מוקדש למורי ועובדי מערכת החינוך, שעובדים קשה ולא זוכים להערכה הראויה
שנת הלימודים עומדת בפתח. לפני שנשלח את הילדים לבית הספר, כדאי להיזכר בתחילתה של מערכת החינוך בארץ, שעם כל הציניות והביקורת, זכתה להישגים רבים, ובוודאי עוד תזכה בעתיד.
בית הספר למל
נתחיל בבית הספר ה"מודרני" הראשון בארץ, בית הספר למל. תחילתו ב-1855, ביוזמה של קרן יהודית מוינה, לזכר האציל היהודי שמעון למל. הרעיון מאחורי פתיחתו היה להביא בית ספר מודרני ראשון, שילמד מקצועות חול לצד מקצועות קודש, בירושלים.
ראשי הקהילה האשכנזים החרימו את בית הספר ופעלו נגדו, בעוד העדה הספרדית הסכימה לפתיחתו ושלחה אליו ילדים רבים. במרוצת השנים למדו בו עוד ועוד ילדים, מקרב הקהילה בירושלים שהתחילה לגלות ניצני מודרניזציה. בשנות השמונים נרכשה קרקע נוספת לבניית בית ספר מחוץ לחומות, והמבנה נחנך ב-1903 בשכונת זכרון משה, שנחשבה אז לשכונה "מודרנית" ו"ציונית".
בבית הספר, בניהולו של אפרים כהן-רייס, לימדו בגרמנית. השפה העברית "השתלטה" רק ב-1917, ובית הספר תיפקד עד 1980. הסביבה הפכה יותר ויותר חרדית, והמקום נמכר לקבוצה חרדית, אשר מפעילה בו כיום מוסד ללימודים תורניים.
הבניין היפה והמסוגנן נמצא ברחוב ישעיהו, פינת דוד ילין, מול קולנוע אדיסון לשעבר (שכבר גם הוא איננו ונבנה כעת כשכונה לחסידי סאטמר...), וניתן להתרשם מהשעון עם האותיות העבריות שבראשו.
צחוק הגורל, בית הספר משמש היום כבית ספר חרדי, אחרי השינוי הדמוגרפי שעברו השכונות סביבו.
מקווה ישראל
בית הספר הראשון בארץ, בו נלמדו מקצועות החקלאות היה בית הספר "מקוה ישראל", שהוקם ליד יפו ב-1870, על ידי חברת "אליאנס", כדי להכשיר את יהודי הארץ לחקלאות. בבית הספר לימדו בעיקר בצרפתית, והתמקדו בו יותר בחקלאות, ופחות ב"אידיאולוגיה". החל מימי מלחמת העולם הראשונה, הפך המקום לבית ספר עברי-ציוני, ונוסף לו מדור דתי ב-1938.
בית הספר קיים ופועל עד היום ועוסק בקליטת עליה ובחינוך חקלאי ותיכוני. מיקומו ה"מפתה" בין חולון לתל אביב, גרם להרבה בעלי אינטרסים לחמוד את אדמותיו. לכן חוקקה המדינה חוק מיוחד: "חוק מקווה ישראל", אשר נחקק ב 1976 ומטרתו - לשמר את הקרקע והמבנים של בית הספר.
אל המקום ניתן להגיע מחולון, לראות את המבנים ההיסטוריים, את בית הכנסת, הגן הבוטני עם עץ הפיקוס הענק, ואת השדרה המפורסמת שמובילה לדרך יפו-ירושלים, שבקצה נפגש הרצל עם הקיסר וילהלם ב-1898.
בית הספר "חביב" בראשון לציון – בית הספר העברי הראשון
ב-1886, בתחילת ימי העלייה הראשונה הקימו תושבי המושבה החדשה בית ספר לילדי ראשון לציון - בית הספר "חביב".
מדובר, למעשה, בבית הספר הציוני והעברי הראשון בארץ. מקימיו התלבטו בין חינוך דתי לחילוני, ובעובדה שחסרו מילים בעברית כדי להקיף את כל עולם הידע, נאלצו המורים לכתוב את ספרי הלימוד בעצמם, ולהיעזר באישים כמו אליעזר בן יהודה כדי להכין חומר לימודי.
בית הספר, שעבר כמובן הרחבות רבות, נמצא עד היום ברחוב אחד העם בראשון לציון, וניתן להגיע אליו כחלק מהמסלול המשולט של סיור במרכז ההיסטורי של ראשון לציון (הראוי לשבח !)
בי״ס חביב עובר שיקום ויהפוך ל״לבית העברית״
בי״ס חביב עובר שיקום ויהפוך ל״לבית העברית״
בתי הספר בנווה צדק
שכונת נווה צדק קמה ב-1887 כפרבר גנים ליהודי יפו. בשכונה נבנו (1892) שני בתי ספר: בית ספר לבנים של אליאנס, ששפת הלימוד בו הייתה צרפתית, ובית הספר לבנות של המורה יחיאלי, שבו לימדו בעברית.
מה עשו אלו שרצו לתת לבן שלהם חינוך בעברית? שלחו אותו לבית הספר לבנות.
כך קרה לצייר והסופר נחום גוטמן, שלמד בבית הספר לבנות, ולא נגרם לו כל נזק. לאורך השנים הוזנחה השכונה והפכה לשכונת מצוקה. בתי הספר נסגרו מחוסר תלמידים, והמבנים הלכו והתפוררו. ב-1989 תרמה משפחת דלאל מלונדון להנצחת ביתם, סוזן דלאל, מרכז תרבות ואומנות לתושבי תל אביב, שידוע כמרכז סוזן דלאל. את הרחוב שהפריד בין בתי הספר (רחוב יחיאלי) הפכו לכיכר, את בתי הספר שיקמו, והפכו אותם לאולמות מופעים לתיאטרון ומחול.
מרכז סוזן דלאל הוא היום ה"לב" של שכונת נווה צדק המשתקמת, שהפכה עם השנים לשכונה אמידה.
בית הספר בראש פינה
בית הספר בראש פינה נוסד ב-1899 ומנהליו, יצחק אפשטיין ואחר-כך שמחה וילקומיץ, הגו את רעיון "עברית בעברית", כלומר לימוד של כל המקצועות בעברית. בנוסף, הם דאגו לכך שהילדים יתנסו בעבודה חקלאית, יטיילו באזור, יכירו את הארץ ויפתחו את גופם בהתעמלות.
אפשטיין ווילקומיץ פיקחו על החינוך בשאר מושבות אצבע הגליל – במטולה וביסוד המעלה. אפשטיין עודד את תלמידיו לדבר בחי"ת ועי"ן, כפי שיש לדבר בצורה נכונה. את האות "ב" טען שיש להגות תמיד דגושה, ולעולם לא רפויה (נסו לומר: "שבעים ושבעה זבובים הסתובבו בחלב הלבן" בבית דגושה…)
בית הספר נמצא היום ליד אתר השחזור של ראש פינה, ומשמש אכסניית נוער. ברחוב הראשוני שבתוך החלק ה"עתיק" של ראש פינה נמצא ביתו של וילקומיץ, המכונה גם "בית המורה" – הברון רוטשילד שהחשיב את החינוך הקצה בית לטובת המורים המקומיים.
ב-1933 הוריש הנדבן היהודי כדורי מעיראק סכום כסף לממשלת המנדט, כדי להקים בתי ספר חקלאיים. התוצאה: שני בתי ספר – בית ספר ערבי בטול-כרם, ובית ספר יהודי מצפון לכפר תבור.
לבית הספר כדורי שליד כפר תבור התקבלו נערים, בנים בלבד, כדי שיוכשרו ללימודים גבוהים בחקלאות, לאחר סינון קפדני ותשלום שכר לימוד מכובד. הבוגר המפורסם ביותר של בית הספר הוא ראש הממשלה יצחק רבין, אך למדו בו גם אנשים מפורסמים נוספים : יגאל אלון, חיים גורי, עמוס בן גוריון ואלי יצפאן.
כיום בית הספר הוא לא רק בית ספר חקלאי, אלא גם תיכון איזורי, כפר נוער ופנימיה. בלב הכפר עומד הבנין ההיסטורי של בית הספר
ועוד בתי ספר מעניינים:
גם בנהלל (בית הספר חנה מייזל), בכפר הנוער בן-שמן, ובחיפה (בית הספר הריאלי הישן בשכונת הדר הכרמל) ובוודאי בעוד מקומות – יש מבני בתי ספר מימי ראשית הישוב, ותוכלו לשלב ביקור בהם בכל פעם שאתם באזור. ואם שכחתי עוד בתי ספר – אשמח לשמוע
שנת לימודים מהנה לכולם
