בין עתלית לבין חיפה: טיול לסוף הקיץ בין חצבים, ים ואתרים היסטוריים

צילום: אלדד כהן-צדק

טיול לסוף הקיץ, ובו חצבים וים, מושבה ותיקה שמתעוררת ואתר מורשת מהחשובים בארץ. כל אלה במקום אחד - עתלית

קצת היסטוריה:

עתלית, ישוב קטן (ואף מנומנם...) מסתיר היסטוריה ארוכה מאוד: כבר בתקופה הנאוליתית, לפני 9000 שנים, כאשר פני הים התיכון היו נמוכים מהיום, התקיים במקום כפר. הוא התגלה בחפירות ארכאולוגיות תת-מימיות.

בהמשך, עתלית היתה מיושבת לאורך תקופת המקרא, התקופה היוונית והרומאית.

בימי הצלבנים, הוקם על חוף הים מבצר מרשים, שנקרא Chateau Pelerin (טירת עולי הרגל). עתלית היתה הישוב הצלבני האחרון שנפל בידי המוסלמים, ושרידי המבצר נשארו עד היום.

בתחילת המאה ה-20 נרכשו אדמות עתלית, וב-1903 קמה מושבה. המושבה התפתחה באיטיות, וחלק משטחיה משמשים כבריכות להפקת מלח מהים.

חוות אהרונסון

עתלית נמצאת ממערב ומדרום למחלף עתלית שעל כביש החוף. אך אתר אחד נמצא ממזרח למחלף, ובולט בנוף: שדרת דקלי הוושינגטוניה שנשתלה על ידי אהרן אהרונסון, ראש מחתרת ניל"י. את השדרה נטעו כחלק מחוות נסיונות (המבנים קיימים עד היום, לא פתוחים לקהל), ומכאן אותתו אנשי ניל"י לבריטים במהלך מלחמת העולם הראשונה. את השדרה רואים היטב גם מכביש החוף, ומנקודות התצפית בעתלית שעוד נגיע אליהן.

מכאן נמשיך מערבה, ומייד אחרי המחלף, בצד ימין (צפון) נראה את האתר החשוב - מחנה המעפילים של עתלית

מחנה עתלית

המחנה הבריטי הנטוש בעתלית, ששימש מחנה מעצר למעפילים, הוא אחד מאתרי המורשת החשובים בארץ כיום, ובתי ספר רבים באים לבקר בו.

בזמן מלחמת העולם השנייה ניסו כמה ספינות מעפילים להגיע לארץ. ב-1940 החליטו הבריטים להגלות מעפילים משלוש ספינות לאי מאוריציוס, בספינת הגירוש "פאטריה". ההגנה החליטה להתנגד לצעד בצורה אקטיבית, והטמינה פצצה בספינה. חישובי כמות חומר הנפץ היו שגויים, ובמקום נזק קל, שרק ישבית את הספינה, נגרם נזק כבד: 250 מעפילים נהרגו, ועמם 50 חיילים בריטיים. הפרשה הטילה צל כבד על המשך מפעל ההעפלה. המעפילים שנותרו בחיים נעצרו במחנה עתלית, וחלקם גורשו בכל זאת למאוריציוס. אנדרטה לזכר הספינה נמצאת במחנה.

עם תום מלחמת העולם השנייה התחדשה ההעפלה ביתר שאת. מנגנון משומן של ההגנה רכש ספינות, הכשיר אותן, והביא אותן לנמלי אירופה. פליטי השואה הובאו מכל רחבי אירופה לנמלי הים התיכון, ומשם נשלחו עשרות ספינות לחופי הארץ. בתחילה הצליחו ספינות אחדות להגיע לכאן בלא פגע ולעגון בחופים נידחים בארץ, שם המתינו להם אנשי היישובים הסמוכים, ופיזרו אותם באזור כדי שהבריטים לא יתפסו אותם, כמו במקרה של הספינה "חנה סנש", שהורידה את המעפילים בחוף נהריה. רב החובל שהוביל אותה היה האיטלקי אנסלדו, שלכבודו כתב נתן אלתרמן את "נאום תשובה לרב חובל איטלקי". 

אולם רוב הספינות נתפסו על ידי הבריטים, שנעזרו באוניות מלחמה ובמתקני מכ"מ (רדארים) על חופי הארץ, ובמודיעים בנמלי היציאה, והמעפילים נכלאו במחנה בעתלית. גם עולים שהגיעו באישורי עליה חוקיים "בילו" במחנה עתלית, כמו הרב לאו, שהיה ילד ניצול שואה. 

הפריצה לעתלית

כדי לשבש את כליאת המעפילים בעתלית תכנן הפלמ"ח מבצע נועז של פריצה למחנה בעתלית. מפקד הפריצה היה יצחק רבין, תחת פיקודו של נחום שריג, מפקד המבצע. בליל 9 באוקטובר 1945 חדרו לוחמי  הפלמ"ח למחנה, ובחשכת הליל השתלטו על השומרים הבריטים, פרצו את הגדרות והבריחו את המעפילים במעלה הכרמל לקיבוץ בית אורן, ומשם ליגור. אחד הנחלים היורדים מהכרמל ליגור נקרא "נחל מעפילים" על שם המבצע הזה.

המעפילים הוסתרו בבתי החברים ביגור, ואחר כך פוזרו ברחבי הארץ. על המבצע הזה כתב יורם טהר-לב את שירו המרגש "צל ומי באר". 

צילום: לימור נוח

הפלמ"ח המשיך לפגוע במאבק הבריטי בהעפלה. ב-23 בנובמבר 1945 פוצצו אנשיו את תחנת המשטרה הבריטית בגבעת אולגה ובחוף סידנא-עלי, וב-26 בינואר 1946 הרסו אנשיו את המכ"ם שעל הר הכרמל, ששימש את הבריטים למעקב אחרי ספינות מעפילים.

לאור כל האירועים האלה, החליטו הבריטים להפנות את המעפילים לקפריסין. לאחר קום המדינה שוכנו במחנה עתלית עולים (המחנה נקרא "שער עליה ב"), ובהמשך - שבויי מלחמה.

צילום: אלמוג

המוזיאון

המחנה שוקם על ידי המועצה לשימור אתרים, והיום הוא משמש מוזיאון להעפלה.

המוזיאון כולל את הצריפים והמתקנים, ספינה ומאגר מידע ממוחשב לתיעוד ההעפלה

 
צילום: אבי דרור

 

בתי ספר רבים עורכים במקום פעילויות, כולל אפילו "שחזור העפלה" בחוף הים הסמוך

חוף עתלית - מבצר וצבים

לפני שנגיע למושבה עצמה, כדאי להמשיך אל החוף: נמשיך בכביש מערבה, נחצה את פסי הרכבת ונגיע לחוף. מולנו המבצר הצלבני (Chateau Pelerin) שחלקים ממנו נשמרו היטב. הוא הוקם ב-1218 על ידי נזירים-אבירים מהמסדר הטבטוני והמסדר הטמפלרי (הטמפלרים החזיקו בו), הוקף בחפיר ובתוכו מצודה מוגנת. סביב המבצר התפתח ישוב צלבני, לכיוון היבשה, שגם הוא הוקף בחומה. מבצר עתלית עמד בפני התקפות ונסיונות שונים של המוסלמים לכבוש אותו, והיה האחרון מבין הישובים הצלבניים שננטש, ב-1291 עם כניעת הממלכה הצלבנית. בהמשך הוא נהרס על ידי הממלוכים, אבניו שמשו למפעלי בניה והוא נפגע על ידי רעידת אדמה.

צילום: ספיר הולצמן

חיל הים, ולייתר דיוק - הקומנדו הימי (שייטת 13) משתמשים במבצר כבסיס צבאי, לכן אין אפשרות לבקר בו ללא תיאום מסובך, שבדרך כלל לא מתאפשר. נסתפק בצפיה בו (עדיף אל מול השקיעה).

צילום: דודי הולצמן

בחוף יש אתר הטלה של צבי ים: צבות מגיעות לחוף להטיל מדי שנה. בגלל נוכחות מוגברת של אנשים, קיני ההטלה נשמרים ומגודרים, ומדי פעם אפשר לצפות בבקיעה של צבים, בתיאום מראש. מומלץ ביותר! 

 

צילום: דודי הולצמן

זהו אחד המראות היפים ביותר בטבע, שבו עשרות צבים הולכים אל הים הגדול, שוחים ו"נבלעים" בו, ואולי מישהי מהצבות שבקעו תחזור אל החוף להטיל בעוד שנים רבות.

חצבים על הגבעה 
נחזור לכביש וניסע מזרחה. נפנה דרומה לכיוון המושבה. מיד נראה מימיננו חורשה נטועה, חורשת לימור. נעלה דרכה אל רכס הכורכר שממערב, הוא חורבת קרתא (שמורת טבע). מסוף אוגוסט פורחים עליו אלפי חצבים, ובחורף כרכומים ורקפות.

צילום: אודי שטינוול

מראש הגבעה תצפית נהדרת מגג מאגר מים ישן (על שם דנקנר, מבעלי מפעל המלח) אל הים, הכרמל ואל מישור החוף עד חיפה. הצלבנים בנו גם כאן מבצר בשם דוסטרי, שלא נשתמר ממנו הרבה (אם כי יש לו חפיר עמוק הוא מרשים בצורה בה הוא בנוי על הרכס). לאורך הרכס נראה חציבות בכורכר, שרידי אורוות ומעבר צר שנחצב לניקוז המים. עצי החרוב והאלה שעל הרכס קיבלו צורת משולש בגלל הרוחות העזות בחורף.

צילום:hanay

צילום:hanay

על הרכס מסומנים שבילים (כחול ושחור). הרכס ממשיך לתוך המושבה עצמה שנמצאת מדרום לנו. אפשר להמשיך לאורך השביל הירוק שבדרום השמורה, או לחזור לחניון לימור ולהמשיך ברכב.

שביל שרון

סרן שרון אלמקיאס ז"ל, יליד עתלית, נפל בקרב בהר דב ב-2005. לזכרו, יזמו משפחתו ובית הספר גלי עתלית, שביל הליכה מחורבת קרתא אל תוך המושבה ואתריה. חוברת הדרכה עשירת תוכן הופקה והיא זמינה להורדה

גן הזכרון וגן שרון

ברחוב הסלע בעתלית, נמצאים זה לצד זה גן הזכרון בתוך מחצבת כורכר נטושה המנציח את הנופלים בני עתלית, גן משחקים לזכר שרון אלמקיאס, וגם בית הספר גלי עתלית. אפשר להגיע לכאן גם בהליכה בשביל וגם בנסיעה ברכב.

צילום:ד"ר אבישי טייכר

מעט מזרחה משם אפשר לראות שרידים למחנה קיבוץ עין הים שפעל כאן בשנות השלושים, וחבריו עבדו במפעלי המלח

המושבה - הווה, ועתיד

עתלית היא מושבה מעט יוצאת דופן. היא קרובה לים, אבל בתיה מרוחקים ממנו ו"חסומים" על ידי בריכות המלח. היא חצויה לאורך על ידי מסילת הרכבת שגם היא מפריעה להתפתחות המושבה. בגלל קשיי ניהול, המועצה איננה עצמאית כיום אלא חלק מהמועצה האיזורית חוף הכרמל. אבל, כל מקום בארץ מתגלה, ויזמים גילו את הפוטנציאל של הקרבה להייטק של חיפה ולים. מתוכננות שכונות נוספות, חלקן, לצערנו, על רכס הכורכר. אני מקווה שידעו למצוא את האיזור בין צרכי הנדל"ן לשמירת הטבע. 

מפעלי המלח

עוד בימי המנדט התחילו להפיק מלח מן הים בעתלית, ולצורך זה הוקמו בריכות אידוי. משרדי הנהלת המפעל הישנים שוקמו והפכו למוזיאון "מלח הארץ", בניין יפה ומעניין. אפשר לבקר במוזיאון בתיאום מראש.

צילום:יהודית גרעין-כל

נכון לעכשיו, המעבר ממרכז המושבה למפעלי המלח חסום לרכב, ויש צורך להקיף את המושבה מדרום ולשוב צפונה

בריכות ופלמינגו

בריכות מים ליד חוף הים הן תמיד מוקד פורה לעופות מים נודדים וחורפים. גם בעתלית יש לא מעט עופות מים, ביניהם בולט הפלמינגו הורוד, שמבקר כאן כל שנה. החל מספטמבר, ובעיקר לתוך הסתיו והחורף, זהו מקום מרהיב. יש לקחת בחשבון, שהמקום הוא שטח פרטי, ולמרות שבדרך כלל הוא פתוח, יש מקרים שהגישה נחסמת.

צילום:lliakriv

עוד כמה אתרים ליד עתלית

גייזר בנווה ים

מדרום לעתלית נמצא קיבוץ נווה ים. אפשר להגיע עם הכביש סמוך לחוף הים, סביב הקיבוץ. מכאן ועד חוף דור, נמצאת הרצועה היפה ביותר של החוף בארץ. מפרצונים, שרטונים, מערות וחופים סלעיים לכל האורך. באחת הנקודות, זרם מים שמגיע אל מתחת לסלעים, פורץ (כאשר הים סוער) דרך חור באדמה ויוצר מעין "גייזר" (לא אמיתי, כמובן). אם תגיעו ביום גלי לנקודה זו, שעל חוף נווה ים, תוכלו לראות את התופעה המעניינת.

הקיבוץ עצמו, שהוקם ב-1939, עסק בדיג ואף היה לו מפעל שימורים ("נון") שנמכר ונסגר. הקיבוץ לא התאושש ממשבר הקיבוצים, והוא בדרך להפיכתו לישוב קהילתי.

אנדרטת אוטובוס הדמים

בדרום עתלית, ליד הכביש לנווה ים, יש אנדרטה צנועה לחללי אוטובוס הדמים.  יוסי הוכמן, תושב עתלית, שכל בפיגוע את כל משפחתו ואיבד את שתי רגליו, ולמרות הכאב עצום - השתקם. מדי שנה נערך טקס במקום

צילום:ד"ר אבישי טייכר

אנדרטת חוף הכרמל

בסמוך, ליד הפניה לנווה ים, יש אנדרטה מרכזית לנופלי חוף הכרמל, מרשימה ומכובדת, ולא מוכרת כמעט כלל. לידה ניטעה חורשה בשנת ה-50 למדינת ישראל 

צילום:ד"ר אבישי טייכר

שייח בוריק - הכפר הארמני

במקום בו מתעקל הכביש לנווה ים יוצאת דרך עפר מזרחה, ועולה על גשר מעל כביש החוף. היא מגיעה לקבר שייח, בית קברות קטן ושרידים לכפר הארמני האחרון שהתקיים בארץ. זהו הכפר שייח בוריק.  כאן התיישבו ארמנים שניצלו מהשואה הארמנית והכפר התקיים עד 1981. צאצאיו חיים בעיקר בחיפה ובירושלים. סיפור עצוב על כפר שלא הצליח להתפתח.

ברכס הכורכר נסמוך נראה מעט מערות קבורה ומחצבות.

פרשת לזרוביץ

בימי מאורעות 36-39 תקפו פורעים ערבים את המחנה בו נאסרו אנשי כנופיות. אחד הקצינים במקום, משה לזרוביץ', גר בבית סמוך למחנה. הם פרצו לבית, חטפו אותו, את אשתו, שלושת ילדיהם ואת אחיה של אשתו. לאחר כמה ימים, הופיעו 5 דמויות ליד קיבוץ משמר העמק. שלוש מתוכן התקרבו לקיבוץ, ושתיים נמלטו. השלוש היו הילדים שנחטפו, והוחזרו עם מכתב שממוען לרשויות, ובו "תודה" של הילדים על כך שטיפלו בהם יפה. שלושת המבוגרים לא נמצאו במשך שנים רבות. רק ב-1963 מצא החוקר שלמה בן-אלקנה את הגופות ליד עין הוד, על פי כפתורי הבגדים. הוא אף תיעד את המעקב בספר. ליד צומת אורן, במקום בו עמד מחנה המעצר לפורעים, יש שני שלטי זכרון לאירוע העצוב והלא-מוכר. 

צילום:ד"ר אבישי טייכר

כלא שש

בצומת אורן נמצא הכלא הצבאי המפורסם שזכה להנצחה במערכונים של הגשש החיוור, ובביטוי "בין עתלית ובין חיפה, כלא שש שמה נמצא".

לא מומלץ לבקר...

עוד קישורים מעניינים:

• אתר האינטרנט הקהילתי של תושבי עתלית
• סיור ארכיטקטוני בעתלית באתר "חלון אחורי"
• ועוד סיור מאותו אתר
• עוד מקומות לראות בהם חצבים בארץ
• דובי זכאי כותב על חצבים בעתלית

פוסטים שכתבתי על האיזור או שיתאימו לתקופה:

• חצבים וצבים - לאורך נחל אלכסנדר
• חצבים פורחים וציפורים אין ספור מפרצים וצבים: לאורך החוף בין גבעת אולגה למכמורת 
• לאורך החוף מטנטורה עד נווה ים
• עם הסתיו חזרו הציפורים 
• "קשר משפחתי" - טיול בזכרון יעקב בעקבות משפחות ראשונים

טיול נעים

צילום: ספיר הולצמן

"קשר משפחתי" - טיול בזכרון יעקב בעקבות משפחות ראשונים

"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. כל משפחה אומללה היא אומללה בדרכה שלה." (טולסטוי)

יום המשפחה, הידוע עדיין בשמו הקודם "יום האם", נקבע ביום פטירתה של הנרייטה סאלד (שזכתה לכינוי "האם"), ב-ל' בשבט (למעשה היא נפטרה יום למחרת, ב א' באדר). הנרייטה סאלד ייסדה את ארגון "הדסה" ועמדה בראש מוסד עליית הנוער בימי מלחמת העולם השניה.

בשל התקינות הפוליטית הפך היום הזה ל"יום המשפחה" לפני כמה עשורים, ומה מתאים ביום כזה יותר מאשר טיול בעקבות משפחות בולטות ומיוחדות בארץ.

ההיסטוריה של הציונות מלאה במשפחות שהטביעו חותמן על הישוב היהודי. משפחות כמו שרת-גולומב, דיין, שלוּש, פיינברג-בלקינד-חנקין ועוד רבות אחרות הן חלק מההיסטוריה המוכרת והפחות-מוכרת. לעיתים אפשר לתאר את חייהן כ"טלנובלה" רווית יצרים. זאב ענר אפילו כתב ספר בשם "סיפורי משפחות" על משפחות חשובות בתולדות הישוב היהודי.

זכרון יעקב היא יעד מתאים ביותר לטיול ביום המשפחה. היא נוסדה ב-1882, בראשית ימי העליה הראשונה על ידי כמה משפחות, שרבות מהן הטביעו את חותמן על הישוב והמדינה. חלקן חיו חיים של אושר, אך במקרים רבים היו אירועים טראגיים שהעיבו על חיי המייסדים ודורות ההמשך.

זכרון יעקב לא התפתחה לעיר כמו פתח תקוה, רחובות ועוד מושבות ראשונים - ואולי בשל כך החלק הישן שלה נשמר בצורה טובה. נוסיף לזה את הנוף היפה, את המדרחוב שיזכיר לנו קצת ערים עתיקות באירופה, והרי לנו מקום מושלם לטיול.

את השיטוט ברחובות המושבה נוכל להשלים אחר כך בטיול קצר בלב שטח פורח מהיפים בארץ.

צילום: rickP

קצת היסטוריה 

ראשוני המייסדים הגיעו מהעיר גאלאץ ברומניה, ורכשו את הקרקע, בתוך שטחי הכפר הערבי זמארין. הקשיים היו רבים, הברון רוטשילד לקח את המושבה תחת חסותו הכלכלית, והמושבה נקראה "זכרון יעקב" על שם אביו. כפי שבוודאי למדנו כולנו בשיעורי ההיסטוריה, מצבה הכלכלי של המושבה השתפר, אך המתיישבים הפכו לסוג של "שכירים" תחת חסות הברון. לרובם זה התאים, אך היו משפחות שהתנגדו ל"סידור הזה". הישוב סיגל לעצמו, בהשפעת פקידי הברון, אופי צרפתי-כפרי, והתמחה בגידול גפנים ליין. בהמשך נוספו מטעים אחרים.זכרון יעקב נותרה מושבה קטנה לאורך שנות המנדט הבריטי, ולאחר קום המדינה נוספה לה שכונת עולים קטנה. בעשורים האחרונים "גילו" את הקסם של המקום אומנים, מסעדנים ולא מעט אנשים שרצו לגור במקום כה יפה. לישוב נוספו שכונות וילות יוקרתיות, בתי מלון - ומרכז המושבה הפך למוקד בילוי בשם "דרך היין".

נתחיל את הטיול ב"שער המושבה", ממש בכניסה ל"דרך היין" (הידוע גם כרחוב המייסדים). הבתים הנמוכים לאורך הרחוב השתנו ברובם מאז ימי המייסדים, אך הם בנויים בתבנית של בית פרטי, ומאחוריו חצר ("חכורה") למתקני המשק. רבים מהבתים כבר הפכו למסעדות ובתי עסק תיירותיים. בחלק מהבתים יש שלט שמספר מי גר בבית זה. תאורת הרחוב והספסלים נבנו כך שישרו על המבקר אוירה כפרית-אירופית של המאה ה-19.

לאחר הליכה קצרה נגיע לבית אהרונסון, הצבוע בצבע ורוד.

בית אהרונסון

משפחת אהרונסון היתה אחת ממשפחות המייסדים של זכרון. הבן הבכור, אהרון, היה אדם חכם ומבריק, והתמחה בתחום החקלאות. הוא זה שגילה את "אם החיטה", זן החיטה שממנו התפתחו כל זני החיטה המוכרים כיום. הוא למד אגרונומיה, הקים חוות נסיונות בעתלית, והיה מנהיג פעיל של הישוב בימי הטורקים. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הקים את מחתרת "ניל"י", שפעלה עבור הבריטים, בעיקר בתחום הריגול, תוך סיכון רב, תחת השלטון הטורקי. בשנת 1919 נעלם המטוס בו טס, מעל תעלת למנש, בין צרפת לבריטניה.

צילום: אופיר קרופיק

אחותו שרה נולדה בזכרון יעקב, ונישאה ליהודי אמיד מבולגריה, איתו גרה בקושטא, בירת האימפריה. היא הזדעזעה מטבח הארמנים, והחליטה לשוב לארץ ולפעול לגירוש הטורקים מהארץ כחלק ממחתרת ניל"י. בגלל תפיסת יונת דואר, וחקירות נמרצות ואכזריות של הטורקים, נעצרה שרה בבית משפחתה ועברה עינויים קשים. כשביקשו להעבירה לנצרת, היא ביקשה לעבור בבית כדי להתקלח ולהחליף בגדים, ושם ניסתה לשים קץ לחייה, כדי שלא תישבר בחקירה ותסגיר חברי מחתרת נוספים. היא נפצעה קשה, וביקשה מד"ר הלל יפה, רופא המושבה, לא לעזור לה. היא נפטרה לאחר שלושה ימים, ונקברה בחלקה נפרדת ומגודרת בבית העלמין.

פעיל חשוב ומיוחד במחתרת היה אבשלום פיינברג, שהיה מאוהב גם בשרה וגם באחותה רבקה, והיה עוזרו של אהרון אהרונסון. הוא נהרג בדרכו למצרים, ומקום קבורתו זוהה רק ב-1967, לאחר שדקל צמח מחרצן תמר שהיה בכיסו.

חוטר מהדקל הזה נשתל ליד קברה של שרה.

בית המשפחה שוקם והפך למוזיאון לזכר המשפחה ומחתרת ניל"י, ורבים מבקרים בו, בעיקר תלמידי בתי ספר.

רבים מתושבי זכרון יעקב לא אהבו, בלשון המעטה, את פעילות משפחת אהרונסון וחששו שפעילות המחתרת תמיט על הישוב היהודי גורל דומה לזה של הארמנים. במשך שנים טושטש חלקה של המשפחה פורצת-הדרך.

הספר שרה גיבורת ניל"י שכתבה דבורה עומר הביא את תודעת ניל"י וסיפורה של שרה לידיעת ציבור נרחב, כמו גם הספר אות מאבשלום שכתבה נאוה מקמל-עתיר שנכתב על אבשלום פיינברג.

אוהל יעקב
נמשיך לאורך הרחוב היפה, נעבור ליד "בריכת בנימין", מאגר המים הישן של הישוב, ובו כתובת הקדשה לאליהו שייד פקיד הברון, ומתקן לשתיית מים.
נחלוף ליד עוד מסעדות ובתי קפה, עד לפינת הרחוב (הנדיב). בפינה, מצד שמאל, נמצא בית הכנסת הגדול (אוהל יעקב, על שם אביו של הברון) של המושבה.

אם בית הכנסת פתוח, כדאי להיכנס. הוא אחד היפים מאילו שנבנו במושבות הברון. תכנון בית הכנסת נעשה על ידי פקידי הברון הצרפתים, והוא נחשב "מודרני" בעיני החרדים.

בשנת 1913 יצאו ראשי הרבנים בארץ ישראל, ביניהם הרב קוק, למסע בין המושבות והקבוצות החדשות. בכל מקום ביקרו הרבנים הם ניהלו שיחות וויכוחים עם התושבים, שזכו לתיעוד נרחב, ובעצם עימתו את העולם הדתי הישן עם החלוצים ועולמם.

בזכרון יעקב היה פולמוס גדול על... מיקום בימת בית הכנסת. הבימה מוקמה קרוב לארון הקודש, ולא באמצע בית הכנסת, דבר שנחשב סוג של "רפורמיות" וחיקוי מנהגי הנוצרים.

צילום: ריקי פלג

מוזיאון העליה הראשונה

נלך ברחוב הנדיב. מימיננו גן ציבורי קטן, הוא "גן הטיול" שהוקם על ידי פקידי הברון. מולו, בצד הדרומי של הכביש, נמצא בית הפקידות, הבית בו נוסדה הסתדרות המורים ואף היה מעין "בית נבחרים" של נציגי הישוב בימי הטורקים. הבית נבנה במקור לטובת פקידי הברון רוטשילד.

אחת ממשפחות המייסדים של זכרון יעקב היא משפחת אריסון. אחד מצאצאיה עלה לגדולה והתעשר מעסקי ספנות בארצות הברית. הוא חזר בערוב ימיו לארץ, רכש את בנק הפועלים, ומימן מכספו את שיפוץ בית הפקידות והפיכתו למוזיאון לתולדות העליה הראשונה. ביקור במקום מומלץ ביותר: סרטים, הפעלות לילדים ולמבוגרים ושפע של מידע. אפשר אפילו להתלבש ולהצטלם כחלוצים מסוף המאה ה-19.

משפחת אריסון ידועה גם בזכות תרומותיה הגדולות למערכת הבריאות בארץ (בית החולים איכילוב) ולמוסדות אחרים, והדמות הידועה מבני המשפחה בארץ היא שרי אריסון.

צילום: Censnak

בית לנגה ובית דניאל
מהמוזיאון נפנה ימינה לרחוב הרצל ומייד שמאלה בשדרת ברושים שתוליך אותנו לבית דניאל.

הבית הזה קשור גם הוא למשפחה חשובה בתולדות הישוב. הוא נבנה ב-1898 על ידי צבי בנטוויץ', ממנהיגי הציונים באנגליה, עבור בתו ניטה, ובעלה מיכאל לנגה. הבית (שנקרא בשם "וילה כרמל") נבנה בפאר ועושר והוא מוקד חשוב לבילויים ואירועים. ניטה נפטרה בגיל צעיר, ב-1922, ולאחר מותה התאבד בעלה מיכאל. שמם של הנאהבים חרוט על ספסל אבן בכניסה. בסמוך יש שביל שמוליך לבריכת דגי נוי נטושה.

 
צילום: ד"ר אבישי טייכר

אחותה של ניטה, ליליאן, נכנסה לגור בבית אחרי מות הזוג. בנה, דניאל, היה פסנתרן מחונן, אך גם הוא שלח יד בנפשו, והוא בן 18, בזמן ששהה בשיקגו לקבל טיפול רפואי.
לאחר מותו, נקרא הבית בשם "בית דניאל", והפך לבית נופש לאומנים ואנשי רוח. לבית נוספו מבנים נוספים, כולל בריכת שחיה ומגרשי טניס, אך הוא עמד נטוש ברובו במשך שנים. כיום הוא שייך לאוניברסיטה הפתוחה.

לאותו הרברט-צבי בנטוויץ היו ילדים רבים, ביניהם המוזיקאית הידועה תלמה ילין, שתי בנות שהתנצרו, אנשי אקדמיה ורפואה ועוד. בויקיפדיה הקדישו קטגוריה שלמה למשפחת בנטוויץ.

בית העלמין
מכאן נשוב על עקבותינו באותה דרך (או שנקצר דרך רחוב הרצל) ונחזור לכניסה לדרך היין. מדרום, על רחוב המייסדים, נראה את הכניסה לבית הקברות.
כאן, תחת המצבות הקרירות ועצי הצל הרבים, נחים כמעט כל הראשונים: משפחת אהרונסון, הנאהבים לבית לנגה, רופא המושבה הלל יפה ורעייתו, כמו גם לא מעט מהמייסדים שמתו במגפות, ברעב ובמלחמות. קבורים ילדים שנפטרו בדמי ימיהם, ואף פליטים שהגיעו מתל אביב במלחמת העולם הראשונה וגוועו ברעב.

קברה של שרה אהרונסון שהתאבדה, איננו מחוץ לגדר, אך מגודר ו"מבודד" משאר הקברים.

על אחת המצבות, של פרץ הרצנשטיין חקוקה הכתובת הנוגעת ללב: "לבניו אחריו ציווה במרץ, נא אל תעזבו את הארץ"

מדרום לבית הקברות, ליד תחנת האוטובוסים והמרכז המסחרי, על אנדרטה דמוית מגילת קלף, מונצחים כל המייסדים.

צילום: ד"ר אבישי טייכר

רמת הנדיב - מנצור אל עקב
מכאן, ניסע דרומה לכיוון בנימינה, עד "רמת הנדיב": שטח גדול ששייך למשפחת רוטשילד, ובו אחוזת קבר הברון ומסלולי הליכה בטבע. את קבר הברון נשאיר לביקור אחר, כמו גם את המסלול של עין צור, ונבחר בשביל שיוליך אותנו אל מנצור אל עקב - וילה רומית עתיקה, ממש על המצוק של הכרמל.

 
צילום: israelTourism

בוילה השתמרו מבני חקלאות - גת, אורוות לסוסים. בחפירות התגלה גם מקווה טהרה, שהעיד על כך שלפחות בתקופה מסוימת, המקום היה שייך ליהודים. ככל הנראה, המקום ננטש בתקופה המוסלמית, כשגידול הגפנים ליין הפך נדיר יותר. רוב האבנים נשדדו לצרכי הקמת מבנים אחרים, אך עדיין המקום מרשים. מהאחוזה נוכל לצפות על חוף הכרמל, מקיסריה ועד עתלית, על שלל הישובים ובריכות הדגים.

צילום: דודי הולצמן

בנוסף, יש ברמת הנדיב עוד הרבה מסלולים יפים (ואפילו שביל ישראל עובר שם).

 
צילום: דודי הולצמן

החוקר יהודה זיו העלה השערה שהשם "מנצור אל עקב" משמר את שמו של רבי עקיבא, שעונה והוצא להורג בקיסריה הסמוכה, והעיירה אור עקיבא נקראת על שמו. על רבי עקיבא ועל משפחתו כדאי לקרוא בספר המצויין של יוכי ברנדס "הפרדס של עקיבא".

מערת המַיש

אתר נוסף, מפתיע, קצר וקרוב למרכז זכרון יעקב. על המורד הצפוני של המושבה, לכיוון ואדי מילח, נמצאת מערה מיוחדת שמתוכה צומח עץ מַיִש נדיר וגדול.

סעו לבית הספר "החורש" ברחוב התאנה. מאחורי בית הספר יוצא שביל למרגלות הבתים, עד לשלט שמפנה למערת המיש. מכאן נשקף נוף מרשים של פתחת ואדי מילח.

צילום: דודי הולצמן

מכאן נרד בשביל בן כמה עשרות מטרים עד לעץ המיש הבוקר מתוך פתח מערה, ולידו ספסלים ותצפית על הנוף, כולל הכפר פרדיס והים. מכאן נרד ימינה בזהירות ונחפש את פתח המערה השני (אין שילוט). ניכנס למערה (מצויידים בפנסים), ונשמע את ציוציהם של העטלפים. חוב המערה חשוך, אך פתחיה מוארים. המערה מוליכה עד לגזע עץ המיש שראינו קודם לכן. נשוב בדרך בה הגענו.

בנובמבר 2016 פגעה שרפה קשה בכל שטחי צפון זכרון יעקב, כולל בירידה למערת המיש. העץ עצמו נפגע רק מעט, אך סביבתו פגעה קשה.

עוד דברים מעניינים על זכרון יעקב:

• אוסף טיולים ומסלולים בזכרון יעקב באתר של עמית מנדלסון
• משפחות מפורסמות בישראל - ויקיפדיה 
• עוד על משפחת פיינברג 
• עוד על סיורים ובתים בזכרון יעקב
• יש החושבים שהשיר אלף נשיקות של אבשלום פיינברג נכתב על שרה, על אחותה רבקה או על שתיהן גם יחד. כנראה שלא זו התשובה, אך השיר הפך מזוהה עם המשפחה עד היום

* חלק מהתמונות צולמו לפני כמה שנים, וייתכן שכשתטיילו תראו מראה שונה במקצת *