הפוסט מוקדש לחוה ונרי קרמר מיבנאל
היחס בין הישראלים לכינרת כבר מזמן חרג מהיחס לסתם אגם קטן בצפון. מתרגשים ומתעדכנים מעליית וירידת המפלס (למרות שהכינרת כבר מזמן לא חשובה לצריכת המים של רוב האזרחים). כולנו מקטרים על הלכלוך והצפיפות (אבל נוסעים בכל זאת לחופי הכינרת).
הפעם נצא לטיול שיצפה על הכינרת מלמעל, מצידה המערבי והדרומי, ונראה עד כמה היא באמת יפה.
נתחיל את הנסיעה בטבריה. ב״חצי הגובה״ בין טבריה עילית תחתית, לכיוון דרום, ניטע ״יער שוויץ״, בתרומת ידידי קק״ל בשוויץ. הדרך אולי לא מזכירה את שוויץ (פרט לימים מסוימים בחורף, כשהכל ירוק והחרמון הלבן נשקף מכל עבר), אך יפה במיוחד, כמעט בכל עונה.
יער שוויץ התחיל בעצם כמבצע הצלה. כאשר יש גשמים חזקים על רכס פוריה, המים גורמים לסחיפת קרקע חזקה ואף לעקירת סלעים ממקומם, לתוך טבריה. ב-1934 הפתיע שטפון אביבי את העיר וגרם למותם של עשרות ופציעת מאות. נטיעת עצים חיזקה את הקרקע, מיתנה את הזרימות ואף יכולה לעצור סלעים. העצים ניטעו בראש ובראשונה להגן על העיר, אך בהמשך קיבל היער משמעות נופית והוא אתר מקסים לפיקניקים, תצפיות על הכנרת (גם בזריחה וגם בשקיעה, כשהרי הגולן נצבעים בוורוד ואורותיה של טבריה נדלקים בזה אחר זה) ודרך יפה לאופניים ולהליכה רגלית.
מתחנת הדלק ״פז״ בטבריה (על הכביש הראשי לעפולה ונצרת) פנו דרומה לשדרות ספיר, ומיד שמאלה לרחוב השקד, שהופך ל״מעלה קק״ל״ עד לפתח הכניסה ליער שוויץ, שבו עוברת דרך נוחה לכל כלי רכב, עד לפוריה
צילום:מג׳יד אמארה
המצפור הראשון הוא המצפור התלת-כיווני - 3 סככות (מונגשות גם לכסאות גלגלים) צופות למרחבי הגליל והגולן, לחרמון, לצפת וכמובן לכינרת. מכאן יורדת דרך תלולה, לרכבי 4*4 והולכי רגל, לאתר הארכאולוגי של הר ברניקי בה נמצאו שרידי כנסיה ביזנטית ומסגד.
מעל המצפור התלת-כיווני נפתח לאחרונה מצפור נוסף, ובו גם משטחים ללינת לילה, לטובת ההולכים בשביל ישראל שעובר במקום. המצפה נתרם על ידי יהודי שוויץ לזכר חסיד אומות העולם, הדיפלומט השוויצרי קרל לוץ, שהיה הנציג השוויצרי בבודפשט הכבושה בידי הנאצים. הוא שכר עשרות בתים וריכז בהם יהודים, עם ניירת וחסות שוויצרית (שוויץ היתה נייטרלית במלחמה ושמרה על קשרים עם השלטון הנאצי) וכך הציל 60,000 (!) יהודים. ממשלת שוויץ הסתייגה ממעשיו וראתה בהם חריגה מסמכות, אך ישראל הוקירה את פעולתו והוא היה מהראשונים שזכו לתואר ״חסיד אומות העולם״.
קילומטר דרומה, נגיע למצפה נוסף, עם נוף מדהים לכינרת ולחרמון - המצפה הדו-מפלסי, עם שתי קומות תצפית.
צילום:דודי הולצמן
לאורך הדרך נראה עוד ספסלים ופינות לפיקניק, עד שנגיע למצפה יער שוויץ, ובו פסלי בזלת, צופים לחלק הדרומי של הגולן ולכינרת.
צילום:דודי הולצמן
נסיעה של עוד קילומטר תביא אותנו לאכסניית הנוער ״פוריה״ (מקום מומלץ עם נוף נהדר) ולקצה דרך הנוף של יער שוויץ. ממש ליד האכסניה נמצאת אנדרטה חדשה, לזכרו של אורון שאול ז״ל, חייל גולני תושב פוריה שנהרג בהתקפה על הנגמ״ש בו נסע בתחילת מבצע צוק איתן. גופתו, נכון לעכשיו, עדיין נמצאת בידי החמאס ולא הוחזרה
בקצה דרך הנוף אפשר לפנות שמאלה - כדי לרדת בסדרת פיתולים בכביש לכינרת, או ימינה לכיוון המושבה פוריה. נפנה ימינה, ולאחר כמה מאות מטרים שמאלה, לדרך עפר סבירה (פרט לימים שאחרי גשם), לצד תוואי שביל ישראל, לכיוון עין פוריה, כ-3 ק״מ.
עין פוריה הוא מעיין קטן עם נוף גדול. המים נובעים וממלאים שתי בריכות קטנות (לעתים בשלהי הקיץ הנביעה פוסקת) ולצידם עצי דקל יפים. מכאן צופים על עמק הירדן, דרום הכינרת וגולן.
צילום:דודי הולצמן
ליד המעיין יש מצפור לזכר נעמי שמר, בת כינרת שכתבה לא מעט על האיזור, וקבורה בבית הקברות כינרת. גם עין פוריה נמצא על שביל ישראל, ואפשר ללון בו. בעבר כתבתי פוסט על טיול בעמק הירדן בעקבות נעמי שמר
נשוב באותה הדרך לכביש, נפנה שמאלה לפוריה, ושוב שמאלה לכיוון אלומות. בכיכר נמשיך מעט דרומה למצפה על שמו של מוטי הוד, מפקד חיל האויר במלחמת ששת הימים, שהיתה נצחון סוחף ומרשים של החיל. מוטי הוד היה בן דגניה, והמצפור צופה על נוף ילדותו, וכמובן - על כל עמק הירדן ודרום הכינרת. יש עמדות להסברים קוליים על ההיסטוריה של המקום.
בסמוך, נראה מבנה דמוי-אוהל, במקום בו ישבה הקבוצה הראשונה של השומר הצעיר בארץ, ושמו ״ביתניה עילית״. כאן גרו במחנות אוהלים, עבדו קשה, אהבו, חלמו והתווכחו. רובם התיישבו מאוחר יותר בקיבוץ בית אלפא, וחיברו את קובץ הכתובים ״קהלייתנו״. עליהם כתב יהודה יערי את הספר ״כאור יהל״, ויהושוע סובול את המחזה המפורסם ״ליל העשרים״. בשנות השישים הוקם במקום המבנה דמוי-האוהל ובו חקוקים שמות כל קיבוצי השומר הצעיר.
צילום:ד״ר אבישי טייכר
מהכיכר ניסע קילומטרים ספורים מערבה ליבנאל.
המושבה הותיקה יבנאל מציינת 116 שנים להקמתה, והוקמה בשלהי תקופת העליה הראשונה, ובין מיסדיה היו אנשי מושבות ותיקות יותר.
המושבה הותיקה יבנאל מציינת 116 שנים להקמתה, והוקמה בשלהי תקופת העליה הראשונה, ובין מיסדיה היו אנשי מושבות ותיקות יותר.
בעשרים השנים האחרונות ״גילו״ את יבנאל חסידי ברסלב, שהתיישבו בה במספרים ניכרים והפכו אותה למוקד פעילות, כולל סכסוכים פנימיים שהגיעו לתקשורת.
ותיקי המושבה וצאצאיהם עוד חיים במקום, חלקם עוסקים עדיין בחקלאות, והם לא שכחו את ההיסטוריה של המושבה. ברחוב הראשי שוקם בית מייסדים - ״הבית של סבתא צילה״ והפך למרכז מבקרים, ובו ממצאים מחפירות ארכאולוגיות ועד כלי עבודה מראשית המאה ה-20. מומלץ ביותר!
צילום:דודי הולצמן
ביבנאל פועל גם ארכיון המושבה שהקימה משפחת שרפמן. הארכיון מתוחזק כיום בעיקר באינטרנט
הדרך מיבנאל למנחמיה
ביבנאל נפנה בכיכר הכניסה הדרומית לישוב (כיכר המייסדים) - דרומה, לעבר דרך סלולה בחלקה (אך עבירה לכלי רכב פרטיים) עד למנחמיה. הדרך עוברת בשולי רמת סירין, שהיא חלק מהגליל התחתון, ולאחר כשני קילומטר נגיע לעץ אלון גדול. כאן ניכנס למחלוקת גדולה: האם זהו העץ של גולני? יש בגליל כמה עצים שטוענים לכתר "העץ של חטיבה מס׳ 1". זה אחד מהם, והוא בהחלט מרשים.
הדרך ממשיכה ומתפתלת בין מצפורים מקסימים, שמשקיפים על הכינרת מדרום, והיא נפרשת מולנו במלוא הדרה וצורתה הדומה לכינור. מגדלים כאן הרבה בקר, ופה ושם נראה בוקרים, שומרי שדות מטעם ארגון ״השומר החדש״, וסוכות שמירה ותצפית.
צילום:אורן פלס
ב״חניון האלות״ יש שולחנות פיקניק ודרך של כ-300 מטר שמוליכה למעיין קטן.
הדרך ממשיכה דרך עוד כמה מצפורים ונכנסת ליער לוי אשכול, על שם ראש ממשלת ישראל שהיה בין מייסדי דגניה ב' שמתחתינו בעמק. מכאן ממשיכה הדרך עד למושבה מנחמיה, גם היא מושבה מהעליה הראשונה עם אתרי שימור ומוזיאון ״בית הרופא״.
צילום:אודי הילמן
צילום: Adiel Io
קישורים למסלולים נוספים באיזור מהבלוג שלי
עוד בסביבה: מעיין החמישה במושב שדמות דבורה, לזכר חמישה חברים שנפלו לוחמי ביה"ס למ"כים, שנפלו במבצע צוק איתן
יבנאל היא המקום בו נכתב והולחן השיר ״על הגורן בליל לבנה״ (על ידי ירמיהו רוזנצוויג) שהיה להיט במושבות הגליל ובישוב העברי בכללו בשנות העשרים והשלושים
צילום:ד״ר אבישי טייכר
