צילום: אלדד כהן-צדק
טיול לסוף הקיץ, ובו חצבים וים, מושבה ותיקה שמתעוררת ואתר מורשת מהחשובים בארץ. כל אלה במקום אחד - עתלית
עתלית, ישוב קטן (ואף מנומנם...) מסתיר
היסטוריה ארוכה מאוד: כבר בתקופה הנאוליתית, לפני 9000 שנים, כאשר פני הים
התיכון היו נמוכים מהיום, התקיים במקום כפר. הוא התגלה בחפירות
ארכאולוגיות תת-מימיות.
בהמשך, עתלית היתה מיושבת לאורך תקופת המקרא, התקופה היוונית והרומאית.
בימי הצלבנים, הוקם על חוף הים מבצר
מרשים, שנקרא Chateau Pelerin (טירת עולי הרגל). עתלית היתה הישוב הצלבני
האחרון שנפל בידי המוסלמים, ושרידי המבצר נשארו עד היום.
בתחילת המאה ה-20 נרכשו אדמות עתלית, וב-1903 קמה מושבה. המושבה התפתחה באיטיות, וחלק משטחיה משמשים כבריכות להפקת מלח מהים.
חוות אהרונסון
עתלית נמצאת ממערב ומדרום למחלף עתלית
שעל כביש החוף. אך אתר אחד נמצא ממזרח למחלף, ובולט בנוף: שדרת דקלי
הוושינגטוניה שנשתלה על ידי אהרן אהרונסון,
ראש מחתרת ניל"י. את השדרה נטעו כחלק מחוות נסיונות (המבנים קיימים עד
היום, לא פתוחים לקהל), ומכאן אותתו אנשי ניל"י לבריטים במהלך מלחמת העולם
הראשונה. את השדרה רואים היטב גם מכביש החוף, ומנקודות התצפית בעתלית שעוד
נגיע אליהן.
מכאן נמשיך מערבה, ומייד אחרי המחלף, בצד ימין (צפון) נראה את האתר החשוב - מחנה המעפילים של עתלית
מחנה עתלית
המחנה הבריטי הנטוש בעתלית, ששימש מחנה מעצר למעפילים, הוא אחד מאתרי המורשת החשובים בארץ כיום, ובתי ספר רבים באים לבקר בו.
בזמן מלחמת העולם השנייה ניסו
כמה ספינות מעפילים להגיע לארץ. ב-1940 החליטו הבריטים להגלות מעפילים
משלוש ספינות לאי מאוריציוס, בספינת הגירוש "פאטריה". ההגנה החליטה להתנגד
לצעד בצורה אקטיבית, והטמינה פצצה בספינה. חישובי כמות חומר הנפץ היו
שגויים, ובמקום נזק קל, שרק ישבית את הספינה, נגרם נזק כבד: 250 מעפילים
נהרגו, ועמם 50 חיילים בריטיים. הפרשה הטילה צל כבד על המשך מפעל ההעפלה.
המעפילים שנותרו בחיים נעצרו במחנה עתלית, וחלקם גורשו בכל זאת למאוריציוס.
אנדרטה לזכר הספינה נמצאת במחנה.
עם תום מלחמת העולם השנייה התחדשה
ההעפלה ביתר שאת. מנגנון משומן של ההגנה רכש ספינות, הכשיר אותן, והביא
אותן לנמלי אירופה. פליטי השואה הובאו מכל רחבי אירופה לנמלי הים התיכון,
ומשם נשלחו עשרות ספינות לחופי הארץ. בתחילה הצליחו ספינות אחדות להגיע
לכאן בלא פגע ולעגון בחופים נידחים בארץ, שם המתינו להם אנשי היישובים
הסמוכים, ופיזרו אותם באזור כדי שהבריטים לא יתפסו אותם, כמו במקרה של
הספינה "חנה סנש", שהורידה את המעפילים בחוף נהריה. רב החובל שהוביל אותה היה האיטלקי אנסלדו, שלכבודו כתב נתן אלתרמן את "נאום תשובה לרב חובל איטלקי".
אולם רוב הספינות נתפסו על ידי הבריטים, שנעזרו באוניות מלחמה ובמתקני
מכ"מ (רדארים) על חופי הארץ, ובמודיעים בנמלי היציאה, והמעפילים נכלאו
במחנה בעתלית. גם עולים שהגיעו באישורי עליה חוקיים "בילו" במחנה עתלית,
כמו הרב לאו, שהיה ילד ניצול שואה.
הפריצה לעתלית
כדי לשבש את כליאת המעפילים
בעתלית תכנן הפלמ"ח מבצע נועז של פריצה למחנה בעתלית. מפקד הפריצה היה יצחק
רבין, תחת פיקודו של נחום שריג, מפקד המבצע. בליל 9 באוקטובר 1945 חדרו לוחמי הפלמ"ח למחנה, ובחשכת הליל השתלטו
על השומרים הבריטים, פרצו את הגדרות והבריחו את המעפילים במעלה הכרמל
לקיבוץ בית אורן, ומשם ליגור. אחד הנחלים היורדים מהכרמל ליגור נקרא "נחל
מעפילים" על שם המבצע הזה.
המעפילים הוסתרו בבתי החברים ביגור, ואחר כך פוזרו ברחבי הארץ. על המבצע הזה כתב יורם טהר-לב את שירו המרגש "צל ומי באר".
צילום: לימור נוח
הפלמ"ח המשיך לפגוע במאבק הבריטי בהעפלה. ב-23 בנובמבר 1945 פוצצו אנשיו את תחנת המשטרה הבריטית בגבעת אולגה ובחוף סידנא-עלי, וב-26 בינואר 1946 הרסו אנשיו את המכ"ם שעל הר הכרמל, ששימש את הבריטים למעקב אחרי ספינות מעפילים.
לאור כל האירועים האלה, החליטו הבריטים
להפנות את המעפילים לקפריסין. לאחר קום המדינה שוכנו במחנה עתלית עולים (המחנה נקרא "שער עליה ב"),
ובהמשך - שבויי מלחמה.
המחנה שוקם על ידי המועצה לשימור אתרים, והיום הוא משמש מוזיאון להעפלה.
צילום: אבי דרור
בתי ספר רבים עורכים במקום פעילויות, כולל אפילו "שחזור העפלה" בחוף הים הסמוך
חוף עתלית - מבצר וצבים
לפני שנגיע למושבה עצמה, כדאי להמשיך
אל החוף: נמשיך בכביש מערבה, נחצה את פסי הרכבת ונגיע לחוף. מולנו המבצר הצלבני (Chateau Pelerin) שחלקים ממנו נשמרו היטב. הוא הוקם ב-1218 על ידי נזירים-אבירים מהמסדר
הטבטוני והמסדר הטמפלרי (הטמפלרים החזיקו בו), הוקף בחפיר ובתוכו מצודה מוגנת. סביב המבצר התפתח ישוב צלבני,
לכיוון היבשה, שגם הוא הוקף בחומה. מבצר עתלית עמד בפני התקפות ונסיונות
שונים של המוסלמים לכבוש אותו, והיה האחרון מבין הישובים הצלבניים שננטש,
ב-1291 עם כניעת הממלכה הצלבנית. בהמשך הוא נהרס על ידי הממלוכים, אבניו שמשו למפעלי בניה והוא נפגע על ידי רעידת אדמה.
צילום: ספיר הולצמן
חיל הים, ולייתר דיוק - הקומנדו הימי
(שייטת 13) משתמשים במבצר כבסיס צבאי, לכן אין אפשרות לבקר בו ללא תיאום
מסובך, שבדרך כלל לא מתאפשר. נסתפק בצפיה בו (עדיף אל מול השקיעה).
צילום: דודי הולצמן
בחוף יש אתר הטלה של צבי ים: צבות
מגיעות לחוף להטיל מדי שנה. בגלל נוכחות מוגברת של אנשים, קיני ההטלה
נשמרים ומגודרים, ומדי פעם אפשר לצפות בבקיעה של צבים, בתיאום מראש. מומלץ
ביותר!
צילום: דודי הולצמן
זהו אחד המראות היפים ביותר בטבע, שבו עשרות צבים הולכים אל הים הגדול, שוחים
ו"נבלעים" בו, ואולי מישהי מהצבות שבקעו תחזור אל החוף להטיל בעוד שנים
רבות.
חצבים על הגבעה
נחזור לכביש וניסע מזרחה. נפנה דרומה לכיוון המושבה. מיד נראה מימיננו חורשה נטועה, חורשת לימור. נעלה דרכה אל רכס הכורכר שממערב, הוא חורבת קרתא (שמורת טבע). מסוף אוגוסט פורחים עליו אלפי חצבים, ובחורף כרכומים ורקפות.
צילום: אודי שטינוול
מראש הגבעה תצפית נהדרת מגג מאגר מים ישן (על שם דנקנר, מבעלי מפעל
המלח) אל הים, הכרמל ואל מישור החוף עד חיפה. הצלבנים בנו גם כאן
מבצר בשם דוסטרי, שלא נשתמר ממנו הרבה (אם כי יש לו חפיר עמוק הוא מרשים
בצורה בה הוא בנוי על הרכס). לאורך הרכס נראה חציבות בכורכר, שרידי אורוות
ומעבר צר שנחצב לניקוז המים. עצי החרוב והאלה שעל הרכס קיבלו צורת משולש
בגלל הרוחות העזות בחורף.
צילום:hanay
צילום:hanay
על
הרכס מסומנים שבילים (כחול ושחור). הרכס ממשיך לתוך המושבה עצמה שנמצאת
מדרום לנו. אפשר להמשיך לאורך השביל הירוק שבדרום השמורה, או לחזור לחניון
לימור ולהמשיך ברכב.
שביל שרון
סרן שרון אלמקיאס ז"ל, יליד עתלית, נפל בקרב בהר דב ב-2005. לזכרו, יזמו משפחתו ובית הספר גלי עתלית, שביל הליכה מחורבת קרתא אל תוך המושבה ואתריה. חוברת הדרכה עשירת תוכן הופקה והיא זמינה להורדה
גן הזכרון וגן שרון
ברחוב
הסלע בעתלית, נמצאים זה לצד זה גן הזכרון בתוך מחצבת כורכר נטושה המנציח
את הנופלים בני עתלית, גן משחקים לזכר שרון אלמקיאס, וגם בית הספר גלי
עתלית. אפשר להגיע לכאן גם בהליכה בשביל וגם בנסיעה ברכב.
צילום:ד"ר אבישי טייכר
מעט מזרחה משם אפשר לראות שרידים למחנה קיבוץ עין הים שפעל כאן בשנות השלושים, וחבריו עבדו במפעלי המלח
המושבה - הווה, ועתיד
עתלית
היא מושבה מעט יוצאת דופן. היא קרובה לים, אבל בתיה מרוחקים ממנו ו"חסומים" על ידי בריכות המלח. היא חצויה לאורך על ידי מסילת הרכבת שגם היא מפריעה
להתפתחות המושבה. בגלל קשיי ניהול, המועצה איננה עצמאית כיום אלא חלק
מהמועצה האיזורית חוף הכרמל. אבל, כל מקום בארץ מתגלה, ויזמים גילו את
הפוטנציאל של הקרבה להייטק של חיפה ולים. מתוכננות שכונות נוספות, חלקן,
לצערנו, על רכס הכורכר. אני מקווה שידעו למצוא את האיזור בין צרכי הנדל"ן לשמירת הטבע.
עוד
בימי המנדט התחילו להפיק מלח מן הים בעתלית, ולצורך זה הוקמו בריכות
אידוי. משרדי הנהלת המפעל הישנים שוקמו והפכו למוזיאון "מלח הארץ", בניין
יפה ומעניין. אפשר לבקר במוזיאון בתיאום מראש.
צילום:יהודית גרעין-כל
נכון לעכשיו, המעבר ממרכז המושבה למפעלי המלח חסום לרכב, ויש צורך להקיף את המושבה מדרום ולשוב צפונה
בריכות
מים ליד חוף הים הן תמיד מוקד פורה לעופות מים נודדים וחורפים. גם בעתלית
יש לא מעט עופות מים, ביניהם בולט הפלמינגו הורוד, שמבקר כאן כל שנה. החל
מספטמבר, ובעיקר לתוך הסתיו והחורף, זהו מקום מרהיב. יש לקחת בחשבון,
שהמקום הוא שטח פרטי, ולמרות שבדרך כלל הוא פתוח, יש מקרים שהגישה נחסמת.
צילום:lliakriv
עוד כמה אתרים ליד עתלית
מדרום לעתלית נמצא קיבוץ נווה ים. אפשר להגיע עם הכביש סמוך לחוף הים, סביב הקיבוץ. מכאן ועד חוף דור, נמצאת הרצועה היפה ביותר של החוף בארץ. מפרצונים, שרטונים, מערות וחופים סלעיים לכל האורך. באחת הנקודות, זרם מים שמגיע אל מתחת לסלעים, פורץ (כאשר הים סוער) דרך חור באדמה ויוצר מעין "גייזר" (לא אמיתי, כמובן). אם תגיעו ביום גלי לנקודה זו, שעל חוף נווה ים, תוכלו לראות את התופעה המעניינת.
הקיבוץ עצמו, שהוקם ב-1939, עסק בדיג ואף היה לו מפעל שימורים ("נון") שנמכר ונסגר. הקיבוץ לא התאושש ממשבר הקיבוצים, והוא בדרך להפיכתו לישוב קהילתי.
אנדרטת אוטובוס הדמים
בדרום עתלית, ליד הכביש לנווה ים, יש אנדרטה צנועה לחללי אוטובוס הדמים. יוסי הוכמן, תושב עתלית, שכל בפיגוע את כל משפחתו ואיבד את שתי רגליו, ולמרות הכאב עצום - השתקם. מדי שנה נערך טקס במקום
בסמוך,
ליד הפניה לנווה ים, יש אנדרטה מרכזית לנופלי חוף הכרמל, מרשימה ומכובדת,
ולא מוכרת כמעט כלל. לידה ניטעה חורשה בשנת ה-50 למדינת ישראל
צילום:ד"ר אבישי טייכר
שייח בוריק - הכפר הארמני
במקום בו מתעקל הכביש לנווה ים יוצאת דרך עפר מזרחה, ועולה על גשר מעל כביש
החוף. היא מגיעה לקבר שייח, בית קברות קטן ושרידים לכפר הארמני האחרון
שהתקיים בארץ. זהו הכפר שייח בוריק. כאן התיישבו ארמנים שניצלו מהשואה
הארמנית והכפר התקיים עד 1981. צאצאיו חיים בעיקר בחיפה ובירושלים. סיפור
עצוב על כפר שלא הצליח להתפתח.
ברכס הכורכר נסמוך נראה מעט מערות קבורה ומחצבות.
בימי
מאורעות 36-39 תקפו פורעים ערבים את המחנה בו נאסרו אנשי כנופיות. אחד
הקצינים במקום, משה לזרוביץ', גר בבית סמוך למחנה. הם פרצו לבית, חטפו
אותו, את אשתו, שלושת ילדיהם ואת אחיה של אשתו. לאחר כמה ימים, הופיעו 5
דמויות ליד קיבוץ משמר העמק. שלוש מתוכן התקרבו לקיבוץ, ושתיים נמלטו.
השלוש היו הילדים שנחטפו, והוחזרו עם מכתב שממוען לרשויות, ובו "תודה" של
הילדים על כך שטיפלו בהם יפה. שלושת המבוגרים לא נמצאו במשך שנים רבות. רק ב-1963
מצא החוקר שלמה בן-אלקנה את הגופות ליד עין הוד, על פי כפתורי הבגדים. הוא
אף תיעד את המעקב בספר. ליד צומת אורן, במקום בו עמד מחנה המעצר לפורעים,
יש שני שלטי זכרון לאירוע העצוב והלא-מוכר.
צילום:ד"ר אבישי טייכר
כלא שש
בצומת אורן נמצא הכלא הצבאי המפורסם שזכה להנצחה במערכונים של הגשש החיוור, ובביטוי "בין עתלית ובין חיפה, כלא שש שמה נמצא".
לא מומלץ לבקר...
עוד קישורים מעניינים:
פוסטים שכתבתי על האיזור או שיתאימו לתקופה:
טיול נעים
צילום: ספיר הולצמן
