ירושלים לאורך הקו העירוני

עד לפני 45 שנה התפתל בלב ירושלים קו גבול שחצה אותה. הקו נקבע בצורה שרירותית, לפעמים אפילו משעשעת, אך המשמעות שלו הייתה עצובה. תושבי העיר המערבית ותושבי העיר המזרחית חיו בעולמות נפרדים, לפעמים במרחק של מטרים ספורים אלה מאלה.

מאז מלחמת ששת הימים אין חומה פיזית בין שני החלקים. הגבולות נעלמו, שכונות חדשות נבנו, ירושלים התרחבה, אך איחוד אמיתי ומלא לא הושג. 

קרבות מלחמת העצמאות בירושלים הסתיימו למעשה בקיץ 1948. ישראל כשלה בניסיונותיה לכבוש את העיר העתיקה. הלגיון הירדני הבין שלא יצליח לכבוש את ירושלים העברית, וחיפש דרך להסדר. שני המפקדים של העיר, משה דיין הישראלי, ועבדאללה א-תל הירדני, נפגשו ושרטטו קו הפסקת אש זמני על מפה, בקנה מידה של 1:20,000. הקו שורטט בטוש עבה ושמנוני, ולעתים חצה בתים וחצרות. כולם הניחו שהסדר קבוע יושג בקרוב ושהקו הוא זמני. 

בשיחות שביתת הנשק שהתקיימו ברודוס ב-1949 הוכנסו תיקונים ושינויים בגבול בין ישראל וירדן, והוגדר למעשה הקו הירוק. אך בירושלים - לא נגעו, והנציחו את הקו הקיים. בינתיים, החיים נמשכו לאורך קו הגבול הכמעט-בלתי-אפשרי הזה. עולים חדשים גרו על הגבול, בנו בתים וניסו לקיים שם חיי יום-יום. כל תוספת בנייה על הקו הלא-ברור הייתה עילה לתלונות, פניות לאו"ם, ואפילו תקריות ירי. לירדנים היה נוהג שמדי כמה חודשים "משוגע תורן" פותח באש על יהודים בגבול. אחרי מחאות ותלונות השקט היה חוזר, והיו גם יחסי ידידות בין תושבים משני צדי הגבול. 

גם כיום אפשר לנסות ולהתחקות אחרי קו הגבול, כפי שעשו ב״הארץ״ במלאת 50 שנה למלחמה

רמת רחל

את הסיור שלנו נתחיל בקיבוץ רמת רחל, בקצה הדרומי של ירושלים דאז. הקיבוץ ישב ממש על הגבול, וממזרח לו בנו הירדנים את מוצב ה"פעמון", שגבה מחיר דמים במלחמת ששת הימים.

ברמת רחל נמצא אתר ארכיאולוגי שבשנות החמישים התגלו בו ממצאים מרשימים מתקופת בית ראשון. בכנס שהתקיים במקום בספטמבר 1956 פתח חייל ירדני "משוגע" באש, והרג ארבעה ארכיאולוגים.

האתר בו קרה המקרה נמצא ממערב לקיבוץ. יש בו  תצפית לירושלים המערבית (מומלץ לעת שקיעה) - על שם גיל אנגל, בן הקיבוץ שנהרג. 

בכיוון מזרח מוביל מהקיבוץ שביל לפסל "עמודי הזית", שמציין את השלום בין הדתות. מהפסל נוכל לראות את שכונת הר חומה, את ההרודיון, את בית סחור, ואת כל המרחב שבו הגבול בין ירושלים ובין הכפרים שמסביב לה, מטושטש וגדר ההפרדה מבתרת אותו.

צילום: ד"ר אבישי טייכר

לרמת רחל היסטוריה ארוכה עוד מימי הקמתו בשנות העשרים ועד הקרבות המרים שנערכו בו במלחמת העצמאות.

מארמון הנציב לאבו-תור

מכאן המשיך הגבול צפונה, עד ארמון הנציב. הארמון, שצופה על ירושלים העתיקה ועל ירושלים החדשה, שימש בימי המנדט למגורי הנציב העליון. במהלך קרבות תש"ח השתלט עליו האו"ם המקום והפך אותו למקום ניטרלי. לאחר מלחמת ששת הימים המשיך האו"ם להחזיק בו, למעשה ללא אישור משום גורם, ושם נמצא מטה האו"ם עד היום. במשך 19 השנים שעברו ממלחמת העצמאות עד מלחמת ששת הימים עסקו משקיפי האו"ם בתלונות ההדדיות שבין ישראל וירדן על הנעשה בגבול. אזור הטיילת של ארמון הנציב דהיום, עד אבו-תור, היה ממש על קו הגבול. נוכל ללכת לאורך הטיילת היפה, או לנסוע בסיור ברכב ה"סגווי" הייחודי.

השכונה אבו תור, שכונה ערבית אמידה, נכבשה בחלקה ב-1948, ויהודים ישבו בה, ממש סמוך לבתי הערבים. תושבי המקום מספרים שבעתות רגיעה הם אפילו החליפו מצרכי מזון מעל לגדר.

באחד הימים ב-1966 ביקשה משפחה יהודית שגרה באבו-תור לבנות מבנה שירותים בחצר. לצורך הבנייה היא נערכה לא רק עם פועלים, אלא גם עם חמ"ל וקו פתוח לפיקוד - הכל כדי למנוע התפתחות של תקרית. ואמנם, הירדנים הגישו תלונה חריפה על הבנייה, ובוועידת שביתת הנשק הוקדשו דיונים רבים לתקרית השירותים. למזלנו, האירוע הסתיים ללא נפגעים... 

בהר ציון ולאורך החומה

נמשיך מכאן להר ציון. הר ציון נמצא מחוץ לחומות העיר העתיקה, אך באופיו הוא דומה למתחם שבין החומות. נמצאים בו קבר דוד המלך, חדר הסעודה האחרונה, המקודש לנוצרים, וכנסיות רבות. במלחמת העצמאות נתפס המקום בידי כוחות צה"ל. הם ניסו לפרוץ ממנו, ללא הצלחה, דרך שער ציון, לתוך הרובע היהודי. הר ציון ואתריו (ראויים לסיור נפרד) היה, בשנים 1967-1948, המקום הקרוב ביותר

לרובע היהודי ולכותל המערבי שהיה בידי ישראל. נשיא המדינה השני, יצחק בן צבי, שהיה תושב ירושלים, נהג לעלות מדי פעם לחדר שמעל קבר דוד ולצפות לעבר העיר העתיקה. בהיותו המקום הקרוב ביותר למקומות הקדושים, הוקם שם מוזיאון השואה הראשון, הוא מרתף השואה, וקבר דוד המה מבקרים בחגים, בעיקר בחג השבועות. רבים טיפסו על הגגות כדי לראות ולו חלק קטן משרידי הרובע היהודי, שנהרס בידי הירדנים.

אם נלך לכיוון שער ציון, נראה על החומה סימני ירי, ואף סימן לניסיון הפיצוץ של החומה, שנעשה ב-1948.
נמשיך מכאן מערבה, למרגלות החומה. השביל שלמטה היה בידי ישראל, ואילו החומה הייתה בידי הלגיון. ביולי 1962 ירה חייל ירדני (שוב "המשוגע התורן") והרג את מפקד הסיור, סרן אבשלום סלע. בעקבות זאת הוחלט להפסיק את סיורי צה"ל במקום. לזכרו של אבשלום הוקמה אנדרטה סמוך לפינת החומה.

כשנגיע לפינת החומה נראה מולנו את שכונת ימין משה המהודרת, ולידה את פרויקט ממילא היוקרתי. נסו לדמיין את המצב עד 1967: שכונות עוני הרוסות למחצה, חצויות על ידי חומה, ומאוכלסות בתושבים מפוחדים שחרדים מפעולת "המשוגע התורן".

כך נראתה ממילא בראשית שנות החמישים:

 

וכך נראה המקום כיום:

 

נפנה צפונה ונלך למרגלות החומה, עד שער יפו, והלאה עד לפינת החומה, ממש מול בית העירייה הישן (שגם עליו נותרו כמה סימני ירי). נפנה ימינה לכיוון שער שכם. כאן עבר הגבול ממש במקום שבו עובר הכביש, והמבנים הנוצריים מצפון היו בשטח ישראל. הגבול המשיך עוד מזרחה, ומשם צפונה לאורך כביש מס' 1 (שדרות בר-לב). נחצה את הכביש לכיוון אכסניית נוטר-דאם. 

סיפור הנזירה

במבנה בית החולים סן-לואי (יש המייחסים את הסיפור דווקא למנזר נוטר-דאם) גרו בצוותא נזירות וחיילי צה"ל, שאיישו שם עמדת תצפית. מכאן ראו החיילים את הנעשה בשער שכם ובמרכז העיר המזרחית. כשראו שהמסחר נעצר והמכוניות נעלמות, הם הבינו שמשהו עלול לקרות, והעבירו על כך התראה. מתחת למבנה, במקום הכביש של היום, היו גדרות תיל מסולסלות ושטח הפקר שאיש לא נכנס אליו. בוקר אחד, בשנת 1954, קמה אחת הנזירות, פתחה את החלון, פיהקה, ואז – נפלו השיניים התותבות שלה אל "מעבר לגבול", בין גדרות התיל. המבצע להשבת השיניים היה מורכב, והיו מעורבים בו אנשי האו"ם, ראשי הכנסייה וקציני צבא בכירים מישראל ומירדן. בסופו של דבר זחלו קצין ירדני, קצין ישראלי ואיש או"ם בין הגדרות והשיבו את השיניים האבודות לנזירה המאושרת. המחזה הסוריאליסטי הונצח על ידי הצלם דוד רובינגר. עוד על סיפור הנזירה והצילום מאחורי העניין תוכלו לקרוא כאן.

מעבר מנדלבאום ובית תורג'מן

על התפר בין העיר היהודית והערבית, בין רחוב שבטי ישראל לרחוב סנט-ג'ורג', הקים יהודי בשם ברוך מנדלבאום את ביתו ב-1927. הבית, שהיה זירת קרבות בימי מלחמת העצמאות, נהרס כמעט כליל. לאחר שביתת הנשק הוקם כאן המעבר הרשמי היחיד בין ישראל וירדן, ששימש למעבר דיפלומטים ואנשי כנסייה. לידו נמצא בית תורג'מן, שמשמש היום מוזיאון לחיים על קו התפר בירושלים, ובו גם מיצגים העוסקים בקונפליקטים ובדו-קיום. 

לאורך הקו נסללה דרך חיים בר-לב ותוואי הרכבת הקלה, וב-2014 הפך האיזור לזירת עימותים בין יהודים לערבים. ברוך גיאן כתב על כך בבלוג המצויין "עונג שבת".

מעל פסגת הר הצופים

נסיים את סיורנו בהר הצופים. על פי הסכמי שביתת הנשק, הר הצופים, ובו מבני האוניברסיטה ובית החולים, נשארו "מובלעת" ישראלית בתוך שטח ירדני. התחבורה אליו התנהלה בעל ידי שיירות, פעם בשבועיים, בליווי האו"ם. הירדנים כל כך הקפידו על שמירת ההסכם כלשונו, עד שדרשו שאותו אוטובוס מ-1948 ישמש ככלי התחבורה בשיירות, ועובדי המוסך עמלו קשות כדי לשמור את האוטובוס במצב נסיעה עד 1967 (היום האוטובוס נמצא במוזיאון בתי האוסף של צה"ל). 

צילום: ד"ר אבישי טייכר

על ההר הכינו השוטרים (הירדנים לא הסכימו לנוכחות של הצבא, וה"שוטרים" במקום היו אנשי צה"ל, למעשה) מערכת מנהרות ומחילות, למקרה שההר המבודד יותקף על ידי הלגיון הירדני. ביום השני למלחמת ששת הימים חודש הקשר עם הר הצופים, ולאחר כמה שנים חזרה אליו האוניברסיטה, ונפתח בו מחדש בית החולים. היום לאורך הכביש המקיף את ההר יש עמדות תצפית למערב - אל עבר העיר העתיקה והעיר החדשה, ולמזרח - אל המדבר. את טיולנו נוכל לסיים באמפיתיאטרון של הר הצופים, שם הוענק ליצחק רבין תואר ד"ר כבוד כרמטכ"ל מלחמת ששת הימים. כאן יכול כל אחד להתייחד עם מחשבותיו על מה שהיה לפני אותה מלחמה, ועל מה שעברה ירושלים אחריה, וכמובן – על עתידה של העיר – מאוחדת או מחולקת.

מנהלות

הסיור מותאם לרכב. מנקודה לנקודה צריך לנסוע כחמש דקות. לאורך הטיילת של ארמון הנציב עד אבו תור ניתן ללכת ברגל, ואז יש לדאוג להקפצת הרכב. לצורך הביקור באתרים שסביב העיר העתיקה – הר ציון, סלע אבשלום, ממילא ונוטר-דאם - כדאי לחנות במקום אחד (חניון ממילא או חניון הר ציון) וללכת ברגל.