בני ברק - טיול בעיר התורה והחסידות

צילום:דודי הולצמן

לפני כשנה השתתפתי בסיור מיוחד, בהדרכת יהושע לביא, אל עיר התורה והחסידות - בני ברק.

יהושע, יליד העיר בני ברק, מכיר היטב ולפרטי פרטים את הבתים, האנשים, הקבוצות והחצרות, וכמובן - משלב בידע האדיר שלו סיפורים ייחודיים, מהווי העיר שכך כך קרובה לתל אביב ועם זאת כל כך רחוקה ממנה.

פוסט זה הוא לא תחליף לסיור בהדרכתו, אבל לרגל החגים המתקרבים חשבתי לשתף אתכם במסלול ובנקודות העניין הייחודיות לארכו.

הסיור מתחיל בפינת הרחובות חזון-איש ורבי עקיבא, הלב הפועם של העיר בני ברק. פרט לתל אביב, בני ברק היא אולי העיר היחידה בארץ שאפשר להגדיר אותה כ"עיר ללא הפסקה". בעוד רחובות גבעתיים, רמת-גן, והרצליה, לא כל שכן הישוב בו אני גר (קדימה-צורן) מתרוקנים לעת ערב, בבני ברק הכל חי ותוסס: חנויות, אולמות אירועים, ישיבות ותלמידים, מאפיות ובתי אוכל. גם ב-12 בלילה הרחובות הומי אדם, בעיקר בימי חמישי, עת ניחוח התבשילים נישא למרחוק.

בתי בני-ברק אינם ציוריים ויפים כמו בירושלים. בדרך כלל מדובר בבתי שיכון עגמומיים וסטנדרטיים כמו ברבות מערי השיכונים של ישראל - אך בניגוד להם, רמת התחזוקה ירודה למדי, וכמות הריאות הירוקות שואפת לאפס. אך על זה מחפים הסיפורים ונקודות העניין היחודיות.

רחוב חזון אי"ש
נתחיל ללכת בצד המזרחי של רחוב חזון איש, דרומה, ונעצור ליד בית מספר 7. בית שיכון שנראה עלוב למראה. כאן גר הרב שטיינמן, שבגילו המופלג (99) מנהיג את העולם החרדי בארץ.  קשה שלא להתרשם מהצניעות של בית המגורים, בעוד רבים ממנהיגינו גרים באחוזות פאר. מי שהיה בבית, אומר שגם בתוך הבית המראה סגפני ונזירי. 
הרב שטיינמן הלך לעולמו בדצמבר 2017 בגיל 103

נמשיך לאורך הרחוב. שימו לב לתחנות האוטובוס: על רבות מהן תלויות קופות צדקה של עמותות שונות ומשונות. תושבי בני ברק הם כנראה אלופי הארץ בנסיעה באוטובוס, ולכן מיקום קופות הצדקה דווקא בהן, כשאנשים רבים ממתינים עם זמן פנוי וארנק ביד - נראה שזו עסקה מוצלחת במיוחד עבור ארגוני הצדקה.

צילום:דודי הולצמן

נמשיך עד לחנות הכובעים של פרסטר (חזון אי"ש 19). בחלון הראוה מבחר כובעי גברים וכובעי נשים. מי שמכיר את החלוקה בין חסידים למתנגדים, ויודע שחסידים חובשים לראשם בשבתות ובחגים את ה"שטריימל" המפורסם, יתהה בוודאי - מדוע אין כאלה בחלון הראוה. התשובה היא - את השטריימלים מזמינים במיוחד, דרך החסידוּת עצמה, במחיר יקר, ואין הם מוצגים לראוה בחנות כמו כל כובע "רגיל". אגב, חדי עין ידעו, על פי לבושו של כל איש ההולך ברחוב, וכובעו - "למי הוא שייך" - לאיזו ישיבה או חסידות. אתר "ויקיפדיה" אף הקדיש לכך דף שלם ומפורט.

 
צילום:דודי הולצמן

 
בית החזון-אי"ש

הליכה לאורך הרחוב תביא אותנו לשלט שמספר לנו על המקום בו היה ביתו של ה"חזון אי"ש" (בית מספר 37).
זה המקום לכתוב מעט על האיש, שבמידה רבה קבע את ההסדר של "תורתו אומנתו" ואת מערכת היחסים בין המגזר החרדי למדינה.

נחזור לשנת 1952. העולם החרדי היה מוכה וחבול לאחר השואה, ובנוסף, רבים מבניו הפכו לציונים וחילונים. מתי-מעט שמרו על רוח החרדיות. כדי לשמור על המעט שנותר, נפגש החזון-איש, עם ראש הממשלה דוד בן גוריון (בן גוריון בא לביתו, מתוך כבוד וגם כי סביר שהחזון-אי"ש לא היה מגיע לבית בן גוריון). בפגישה המשיל החזון-איש את החילוניים והחרדים לשתי עגלות שניצבות זו מול זו בדרך, ובמקרה זה, על העגלה הריקה לפנות את הדרך לעגלה המלאה. זהו משל לחילונים (העגלה הריקה) שצריכים לוותר לחרדים (העגלה המלאה). בן גוריון הסכים לפטור מספר מוגבל של חרדים משירות צבאי, גם אם לא הסכים לכך שעגלת החילוניים "ריקה". השאר - היסטוריה. ממספר מוגבל של חרדים פטורים משירות - זה הפך לפטור גורף וכמעט כללי, והקהילה החרדית התאוששה באופן מופלא והפכה למאות אלפי אנשים.

כיום בנוי בית ספר במקום בו עמד בית חזון אי"ש, ושלט מציין את הפרטים ההיסטוריים.

צילום:דודי הולצמן  

ישיבת חכמי לובלין

נחצה את הכביש (בזהירות! הכביש עמוס והנהגים לא זהירים במיוחד) ונפנה לרחוב דסלר, משם ימינה לרחוב סעדיה גאון, ושמאלה לרחוב וילקומירר. בצד שמאל נראה את בנין ישיבת "חכמי לובלין".

ישיבת חכמי לובלין הוקמה בעיר לובלין שבפולין במאה ה-16, ושוב בשנות ה-30 של המאה העשרים, במבנה גדול בעל 4 קומות. המקום נעזב לאחר השואה, אם כי הבנין המרשים עומד על תילו. בבני ברק הוקמה הישיבה מחדש, עם כניסה שמזכירה את הישיבה בפולין, והיא ישיבה חסידית, אך אינה שייכת לחסידות מסויימת. את הישיבה בבני ברק הקים הרב וואזנר בשנות ה-40, והוא עומד בראשה גם היום. הוא חוגג את יום הולדתו ה-100 (!!!) השנה.

בחנוכה, בזמן הדלקת הנרות, מתאסף קהל רב לראות את הרב מדליק נרות, הכביש נחסם, ולאחר ההדלקה החסידים נותנים קולם בשיר.
(הרב וואזנר נפטר בשנת 2015 קרוב לגיל 102)

בנין הישיבה בבני-ברק

בנין הישיבה בלובלין

ישיבת פוניבז'

נמשיך ברחוב וילקומירר (במעלה הגבעה). בקצה הרחוב נעלה במעלה המדרגות עד לרחוב גרוסברד, על פסגת ההר המכונה "הר הישיבה", ובה שוכנת "ספינת הדגל" של הישיבית הליטאיות, היא ישיבת פוניבז' (מכונה גם פונוביץ').

הישיבה הוקמה בשנות הארבעים על ידי הרב יוסף כהנמן, שאסף אליה תלמידים, וניסה לחדש את מסורת הלימוד הליטאי שכמעט נכחדה בשואה.

בראש הישיבה עמד שנים רבות הרב ש"ך, שהתפרסם ב"נאום השפנים והחזירים" שלו נגד הציבור החילוני.

מספר התלמידים בישיבה גדול מאוד (קרוב ל-2000) - יש בה "בחורי ישיבה" (בני 18 ואילך, שאינם נשואים) ואברכים (נשואים עם משפחות, שממשיכים ללמוד).

אפשר ורצוי להיכנס לבנין הישיבה. בקומה התחתונה נראה את המעילים הממתינים לבעליהם במעין מלתחה ענקית, במדרגות נקרא הודעות מחיי הישיבה, אבל גולת הכותרת היא היכל הישיבה עצמו.
נשים יכולות לצפות אל היכל הישיבה מהמרפסת רחבת הידים, רק גברים (לצערי.... עד שיבוא המשיח) יכולים להיכנס פנימה.

בתוך אולם הישיבה רחב-הידים נבחין, בראש ובראשונה, בארון קודש מפואר במיוחד, מצופה זהב. מקורו של ארון הקודש הוא בבית הכנסת במנטובה שבאיטליה (נוצר במאה ה-17), והובא לארץ בראשית שנות החמישים.

 
צילום:דודי הולצמן

 
צילום:דודי הולצמן

 

צילום:דודי הולצמן

מאות התלמידים יושבים (או עומדים) ולומדים, מי מתוך ספר, מי בחבורה קטנה, ומי עם ה"חברותא" שלו. אפשר להסכים או להתנגד לדרכם של החרדים, אבל אין ספק שזה בהחלט מרשים לראות תלמידים רבים לומדים בלהט כה רב, גם בשעות ערב מאוחרות.

בגלל גודלה של הישיבה, ואולי גם בגלל שהתלמידים צריכים קצת "אקשן" יש בישיבה, בשנים האחרונות, מחלוקת בין שתי קבוצות תלמידים (ורבותיהם): השונאים והמחבלים. קטונתי מלהחין בין הקבוצות, אך מדובר בסכסוך אלים שאינו מוסיף כבוד לישיבה.

עוד "בונוס" ממרפסת הישיבה היא התצפית אל גוש דן, תל אביב ומגדליה, לפעמים גם עד הים.

בית הרב ש"ך

ראש הישיבה המפורסם בשנות השמונים והתשעים היה הרב ש"ך. הוא גר בבנין שנמצא במורד הגבעה, ברחוב ראב"ד. לעת זקנה, הוא התקשה בהליכה, לכן נבנה עבורו מסדרון-גשר בין ביתו לרחבת הישיבה.

צילום:דודי הולצמן

נפנה מרחבת הישיבה מערבה, ונרד בגרם המדרגות, כשלימיננו ה"גשר". משמאל - בנין נוסף של הישיבה, שבו לומדים האברכים הנשואים. נגיע לרחוב ראב"ד, נפנה ימינה ונראה את השלט שמספר על הרב ש"ך ופועלו, ממש בכניסה לבית.

 
צילום:דודי הולצמן

  
בחזרה לרחוב רבי עקיבא

נמשיך ברחוב ראב"ד צפונה, לכיוון רחוב רבי עקיבא. הרחוב מסתיים ב"גן ורשה". מי שרגיל לראות גן ציבורי עירוני יתפלא שבגן הזה יש בעיקר... בטון. בעבר היה כאן גן מעט גדול וירוק יותר, שכוסה בתחנות אוטובוס ובבטון. בכלל, מספר הגנים בבני ברק נמוך מאוד, עד כדי כך שיש מתקני שעשועים לילדים על גגות הבתים, כדי לאפשר לילדים הרבים בעיר מקומות משחק.

צילום:דודי הולצמן

נפנה ימינה לרחוב רבי עקיבא, הרחוב הראשי של העיר.
מולנו, ממש צמוד לכביש, בית הכנסת "הליגמן" שעלה לכותרות (המקומיות) בגלל סכסוך ירושה מתוקשר.
בפינת רבי עקיבא ורחוב הרב ש"ך (במקור היה שם הרחוב הרצל), נמצא ה"מוסד" הבני-ברקי הידוע - בית הכנסת "איצקוביץ", שבו יש מנייני תפילה במשך 24 שעות ביממה, בכל הנוסחים והסגנונות. המקום תמיד הומה אדם, ומושך אליו קהל רב. המזגנים מופעלים שם על ידי מטבעות שאנשים משלשלים למתקן מיוחד, שמפעיל את המזגן לזמן קצוב. אפשר לקרוא עוד מידע על בית הכנסת, כולל כמה סיפורים פיקנטיים.

מכאן נמשיך ברחוב רבי עקיבא עד לנקודת ההתחלה של הסיור, בפינת רחוב חזון איש.

 
צילום:דודי הולצמן
  

אם אין קמח אין תורה

כפי שכבר הזכרתי, בני ברק היא עיר שחיה עד לשעות מאוחרות, ויש בה לא מעט בתי אוכל. גם מי שאין לו הרבה, יתאמץ וישקיע בארוחת שבת ראויה. יש כמה הבדלים מהמקובל בערים אחרות:
קודם כל - הכל, כמובן, כשר למהדרין.
שנית, אין פיצריות ופלאפליות פתוחות לאחר 7-8 בערב, כדי שלא יהיה פתח למפגשים בין המינים וביטול תורה.
בין מקומות האוכל הידועים במרכז בני ברק כדאי לציין את מעדניית שטיסל לאוכל יהודי-מזרח-אירופי (הרב ש"ך 14, ויש עוד סניפים) ואת מאפיית ויז'ניץ המפורסמת בחלות שלה - שנמצאת ברחוב שמשון הגיבור, באיזור התעשיה (מרחק של כמה מאות מטרים ממרכז העיר).

המגזין כלכליסט סקר עוד בתי אוכל בעיר.

גם אתר מאקו סקר בהרחבה את בתי האוכל בעיר וכך גם אתר טיים אאוט

 

צילום:דודי הולצמן

מתי לטייל?

כמעט כל יום יתאים לטיול, אבל כדאי (בעיקר בקיץ) להתמקד בשעות הערב, ובעיקר בימי חמישי. כמובן, שבשבת נדרשת היערכות אחרת, ולמותר לציין שאסור לצלם בשבת.

יש מועדים מסויימים בהם לובשת בני-ברק צביון מעט אחר: בחנוכה, למשל, כדאי להגיע מעט אחרי השקיעה, ואז אפשר להנות מסיור חנוכיות (פחות ציורי מאשר בירושלים, אבל בהחלט מעניין, כולל השתתפות בהדלקת נרות). לפני פסח, בני ברק מתכוננת לחג, עם עמדות הגעלת כלים בכל פינה, וחנויות שמוציאות את מרכולתן לרחוב, לפני ההכשרה לפסח. במקרה זה כדאי דווקא בשעות היום.

לפני חג הסוכות נערך בעיר שוק ארבעת המינים (כל פעם במקום אחר), ובו אפשר לראות את תושבי העיר קונים לעצמת את ארבעת המינים לחג ובוחנים בדקדקנות כל פרט ופרט.

לבוש צנוע רצוי בהחלט, גם אם בני ברק היא לא מאה שערים.

ועוד כמה נושאים מעניינים:

• בני ברק נוסדה בשנות העשרים. בנינים רבים נבנו בשנות השלושים בסגנון הבינלאומי ("באוהאוס"), אך בעוד בתל אביב משפצים את הבתים, כאן מחכים למי שירים את הכפפה - יש בעיר עשרות בנינים כאלה, רובם מוזנחים.
• במשך שנים רבות לא היתה בני ברק עיר חרדית מובהקת. בשנות החמישים נבנו בה שיכוני "הפועל המזרחי" וראש העיריה היה בכלל מהמפד"ל. רק משנות השבעים, כש"סרוגי הכיפות" עברו לפתח תקוה, לרעננה ולשטחים, העיר התחרדה בקצב מהיר.
• למעשה, גם היום, כוללת בני ברק שכונה לא-חרדית גדולה - פרדס כ"ץ, מצפון לדרך ז'בוטינסקי, שמרגישה לעיתים כמו "הבת החורגת" של בני-ברק
• בני ברק, כמו שכנותיה רמת-גן וגבעתיים, בנויה על גבעות עם נוף מרשים. בנוסף לסיור המוצע כאן, אפשר לסייר בגבעות של בני ברק ושכנותיה (כתבתי על כך את הפוסט "הפסגות של מחוז גוש דן")
• במבצע שנערך מיד אחרי קום המדינה, הועברו עשרות ארונות קודש מבתי כנסת באיטליה (הידועים ביופים) לבתי כנסת בארץ. כל זה לאחר השואה, כשקהילות איטליה כמעט נכחדו. ישיבת פוניבז' זכתה באחד היפים שבה, אך יש כאלה גם בירושלים, בכרמיאל, בחיפה, ברמת גן במקומות נוספים. את המבצע יזם שלמה-אומברטו נכון, יהודי איטלקי.
• תמונות מסיור חנוכה שערך עמית מנדלסון
• כיום יש חברות ומדריכים רבים שעורכים סיורים מאורגנים בבני ברק. חפשו בגוגל. לחצו כאן כדי ליצור קשר עם יהושע לביא.

 

בניין באוהאוס בבני ברק. צילום:דודי הולצמן

וכמה מילים על חרדים וחילוניים

סיור בבני ברק הוא סיור מרתק. לפעמים הוא כמו סיור בחו"ל, אצל עם או שבט נידח. אבל החרדים הם לא רחוקים, הם אחינו ושכנינו, וכמעט כל אחד, אם יסתכל שניים-שלושה דורות לאחור, יווכח שגם אבותיו היו חרדים. במידה מסויימת זה עצוב שהתרחקנו כל-כך מהר, ואנשים מגיעים, גם אם מתוך כוונות טובות, לבני ברק בגישה אנתרופולוגית מעט. היכרות הדדית רק תועיל, לאף אחד אין קרניים.
באין היכרות הדדית, יש לא מעט בורות ושנאה, בשני הצדדים. השנאה לא מוצדקת, אבל לצערנו יש לה שורשים שאפשר להבין באיזו קרקע צמחו.
החרדים רואים את עצמם עד היום כקבוצה נרדפת, שכמעט נכחדה בשואה, ושהקמת מדינת ישראל כ"אתוס מנצח" היתה עלולה להכחיד אותם כליל. זו אולי הסיבה להסתגרות, ההחמרה, החשדנות, ואולי גם הגזענות - וכל זה מוביל לשנאה. אבל החרדים הצליחו להקים את עצמם מחדש, ובמקומות רבים דווקא החילונים רואים את עצמם כנרדפים ומקופחים. סוגיית "השוויון בנטל" - הגיוס, שוק העבודה - מכריעה מערכות בחירות ומשכיחה את הדברים הטובים שיש בציבור החרדי. נראה לי שהחרדים לא מצליחים להבין את תחושת חוסר-הצדק ועוצמת הבוז בקרב הציבור החילוני והדתי-לאומי.

ולמרות זאת:
ח"י דברים טובים שיש לחילונים להגיד על החרדים

ח"י דברים טובים שיש לחרדים להגיד על החילונים 

ואל תקראו את הטוקבקים.

טיול נעים ושנה טובה