יום חמישי, 29 במאי 2014

"וילון שקוף על פני העמק" - טיול בעמק יזרעאל לחג השבועות


צילום:הילה גולן

חג השבועות, הידוע גם כחג הביכורים, הפך לפני כמאה שנה לחגה של ההתיישבות העובדת: טקסי ביכורים שהעלו על נס את תנובת המשק במושב ובקיבוץ נחגגו בכל פינה, בעמק ובהר. בינינו, החקלאות כבר אינה תופסת מקום כה חשוב, אך חגיגות הביכורים עדיין מושכות מבקרים מהכפר ומהעיר, וחלקם אף מזמינים אורחים בתשלום. גם ללא חגיגות הביכורים נחמד לנסוע בין השדות שנקצרו לא מכבר, עם ערימות חציר מוכנות. לרגל חג השבועות אני מציע לכם לעלות למכונית, לשים דיסק (רגיל או דיסק און-קי ואולי למישהו עוד יש קלטות...) ובו מיטב שירי הגבעטרון והלהקות הצבאיות, ולנסוע ברחבי עמק יזרעאל בין אתרי התיישבות.


לחילופין, תוכלו לטייל בעקבות ספריו של הסופר האהוב והנערץ עלי מאיר שלו, שהיטיב לכתוב על העמק, תבנית נוף משפחתו. יש כבר כמה וכמה מדריכי טיולים שמתפרנסים מסיורים בעקבות ספריו.
המקום הטוב ביותר להתחיל בו, לדעתי, הוא התצפית ממצבת אלכסנדר זייד שליד בית שערים.
המצבה נמצאת על גבעות שייח' אבריק: מבנה דו-כיפתי של קבר שייח' ולידו הפסל המפורסם של אלכסנדר זייד, רכוב על סוסו.משפחת זייד התיישבה כאן בשנות העשרים של המאה ה-20. אבי המשפחה, אלכסנדר זייד, עלה מרוסיה בעליה השניה, היה ממייסדי "בר גיורא" ו"השומר", והמשפחה עסקה ברעיית צאן ובקר. אלכסנדר זייד נרצח על ידי פורעים ב-1938, ולאחר 4 שנים נקם הפלמ"ח את מותו. מותו גרם לזעזוע ועצב רב בישוב היהודי של אותם זמנים.

 
צילום:דודי הולצמן

הפסל, ממנו נשקף נוף מקסים של מערב עמק יזרעאל הפך לסמל ההתיישבות בעמק יזרעאל, ונמצא ליד קבר שייח' אבריק. הפסל נראה למרחוק על ידי העוברים בכביש 722, והיו כמה נסיונות לגנוב ולהרוס אותו, אם מסיבות לאומניות ואם כמקור למתכת. הפסל מגודר היום, והד לסיפור גניבתו הוצג בסרט הנפלא "חצי טון ברונזה" בכיכובו של שלמה בראבא.


עוד על שייח' אבריק ובית שערים, בפוסט שכתבתי לפני כשנה.

ביוזמת המועצה האיזורית נסלל שביל להולכי רגל ולרכבי שטח בשם "מהשומר הראשון לאסטרונאוט הראשון"

משייח' אבריק נרד לכביש 722 ומשם למושב כפר יהושע, שנקרא על שמו של יהושע חנקין, גואל אדמות העמק. רחובות הישוב מעוצבים בדמות האות "י", ותוכננו על ידי ריכרד קאופמן.
 
צילום:ד"ר אבישי טייכר
  
כפר יהושע נוסד ב-1927 על ידי עולי העליה השלישית, ולמרות כל השינויים בענף החקלאות, הוא נותר חקלאי בחלקו עד היום.
במרכז הישוב ניצבת אנדרטה לנופלים בעיצובה של הפסלת בתיה לישנסקי, ופסיפס לזכר ריכרד קאופמן המתכנן (בדמות מפת כפר יהושע). לא הרחק משם, הוקם "גן איריס", גן בוטני שבו גדלים צמחי בר נדירים מכל הארץ. את הגן הקים אילן טל לזכר בתו איריס. סיור במקום הבהדרכתו של אילן (עדיף בסוף החורף ותחילת האביב) הוא חוויה מרתקת.


בבית יהושע היה במשך שנים מוזיאון לטבע בשם "בית חנקין". המבנה שהוקם לפני יותר מ-60 שנה ושילב חינוך ותצוגה, שב  לחיים לאחר שננטש כמעט לחלוטין. 


כפר יהושע הוקם בסמוך לרכבת העמק, ליד כפר קטן בשם תל א-שמם (זה גם היה שם התחנה). מבני התחנה, בעיצוב טורקי וטמפלרי, שופצו במלאת 100 שנים לרכבת העמק, ואפשר לבקר בתאום מראש. בקרוב (2016) תיסע כאן שוב רכבת העמק.

צילום:רוני מרכוס

נהלל
מי שזמנו בידו או שהוא מצוייד ברכב שטח או אופניים, יכול להגיע מכפר יהושע לנהלל דרך השדות. מאיר שלו מזכיר את הדרך הזו (או דרך דומה לה) בכמה מספריו. אפשר כמובן לנסוע מסביב, דרך רמת ישי ולהגיע לנהלל מצפון.

צילום:הילה גולן 

נהלל, המושב הראשון, הוא כנראה גם המפורסם במושבים. משפחת דיין הענפה, ועוד הרבה אנשי רוח, ספר, חקלאות ובטחון - הגיעו מכאן. כאן גם קמה תחנת משטרה שזכתה לשימור לאחרונה ובית ספר חקלאי שהוקם על ידי חנה מייזל ולו היסטוריה ארוכה ומפוארת.
את המושב הקימו עולי העליה שלישית, ויצרו את הסינתזה בין משקים עצמאיים לכל משפחה לבין שיווק משותף, עזרה הדדית וחיי תרבות משותפים. נהלל עוצבה כעיגול מושלם (על ידי ריכרד קאופמן), ולכל משפחה משק שווה בגדלו. בתוך העיגול היו המוסדות המשותפים ומגורי התושבים הלא-חקלאיים.

נהלל היתה מקום חשוב לארגון ההגנה, והיו בו שני סליקים, שאפשר לבקר בהם היום:
הצריף של אצילית ועופר אבירן, שמארחים בביתם קבוצות להדרכה בנושאי התיישבות, ואף עורכים  טיולים בעקבות סופרים (בעיקר מאיר שלו).

והסליק של משפחת אבידב, שגם הם עורכים ביקורים בסליק וסיורים ספרותיים בישוב וסביבתו
 
צילום:אילנה שקולניק
 

בית העלמין של נהלל נמצא מצפון לכביש 75, על תל שימרון, בפניה לישוב תמרת. בבית הקברות הצופה על העמק ועל המושב קבור משה דיין, כמו גם רבים מבני משפחתו, וגם האסטרונאוט אילן רמון.

צילום:אלי שני

בעקבות מאיר שלו:
כבר כתבתי שמאיר שלו הוא הסופר האהוב עלי? כתבתי.
מאיר שלו גדל בחלק מתקופת ילדותו בנהלל, משפחת אימו היא ממיסדי המקום, וכיום הוא מחלק את זמנו בין ירושלים לעמק.
הספרים "רומן רוסי", "כימים אחדים", "פונטנלה" ו"הדבר היה ככה", כמו גם כמה התייחסויות בספר "עשו" ובפרשנויות שלו לתנ"ך, קשורות בצורה הדוקה לעמק. יש לפחות עשרה מדריכי טיולים שמקיימים סיורים בעקבות ספריו... אך גם באופן עצמאי נוכל לראות ולהרגיש כמה מהסיפורים. הסליקים בנהלל יזכירו לנו בוודאי את רילוב הזקן שמבלה את חייו בעסקי בטחון וחומרי נפץ; חציית הואדי בדרך מנהלל לתחנת הרכבת תזכיר לנו את הנסיעה הטראגית של משה וטוניה רבינוביץ' בחורף הבוצי בספר "כימים אחדים"; המושבות הגרמניות, בתי המושב המשופצים והמשתלות יקחו אותנו למחוזות של "פונטנלה". גם קבר הטייס המופיע בסיפור זה - מבוסס על מקום אמיתי כפי שתוכלו לראות כאן, כאן, כאן, כאן וכאן.
סבתו של מאיר שלו, טוניה בן-ברק, עליה כתוב הספר "הדבר היה ככה", הופיעה בסדרה המיתולוגית "עמוד האש", בפרק הרביעי, סביב הדקה ה-30:30. מאיר סיפר שרבים מהמתיישבים רטנו על כך שהיא דיברה על עניינים אישיים שבגללם העדיפו את המושב על פני הקיבוץ, ולא על אידאולוגיה.


נסיעה קצרה בכביש 73 מנהלל תביא אותנו לקיבוץ יפעת, במעלה הגבעות ליד העיר מגדל העמק.
קיבוץ יפעת הוקם בשנות החמישים, לאחר הפילוג הגדול בתנועה הקיבוצית, על ידי "פורשים" מקיבוץ גבת הותיק ומקיבוצים אחרים. לפני כעשרים שנה הוחלט להקים שם מוזיאון מרכזי לתולדות ההתיישבות הקיבוצית בעמק - כולל שחזור של כלי חקלאות, אוהלים של ראשוני הקיבוץ ועוד - ממש קיבוץ קטן של פעם. יש במקום סרטים, הדרכות, אירועים ואפילו אפשר להצטלם בבגדי חלוצים של פעם.

צילום:אילנה שקולניק, יהל גלילי

ביפעת נפתח גם מוזיאון לחפצים ישנים של פעם בשם ״א גריוסע מציאה״

  נמשיך בכביש 73, עם שדות לכל מלוא העין עד רכס הכרמל מימין, ועם נוף הרי נצרת משמאל, עד לכביש 60 וקיבוץ מזרע.

קיבוץ מזרע
הקיבוץ ידוע בעיקר בזכות מפעל מוצרי הבשר (חזיר בעיקר) שבקיבוץ. אך עוד לפני החזירים והחנות המפורסמת, היה (ועודנו) קיבוץ יפה וותיק, מהראשונים בעמק, שנוסד ב-1923, ומצבו הכלכלי והחברתי מצוין. לזכר ראשוני הקיבוץ יש במקום מוזיאון, פינת חי, חנויות של אומנים ומלון


צילום:ד"ר אבישי טייכר

עפולה (המכונה במשפחתנו עפוליצ'קה)
מול מזרע ומכללת עמק יזרעאל נמצא המושב תל עדשים (מקום הולדתו של רפאל איתן, הרמטכ"ל המיתולוגי). נמשיך דרומה בכביש 60, נחלוף ליד מושב בלפוריה (בה נשארה שמורת ביצה ועד לא מזמן - גם ג'מוסים) ונגיע לעפולה בירת העמק.
תתפלאו, אבל בעפולה, שזכתה לכינוי "החור שבקצה הסרגל", יש בהחלט מה לראות. שרידי מסילת הרכבת וגן פסלים, שדרת דקלים מרשימה ועוד. כל זה עוד לפני שהזכרנו את גרעיני עפולה המיתולוגיים שהפכו את העיר ל"מעצמה גרעינית".
יש מסלול נחמד בשדות בין עפולה לבלפוריה.

מרחביה
סמוך לעפולה נמצא הישוב ה"כפול" - מרחביה, שמורכב מקיבוץ וממושב.

מרחביה נוסדה כ"חצר הקואופרציה" - חווה שיתופית בה העובדים עברו הכשרה וקיבלו שכר דיפרנציאלי לפי עבודתם. זוהי, למעשה, ההתיישבות העברית הראשונה בעמק יזרעאל. החווה, פרי תכנונו של פרנץ אופנהיימר, תפקדה עד 1918, ולאחר מכן עברו בה מספר גרעיני התיישבות, וגם גולדה מאיר גרה במקום זמן מה. ב-1929 עלה למקום קיבוץ של השומר הצעיר בשם מרחביה, שמטפח את החצר עד היום כאתר לאומי. עוד קודם לכן נוסד מושב באותו שם, כבר ב-1924. הכפילות מבלבלת את שירותי הדואר, אך פרט לכך המקום מקסים.

צילום:דרור אבי

עמק חרוד
עמק חרוד מחבר את עמק יזרעאל עם בקעת בית שאן, וראוי לסיור נפרד בפני עצמו, על שפע אתרי המים וההתיישבות שבו. הפעם נסתפק בשניים בלבד:
תל יוסף - הוקם על ידי גדוד העבודה ב-1921, ונקרא על שמו של יוסף טרומפלדור. בקיבוץ יש מוזיאון קטן (וסגור נכון לעכשיו) לתולדות גדוד העבודה ובו נשמרת גם הפרוטזה של טרומפלדור! חדר האוכל שנבנה בשנות השלושים ושדרת הדקלים המובילה אליו נחשבים לפנינה ארכיטקטונית של הסגנון הבינלאומי (ואף הונצחו על בול של דואר ישראל). הקיבוץ מתאושש לאחרונה ממשבר כלכלי קשה שעבר עליו.
 
צילום:ד"ר אבישי טייכר 

עין חרוד, הקיבוץ הראשון בארץ (לא לבלבל עם הקבוצה הראשונה, דגניה), נוסד ב-1921, ובין מייסדיו ראשי תנועת העבודה, אנשי "השומר" וגדוד העבודה. הקיבוץ הגדול נפרד לשניים (איחוד ומאוחד) בשנות החמישים. בשטח הקיבוץ נמצא בית שטורמן, המוזיאון לטבע ולתולדות האיזור, לזכר חיים שטורמן שנהרג במאורעות 36-39 (גם בנו ושני נכדיו נפלו במלחמות ישראל) והמשכן לאומנות בעמק, שמאכלס יצירות אומנות ותערוכות מתחלפות.

מול שני הקיבוצים ושכניהם מתנשא רכס הגלבוע, וממנו נראה העמק, במיוחד בעונה זו, כתשבץ של שדות. סיום נפלא לטיול

צילום:כפיר פתחי

עוד דברים מעניינים:

צילום:אורן פלס

קישורים לפוסטים שכתבתי על האזור ועל חג השבועות:
 
צילום:הילה גולן

חג שמח!





יום שישי, 2 במאי 2014

"רעות שכזאת לעולם לא תיתן את ליבנו לשכוח" - אתרי זכרון וטבע בבקעת קדש

מדינת ישראל מלאה באנדרטאות, אתרי זיכרון והנצחה. חלקם מוכרים יותר, חלקם פחות. ליום הזיכרון ויום העצמאות בחרתי לטייל בבקעת קדש, ובה שני אתרי גבורה ומורשת, אולי פחות מוכרים, ולצידם מספר אתרי היסטוריה, טבע ותצפיות. הכל בשטח של קילומטרים רבועים ספורים.
למי שמטייל בצפון, כדאי בהחלט להקדיש כמה שעות לפינה המופלאה הזו: אתרי קרבות, מוזיאון חדש וקניונים קצרים ומרשימים.


עיון במפה הטופוגרפית יגלה שהדרך הנוחה ביותר לעבור מדרום לבנון לאיזור חצור ומעברי הירדן - היא דרך מלכיה ונבי יושע. מצפון לנו - הרי נפתלי גבוהים מאוד, מדרום לנו - הרי צפת גבוהים אף יותר. כאן הגובה הוא רק 400-500 מטר, והמעבר ב"אוכף" הזה נוח יותר. זו הסיבה שעברה כאן דרך היסטורית ושקמה כאן עיר עתיקה (קדש).

בשנת 1937 הקימו הבריטים מצודה חזקה במקום (מצודות טיגרט), ובאפריל 1948 העבירו אותה לידי הערבים. בגלל המיקום האסטרטגי, נעשו שלושה נסיונות לכבוש את המקום. נסיונות אלו יצרו אחדים מסיפורי הגבורה החזקים ביותר של מלחמת העצמאות.

למצודה הזו, מצודת כח (הידועה גם כמצודת ישע) נגיע מצומת הכבישים 886 ו-899, ממש בקצה העליה מעמק החולה לגליל העליון.


קרבות מצודת כ"ח
ביום בו העבירו הבריטים את המחנה לערבים, נעשה נסיון לכבוש את המקום, על ידי כוח גולני וכוח פלמ"ח, בעזרת משוריינים. הנסיון נכשל והכוח נסוג.
צילום:עמותת דור הפלמ"ח

כעבור חמישה ימים עשה הפלמ"ח נסיון נוסף, קשה והרואי, לכבוש את המצודה. הופעלו שלושה כוחות - פריצה, רתק והטעיה. כוח הפריצה לא הצליח לפרוץ את כתליו העבים של המבצר.
מפקד הכוח, דוד צ'רקסקי ("דודו") נפצע בפעולה, וביקש שחומר הנפץ יופעל כשהוא על גופו. חבריו, מתוך גילוי מופלא של חברות, סירבו וניסו לחלץ אותו ללא הצלחה, והוא נהרג. חברו חיים חפר כתב את השיר "דודו" לזכרו (לאחרונה יש אנשים שחולקים על עובדה זו).




הכוח נסוג מהמצודה, ועל הנסיגה חיפה המקלען יזהר ערמוני, שירה והגן על חבריו, עד שנפצע ונהרג. על מעשהו זכה, לאחר מותו, לעיטור הגבורה, הגבוה ביותר מבין עיטורי צה"ל.
מפקד כוח ההטעיה בקרב היה איש פלמ"ח בשם פילון פרידמן . הוא פיקד על כוח של עולים חדשים, ניצולי שואה, שראו בו דמות אב ומפקד נערץ. לאחר כשלון ההתקפה, ניתנה פקודת נסיגה. הוא פקד על החיילים שלא נפגעו לסגת, ונשאר עם הפצועים. למרות שחייליו הפצירו בו לנטוש אותם, הוא נשאר. בלילה נמצאה גופתו הירויה, יחד עם חייליו הפצועים, שנהרגו גם הם. סיפור הגבורה שלו הוא מופת לרעות, שנלמד עד היום בקורס קצינים בצה"ל.
על שמו נקרא מחנה פילון ליד ראש פינה.

רק בנסיון השלישי, ב-17 במאי 1948 נכבשה המצודה.
בכל הקרבות נפלו 29 לוחמים, ועל שמם נקראת המצודה "מצודת כח" (השם כ"ח הוא 28 בגימטריה, רק לאחר מכן נוסף ששמו של לוחם שנהרג לפני הקרב הראשון). הם קבורים בחצר המצודה בקבר אחים
צילום:ד"ר אבישי טייכר

יהודה דקל, אחד מלוחמי הגדוד השלישי פעל ללא הרף להפיכת המצודה (שכבר היו בה אנדרטאות לזכר הנופלים) למוזיאון חדיש שיטמיע את ערך הרעות. המוזיאון נפתח בפסח תשע"ד (2014) 





חברי יעקב שנקמן אסף חומר רב ובנה אתר אינטרנט על המקום ועל הקרבות.

כשמבקרים במקום, אי אפשר בלי שיר הרעות (שהיה האהוב ביותר על יצחק רבין ז"ל)



צילום:ד"ר אבישי טייכר

קרבות מלכיה
קרבות נבי יושע מוכרים למדי ונלמדים, אבל קרבות מלכיה כמעט נשכחו, למרות חשיבותם.
גם מלכיה היה כפר שיעי, על גבול הצפון, בנקודת כניסה אסטרטגית מלבנון לישראל. זו הסיבה שכוחות הפלמ"ח מיהרו לתפוש את המקום מייד עם הקמת המדינה, כדי להקדים את צבא לבנון שהתכוון לפלוש.
הכפר נכבש, אך כוחות "צבא ההצלה" של מתנדבים מסוריה, הצליחו להדוף את כוחותינו, שנסוגו עם  24 הרוגים מלוחמי הפלמ"ח ו-120 לוחמים פצועים.
לאחר שבועיים ניסה הפלמ"ח שוב, והפעם הצליח, במבצע הטעייה שכלל גם כניסה לתוך שטח לבנון עצמה.
כוחות הפלמ"ח הוחלפו בכוחות חטיבת עודד. לאחר שבוע, ניסה צבא לבנון את כוחו, בפעולה יחידה כמעט במלחמת העצמאות, וריכז את כל מאמציו בכפר מלכיה, כולל תותחים והפצצה מהאויר. כוחות "עודד" נאלצו לסגת. שמונה לוחמים נהרגו, גופות שישה מתוכם לא נמצאו עד היום.
למרות הצלחתו, צבא לבנון לא המשיך הלאה (מטרתו היה לחבור לסורים ולנתק את אצבע הגליל).
מלכיה נותרה בשליטת לבנון עוד כארבעה חודשים. רק באוקטובר 1948, נכבש המקום שוב במבצע "חירם".
לאחר שנה נבנתה אנדרטה במקום (שהנציחה רק את חללי הפלמ"ח), אך סיפור הקרבות נשכח מעט מלב.

צילום:ד"ר אבישי טייכר

על חורבות הכפר קם קיבוץ מלכיה.
רק ב-2009 נבנה אתר הנצחה חדש, צופה אל אתרי הקרבות ואל לבנון, ונותן את הכבוד הראוי גם ללוחמי "עודד".
האתר שוכן בקיבוץ מלכיה, ממערב לבקעת קדש.


צילום:ניצנה

אתרים נוספים
אפשר (ורצוי) לשלב בין אתרי הקרבות לאתרי טבע ונוף בסביבה: עתיקות בתל קדש, חניון האלה, שני קניונים קצרים ותצפיות נוף

בין מלכיה למצודת כ"ח שוכנים שני תילי עתיקות - תל קדש המערבי והמזרחי. לתל המזרחי, המרשים יותר, יש שלט הכוונה לשרידי העיר. מיד בכניסה נבחין בסרקופגים (ארונות קבורה) רומיים ענקיים ומפוארים.
עד לפני כמה שנים היה שם שלט שציין שאלו הם קברי ברק בן אבינועם ודבורה הנביאה מימי השופטים, בלווית שלט של משרד הדתות ואף היה יעד למבקרים בקברי צדיקים...  בשנים האחרונות השלט הוסר.
 
צילום:דודי הולצמן
 
מהסרקופגים מוליך שביל בין עצי אלה (עליהם נצבעים בצבעי שלכת אדומה בסתיו), שמוליך למקדש רומי גדול, ממנו נשאר קיר עומד בשלמותו, יחד עם שפע שברי עמודים וכותרות.
צילום:דודי הולצמן


צילום:אולגה גנזר

חניון האלה
מול הפניה מכביש 899 לכביש 886 צפונה, צומח עץ אלה אדיר מימדים, שגילו מוערך ב-1500 שנה! סביב האלה נבנה חניון מוסדר לפיקניקים ולינה
צילום:אולגה גנזר

נחל קדש
נפנה לכביש 886 צפונה, ולאחר קילומטר נחנה, ליד הירידה לנחל קדש. השביל יורד בתלילות לקניון מלא בולדרים שמחייבים מעבר וקפיצה מצד לצד. בין הסלעים מסתתרים שפני סלע. אחרי שמגיעים לתחתית הערוץ, עולים עם השביל ומגיעים עד לאתר מצודת כ"ח ב ביקרנו.
אפשר לעשות את המסלול בכיוון ההפוך, ועדיף לא בימים גשומים או מייד לאחריהם - סכנת החלקה
 
צילום:מוניקה פוליאק

סדקי יפתח
ניסע צפונה לאורך כביש 886. משמאלנו - קיבוץ יפתח שהוקם על ידי יוצאי חטיבת יפתח של הפלמ"ח. מולו - מצפור על עמק החולה (מצפור יפתח). נוף מקסים, חבל שהמקום לא מתוחזק היטב.
צילום:אולגה גנזר

לאחר נסיעה קצרה נפנה ימינה לפי השילוט אל הקניון של סדקי יפתח. מהחניה - הליכה קצרה אל קניון קצר ומפתיע, עם יתדות וסולמות. גם כאן גרים להם בנחת שפני סלע, והמסלול הקצר מתאים גם לילדים קטנים.


צילום:עוברת אורח, במצלמה של דודי הולצמן

נבי יושע ורמות נפתלי
נחזור דרומה לצומת ונפנה ימינה ושמאלה - לכיוון מושב רמות נפתלי.
מיד לאחר הצומת, בצד שמאל, מבנה קבר עתיק, הוא נבי יושע. הקבר היה חלק מכפר שיעי שננטש במלחמת העצמאות. הם זיהו במקום את קברו של יהושע בן נון, ועד היום באים לשם, מדי פעם, מוסלמים (ואף יהודים) מהאיזור להתפלל. מתוך המבנה צומחים עצים, הוא לא מתוחזק (קחו את הזבל אתכם) ויש בו משהו "אפל" ומסתורי.
צילום:ד"ר אבישי טייכר

נמשיך דרומה ונבקר במושב רמות נפתלי, שהוקם ב-1945 וסבל קשות במלחמת העצמאות. ב-1963 התחלפה אוכלוסייתו, והיא מתבססת כיום על תיירות (צימרים), יקב ומטעי נשירים. רוב בתיו צופים מהמצוק על עמק החולה והחרמון.
לפני כמה שנים הוצבה במקום אנדרטה לאיתן בלחסן, מפקד סיירת צנחנים בן הישוב, שנפל בלבנון. 
אם נרד ממצודת כח לכיוון כביש קרית שמונה-ראש פינה, נוכל לעצור ליד שביל החידות, לזכר הטייס רן כוכבא שנפל במלחמת לבנון השניה.


עוד מידע מעניין
  • תושבי הכפרים השיעיים שנכבשו בידי ישראל ב--1948 ברחו ללבנון, כמו פליטים פלסטיניים רבים. בגלל השתייכותם הדתית, תנועת החיזבאללה דאגה להם לאזרחות לבנונית (בניגוד לשאר הפלסטינים), ותובעת עד היום את נסיגת ישראל מהכפרים האלה ש"נכבשו" ב-1948
  • חוברת מצויינת שמתארת את הקמת משטרות טיגארט
  • שיר הרעות היה השיר האהוב ביותר על יצחק רבין והפך לשיר מזוהה עם יום הזכרון לרצח רבין 
  • נסיעה צפונה לאורך כביש 886 תביא אותנו לשפע תצפיות נוף לתוך לבנון ולעמק החולה. יפה במיוחד בזמן הפריחה בחודשים פברואר-מרץ, מול החרמון הלבן
  • לאחרונה נחנך "שביל הפלמ"ח" מנבי יושע לכיוון עמק החולה 
  • ליד האנדרטה לזכר איתן בלחסן, נשתל חוטר מעץ הערמון של אנה פרנק

פוסטים נוספים באותו עניין:  
"בַּשָּׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן נְטָלוֹ וְהֶחֱזִירוֹ עַל כָּל אִילָנֵי גַּן עֵדֶן,וְאָמַר לוֹ: רְאֵה, מַעֲשַׁי כַּמָּה נָאִים וּמְשׁוּבָּחִין הֵם, וְכָל מַה שֶּׁבָּרָאתִי-בִּשְׁבִילְךָ בָּרָאתִי. תֵן דַעַתךָ שֶׁלֹּא תְּקַלְקֵל וְתַחֲרִיב אֶת עוֹלָמִי שֶׁאִם קִלְקַלְתָּ אֵין מִי שֶׁיְּתַקֵּן אַחֲרֶיךָ"
מדרש קהלת רבה, ז