טיול לאורך גבול הצפון - 8 שנים למלחמת לבנון השניה

 
צילום: דודי הולצמן

הימים ימי בין המצרים, בין י"ז בתמוז לט' באב. על פי המסורת, קרו בהם דברים רעים ופורענויות לעם ישראל.

היות שמלחמת לבנון השניה התרחשה בימים אלה, ולמרות שהיו בה הישגים, היא נתפסה כ"סוג של כשלון", היו מי שרצו לקרוא לה בשם מלחמת בין המיצרים.

מלחמה זו היתה חלק ממערכות הדמים של מדינת ישראל מול לבנון, הטרוריסטים והארגונים ששולטים בה שנים רבות.

הפעם נצא לסיור לאורך הגבול, שמעבר לאנדרטאות ואזכורי מלחמה, יש בו אתרים מרהיבים ונופים מקסימים. אפשר לנסוע לאורך כל הכביש או חלקו, ולשלב את הטיול עם אתרים רבים אחרים.

הטיול יפה בכל עונה. באביב הכל פורח, בקיץ לא מאוד חם ואפשר לשלב טבילה באתרי המים השונים, בסתיו תראו חצבים וסתווניות וגם אלות בשלכת, ובחורף נראה את החרמון מנקודות התצפית הרבות, כמו גם את הרי הלבנון שגם הם מושלגים בחלקם.

תשעים שנה וגבול: על הגבול בין ישראל ללבנון

קו הגבול בין ישראל ללבנון נקבע ונחתם ב-1924 אחרי שורה של הסכמים ומדידות של בריטניה (ששלטה בארץ ישראל) לצרפת (ששלטה בלבנון). הגבול סומן באבנים (ולא בגדר), ולמעשה, לאורך זמן רב, עברו תושבים באין מפריע מצד לצד, בהרי הגליל הנידחים. ב-1936 פרץ המרד הערבי בארץ (הידוע כ "מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט) נגד היהודים והבריטים. המתקוממים קיבלו עזרה מאחיהם מעבר לגבול, ולכן החליטה ממשלת בריטניה להקים גדר בסמוך לגבול (אך לא על הקו עצמו), ובסמוך לה כביש ומצודות משטרה. חברת "סולל בונה" (ופועלים יהודיים... ) עשו את עיקר העבודה.

הדעות חלוקות - האם הגדר הצליחה או לא, אך קיומה הפך לעובדה קיימת.

הגבול שב לשקוט ב-1939, ו"התעורר" שוב כשהבריטים חצו אותו כדי לכבוש את לבנון ב-1941. ב-1942 פורקה הגדר.

ב-1948 חצה צבא לבנון את הגבול בדרכו לתוך מדינת ישראל. הקרבות עם צבא לבנון התמקדו באיזור מלכיה וכבשו אותה זמנית. לקראת סוף המלחמה, במבצע חירם העבירה ישראל את הלחימה לתוך לבנון, והגיעה עד גדות הליטני.

לאחר הסכמי שביתת הנשק שב הגבול לשקוט (יחסית...). לבנון לא לקחה חלק במלחמת ששת הימים. רק לאחר גירוש המחבלים מירדן ב 1970 החל הגבול "לבעור". אנשי פת"ח השתלטו על חלק מאיזור הגבול ויצרו שם מדינה-בתוך-מדינה (הידועה כ"פתחלנד"). מתוך שטח זה יצאו פעולות טרור כמו אוטובוס ילדי אביבים, והפיגועים הטראגיים בקרית שמונה ומעלות, לצד אירועי טרור אחרים וירי קטיושות. גבול לבנון הפך לצרה שהעיבה על בטחון ישראל.

ב-1976 החל צה"ל לסייע לנוצרים שחיו ליד הגבול, בצידו הלבנוני, ופתח את "הגדר הטובה" לסיוע רפואי והומניטארי.

צילום: יצחק אלהרר 

בעקבות מבצע ליטאני (1978) נוצרה רצועה ארוכה וצרה לאורך הגבול, ובה שלט צבא דרום לבנון שיצר חיץ בין ישראל ללבנון.

פעולות הטרור לא פסקו, וב-1982 החליטה ממשלת ישראל לכבוש את דרום לבנון עד לקו של 40 קילומטר מהגבול. במציאות, המלחמה התרחבה לקרבות עם הצבא הסורי שהיה בלבנון ולכיבוש ביירות. מאות הרוגים נמנו במלחמה, שיצרה מחלוקות עזות בציבור הישראלי.

ב-1985 נסוג צה"ל מלבנון, והשאיר רצועה צרה בשליטה של צד"ל, צבא דרום לבנון, עם חונכים ישראלים. בפועל, הנוכחות הישראלית בדרום לבנון הלכה והתעצמה, כשמולה עומד יריב עיקש, אכזרי וקשוח, הוא ארגון החיזבאללה. לאחר 15 שנים של מטעני צד והרוגים רבים, נסוג צה"ל עד לגבול הבינלאומי, במאי 2000.
 

השקט חזר לגבול, צימרים נפתחו, אתרי תיירות המו מבקרים, אך לא לשנים ארוכות. ב-2006 נחטפו החיילים אלדד רגב ואהוד גולדווסר (בהתקפה נהרגו 3 חיילים נוספים, וככל הנראה, רגב וגולדווסר נהרגו גם הם בקרב או מייד לאחריו) בהתקפה על סיור צה"ל בין שתולה לזרעית. ישראל, בניגוד לתחזית החיזבאללה, יצאה למבצע צבאי שכלל אלפי טילים ששוגרו לתוך ישראל, ופעילות קרקעית נרחבת של צה"ל בתוך עומק לבנון.

לאחר שבועות של לחימה, הושגה הפסקת אש, צה"ל חזר לתוך ישראל, והשקט שב לגבול.

מי יודע עד מתי?

מראש הנקרה לשלומי
את הדרך נתחיל בראש הנקרה, בנקודה בה מתקרב רכס הגליל המערבי (הרכס נקרא בשם "סולם צור") אל הים. גלי הים חצבו נקרות בתוך הסלע, וכאן גם עברה מסילת הרכבת בין ארץ ישראל ללבנון. הרכבת מושבתת (כמובן...) היום, אך מי יודע, אולי מתי שהוא היא תפעל? ראש הנקרה היא אתר מוסדר, והרכבל (הקצר והתלול בעולם) מוריד את המבקרים מהכניסה אל תוך הנקרות.

 

צילום: איילת לב-ארי שלי

הרכס עצמו הוא שטח צבאי סגור. ניסע בכביש 899 מאכזיב מזרחה, לכיוון שלומי.
שלומי, הנראית כאתר מנומנם שאין בו מה לראות, מסתירה בתוכה אתר ייחודי - ביתה של  עפיה זכריה, עם שפע ציורים מרהיבים. תוכלו לקרוא עוד על שלומי וסביבתה בפוסט שכתבתי לפני כשנתיים. בפוסט תוכלו לקרוא גם על חניתה, ישוב חומה ומגדל שהוקם ב-1938, יחד עם הקמת הגדר.

רמת אידמית

משלומי נמשיך מזרחה בכביש 899, לתוך בקעה פוריה הנקראת בקעת שפע. נפנה שמאלה לכביש 8999 שמטפס בתלילות לרכס אידמית. הכביש עולה בתלילות ובפיתולים חדים צפונה. לאחר כ-2 ק"מ יש שביל שמוליך למערת קשת, ומולו ירידה לנחל נמר (המקום האחרון בו ניצוד נמר בארץ) נחזור לרכב ונמשיך במעלה הכביש עד הכניסה לפארק אידמית. זהו פארק גדול, הכולל בתוכו מצפורי נוף, אתרי פיקניק, שבילים עם צמחי תבלין ובושם וחלקות יער. ממרום גובהו הוא צופה על כל מישור חוף הגליל, מחיפה צפונה. שעות אחר הצהריים הן היפות ביותר לביקור, ובין האנדרטאות שבו ראוי לציין את האנדרטה לזכר אמיר מיטל מפקד סיירת גולני, ואת האנדרטה לזכר אלדד רגב ואהוד גולדווסר, שנהרגו על גבול לבנון, בתקרית שממנה התפתחה מלחמת לבנון השניה.

צילום: דודי הולצמן 

מהאנדרטה מוביל שביל, מונגש גם לכסאות גלגלים ולעגלות, עד למערת קשת, שהיא, למעשה, קשת שנשארה ממערה שהתמוטטה.

זרעית ושתולה

נחזור לכביש 8999. הכביש ממשיך לאורך הרכס לכיוון הכפר הבדואי עראמשה (רבים מתושביו משרתים בכוחות הבטחון) ו"נצמד" לגבול לבנון (ממש "מרפסת הצצה לשכנים"), עד למושב זרעית. מימיננו התוואי העמוק של נחל שרך.

המושבים זרעית, שתולה ונטועה הוקמו בסוף שנות הששים, ממש בסמוך לגבול. זרעית נקרא בתחילה "כפר רוזנוואלד" על שם נדבן יהודי-אמריקני. תושבי המקום לא אהבו את השם, והשם זרעית בעל המשמעות החקלאית קיבל את ראשי התיבות "זכר רוזנוואלד עימנו יהיה תמיד"...

בין זרעית לשתולה אפשר לנסוע בכביש "פנימי" מרוחק מעט מהגבול, וגם בכביש הצמוד לגדר. כאן, בנקודה המכונה "נקודה 105" טמנו אנשי חזבאללה מארב לסיור צה"ל ב-12.7.2006, וחטפו את רגב וגולדוואסר, המהלך שהתחיל את מלחמת לבנון השניה. הגעה לנקודה מחייבת תיאום צבאי. כיום יש במקום אנדרטה צנועה לזכרם ולזכר החיילים (אייל בנין, שני תורג'מן, וואסים סלאח נאזל) שנהרגו באותו אירוע.

  צילום: ד"ר אבישי טייכר

צילום: ד"ר אבישי טייכר

שתולה נוסדה על ידי יוצאי כורדיסטן, ביניהם משפחת חתן הענפה. שרה חתן היתה אם ל-14 ילדים, ובמו ידיה הקימה משק לתפארת של נשירים וצאן, וחדרי אירוח. בשנות ה-90 יצאה לבדה לחפש את מקום הולדתה בכורדיסטאן, מייד אחרי מלחמת המפרץ, הצליחה בכך וחזרה הביתה. סיפורה המיוחד הפך אותה לאטרקציה, ויחד עם אורה בתה היא פתחה מסעדה וחדרי אירוח, וסיפרה על סיפורה המיוחד. ב-2006 היא נבחרה להדליק משואה ביום העצמאות.

היא נפטרה ב-2012, והותירה אחריה עשרות רבות של נכדים ונינים.

הר אדיר
הכביש ממשיך מכאן למושב נטועה, מחנה בירנית ועד לישוב מתת (שנקרא כך על שם גובהו, 840 מטר, בגימטריה מת"ת). כאן הכביש "נפרד" מקו הגבול.

ליד מתת עולה כביש להר גבוה ומבודד, הר אדיר (גובהו 1006 מטר). על ההר הוקמה ב-2012 אנדרטה לזכר חללי מלחמת לבנון השניה. זו אחת מנקודות התצפית היפות ביותר בגליל העליון. על פסגת ההר נבנתה מרפסת, ועליה לוחות מתכת עם שמות הנופלים, לפי ימי הלחימה.

צילום: דודי הולצמן 

התצפית משקיפה על העיירה בנת-ג'בייל, זירת הקרבות הקשה והמדממת של מלחמת לבנון השניה. מכאן אפשר גם להבחין בהבדלי הצבעים בין שטח ישראל המיוער והירוק, לבין שטח לבנון חסר הצמחיה. בעמק למרגלותינו נמצא גם עין גודרים, מעיין שנקרא על שם בוני הגדר.

איזור ברעם
נרד מההר ונשוב לכביש 899. כשני ק"מ ממזרח לפניה להר אדיר, אפשר לראות בימות החורף תופעת טבע נדירה: מערת פער. זוהי דולינה, בולען קארסטי, שבו מי הגשמים זורמים אל תוך האדמה ו"נבלעים בה". סמוך לה, בקיבוץ סאסא, כביש 899 מתאחד עם הכביש הראשי של הגליל העליון (כביש 89) וממשיך איתו מזרחה. לאחר כמה מאות מטרים הם נפרדים. נפנה שמאלה בצומת חירם (על שם מבצע חירם בו שוחרר הגליל העליון), לכביש 899, ונגיע עד מהרה לאתר בית הכנסת העתיק ברעם.

זהו בית כנסת שנשמר בצורה יפה מהמאה השלישית לספירה, ואחד הגורמים לשמירתו הוא הכפר הנוצרי-מארוני ברעם שהיה קיים במקום עד 1948. במבצע חירם, מדינת ישראל ביקשה מתושבי הכפרים ברעם ואקרית להתפנות לזמן קצר בגלל הקרבות. בסוף המלחמה ישראל סירבה לשיבתם לבתיהם, סוגיה כואבת שנשארה פתוחה עד היום.

צילום: ד"ר אבישי טייכר

הכנסיה ובית הקברות פעילים שם עד היום.

ליד ברעם יש יער יפה וגדול, יער לאה ויצחק רבין, ובו פריחת חורף ואביב, שפע אתרי פיקניק - וגם... קברם המשוער של מרדכי היהודי ואסתר המלכה.

הכביש ממשיך צפונה-מזרחה לכיוון דוב"ב וקיבוץ ברעם של ימינו. מול קיבוץ ברעם נמצאת אנדרטה לזכר אל"מ יצחק רחימוב, שנפל בלבנון, ליד הכפר ירון, ממש על הגבול.

צילום: ד"ר אבישי טייכר

מכאן מזרחה, אחרי כמה קילומטרים של מטעים נגיע למושב אביבים. לצד הכביש - האנדרטה לזכר הילדים שנהרגו שם באוטובוס.

צילום: ד"ר אבישי טייכר

בקעת קדש

מכאן ממשיך הכביש לכיוון מלכיה ויורד לבקעת קדש על אתריה הרבים.

במלכיה נערכו קרבות במלחמת העצמאות, שזכו רק לאחרונה לאזכור הראוי להם ולאנדרטה מרשימה, שצופה אל תוך שטח לבנון. בבקעת קדש ישנם שני תילי עתיקות, מקדש פגאני נדיר ועץ אלה עתיק ומיוחד. על כל אלה כתבתי לפני כחודשיים בפוסט על אתרי בקעת קדש.

בקצה הבקעה ממשיך הכביש לרדת לכיוון עמק החולה. כאן ניצבת מצודת כ"ח, גם היא מצדית משטרה שנבנתה בידי הבריטים, והיתה אתר קרבות עקוב מדם במלחמת העצמאות. חשיבות במקום לערכי צה"ל וסיפורי הגבורה שבו הביאו לפתיחת מוזיאון הרעות באפריל 2014.

מבקעת קדש גולש כביש 899 בתלילות לעבר עמק החולה. ליד הירידה נחנכה אנדרטה ייחודית: שביל החידות, על שם הטייס רן כוכבא שנפל במלחמת לבנון השניה. האנדרטה, שנמצאת במקום בו נפל המסוק, מורכבת משבע חידות על האיזור שיוצרות את שמו של רן. 

צילום: ד"ר אבישי טייכר

בבקעת קדש חוצה כביש 886 את כביש 899. הוא מוליך דרומה לכיוון רמות נפתלי וצפת. במושב רמות נפתלי נמצאים מספר מצפורי נוף ואנדרטה לזכר מפקד סיירת צנחנים ובן המושב, איתן בלחסן (ליד האנדרטה לאיתן בלחסן נשתל חוטר מעץ הערמון של אנה פרנק).

החלק הצפוני של כביש 866 יוצא צפונה במקביל לגבול , ומהווה המשך לסיור שלנו לאורך הגבול. לארכו נקודות נוף ותצפית רבות.
מקווה לכתוב פוסט עליו בקרוב.

עוד טיולים לאורך כביש הצפון:

אמנון גופר כותב על אתרים יחודיים לאורך הגבול

הצלם גיא שחר טייל וצילם בצפון הארץ, גם לאורך גבול הצפון, בזמן מלחמת לבנון השניה

בשנת 2008 הושלם שביל ים אל ים לזכר 10 מלוחמי גדחה"ן צנחנים

שני שירים שמסמלים בעיני את המלחמה הזו יותר מכל:

השיר "קצר פה כל כך האביב" שכתב דוד גרוסמן לזכר בנו שנפל במלחמה, והולחן על ידי יהודה פוליקר

והשיר "מיליון כוכבים" שנכתב לזכר הטייס תם פרקש שנפל במלחמה, על ידי אחותו עמית

פוסטים על האיזור שכתבתי בעבר

• מה יש לראות בשלומי? מסתבר שיש, והרבה
• סתיו בגליל המערבי
• "רעות שכזאת לעולם לא תיתן את ליבנו לשכוח"- אתרי זכרון וטבע בבקעת קדש

מה יש לראות בשלומי? מסתבר שיש, והרבה

מה יש לראות בישוב שלומי?

בדרך כלל עוברים ליד העיירה הקטנה והמנומנמת בדרכנו לאתר כלשהוא בגליל המערבי.

יש מי שזוכר שבנוסף לקרית שמונה ונהריה, גם לשלומי יש היסטוריה של מטחי קטיושות, ואולי יש מי שיודע שמפעל זוגלובק נמצא באיזור התעשיה המקומי. בעצם, גם מי שראה את הסדרה רמזור זוכר את הפרק המשעשע "טסט בשלומי".

ומעבר לכך? בפוסט הזה תראו מה יש לעשות בשלומי ובסביבתה הקרובה, ויש הרבה.

שלומי היא עיירה קטנה, כ-6000 תושבים, שנוסדה בתחילת שנות החמישים על שטחי הכפר הערבי הגדול "באסה". מקום שקט, פסטורלי, שנאבק שנים עם קשיי הקיום על גבול הצפון.

בין השיכונים של שנות החמישים נמצא אחד המקומות המדהימים ביותר באיזור: ביתה של עפיה זכריה.

צילום:דודי הולצמן

עפייה עלתה לארץ מתימן במבצע מרבד הקסמים, ועברה לגור בשכונה בגיל מאוחר, שכל ילדיה כבר עזבו את הבית. היא גרה בדירת עמידר לבד, וצבעה את כל הקירות, התקרות, השירותים, הרצפה בציורים עזי-מבע באדום בוהק, צהוב וצבעים חמים נוספים. ככל הנראה היצירות האלו הן בעקבות דגמי שטיחים וקישוטים שהיו נפוצים בבתי עשירים בתימן לפני שנים רבות.

לאחר מותה, התכוונה חברת "עמידר" לצבוע את הקירות ולשכן במקום דיירים אחרים, אך המועצה המקומית התערבה, והחליטה לשמר את הבית, ולשלם את דמי השכירות.

מי שנכנס לבית השיכון האפרורי נדהם מעוצמת הצבעים ומהרגשות, שבאים לידי ביטוי ללא מילים מתוך הקירות.

 

צילום: דודי הולצמן

איך מגיעים? הבית נמצא ברחוב נתן אלבז 151, וכדי לתאם בו ביקור - צרו קשר עם שלום דדון מהמועצה (טלפון 04-9809746 או 052-2987922 )

עוד על זכריה עפיה בכתבה מ״הארץ״ 

אחרי שהופתענו ממה שמצאנו בתוך בית שיכון ישן, נוכל לצאת ולטייל באתרים נוספים, חלקם מוכרים יותר וחלקם פחות, סביב שלומי.

באסה
מצפון לשטח המיושב של העיר נמצא איזור התעשיה, ובו מפעל זוגלובק המפורסם. ממזרח למפעל נוכל לעלות על גבעה ולבקר בכנסיה הנטושה ובשרידי הכפר "באסה", כפר נוצרי שהתקיים כאן עד מאי 1948. רוב בתי הכפר נהרסו, הכנסיה נשארה ומדי פעם באים צאצאי התושבים לטפל בה, ולאחרונה הנושא עלה לכותרות. מהגבעה נוף לכיוון היערות, הישובים ואף הים - אם כי גם לחצר מפעל הבשר...
 

חניתה
מצפון לשלומי עולה דרך לישוב חניתה וליערות שסביבו. חניתה הוא אולי הידוע והמייצג ביותר מישובי חומה ומגדל, ודגם של הישוב נמצא בחניון האמצעי של היער.

ליד החניון שלט קטן מוקדש לאיש קק"ל שדאג לרכישת המקום: יוסף סינגיליה. יוסף עלה מאיטליה בשנות השלושים, וכדובר איטלקית רהוטה, בא אל בעלי הקרקע והציע להם לרכוש אדמות עבור מנזר (התושבים לא היו מוכרים אדמה ליהודי). בגלל שחשבו שהוא איטלקי - לא חשדו, מכרו את הקרקע - וכך נרכשו אדמות חניתה.

העליה לחניתה היתה מלווה בתקיפות של הערבים, ותמונה ידועה מיום העליה מראה את יצחק שדה, יגאל אלון ומשה דיין ביום העליה.

לאורך השנים הראשונות של הקיבוץ נפלו כמה מחבריו בהתקפות והתנכלויות, ובמלחמת העצמאות גם הוא היה מנותק למחצה, עד מבצע בן-עמי במאי 1948.

קישור למפת היער

מאתר חומה ומגדל יוצא שביל ביער בתוך נחל בשם "נחל באר", מוצל וקריר, בו פורחים סחלבים בתחילת האביב. בכל רחבי היער יש פינות פיקניק, חלקן מונגשות לנכים.

 
אתר חומה ומגדל בחניתה. צילום ד"ר אבישי טייכר

הכביש עולה עד לקיבוץ עצמו. בקיבוץ יש מוזיאון קטן ונקודת תצפית (מצפה חניתה) לתוך דרום לבנון - עד העיר צור.
מחניתה ושלומי אפשר, בנסיעה קצרה מערבה, להגיע לחופים מהיפים בארץ: חוף אכזיב, חוף בצת (שעמד במוקד מאבק סביבתי בין חובבי טבע ויזמי נדל"ן) וכמובן אתר ראש הנקרה. חוף בצת פתוח ללא תשלום, אכזיב וראש הנקרה הם גנים לאומיים בתשלום.

ראש הנקרה. צילום: פליטה גולד

ומה עוד בסביבה? מערת נמר ומערת קשת

אם ניסע מזרחה משלומי לאורך כביש 899 לכיוון אילון, נגיע לצומת שיפנה אותנו לרמת אידמית (כביש 8993). הכביש עולה בתלילות ובפיתולים חדים צפונה. לאחר כ-2 ק"מ יש שביל שמוליך למערת קשת, ומולו ירידה לנחל נמר.

הירידה היא בשביל שחור, ולאחר הליכה של כמה מאות מטרים נגיע לפתח המערה, שהוא מערת נטיפים קארסטית קטנה. רצוי להיעזר בפנס ולנסות לזחול לתוכה. מצלע ההר שבו המערה נשקף נוף מרשים של הנחל.

ומדוע נקראת המערה מערת נמר? ככל הנראה, זה המקום בו ניצוד הנמר האחרון בצפון הארץ, בשנת 1965. הנמרים בצפון היו מתת-מין מעט שונה מזה שהיה נפוץ בדרום (גם שם הם כמעט נכחדו).

צילום: דודי הולצמן

נחזור לרכב ונמשיך במעלה הכביש עד הכניסה לפארק אידמית. זהו פארק גדול, הכולל בתוכו מצפורי נוף, אתרי פיקניק, שבילים עם צמחי תבלין ובושם וחלקות יער. ממרום גובהו הוא צופה על כל מישור חוף הגליל, מחיפה צפונה. שעות אחר הצהריים הן היפות ביותר לביקור, ובין האנדרטאות שבו ראוי לציין את האנדרטה לזכר אמיר מיטל מפקד סיירת גולני, ואת האנדרטה לזכר אלדד רגב ואהוד גולדווסר, שנהרגו על גבול לבנון, בתקרית שממנה התפתחה מלחמת לבנון השניה.

 
צילום: דודי הולצמן

מהאנדרטה מוביל שביל, מונגש גם לכסאות גלגלים ולעגלות, עד למערת קשת (שהיא, למי שלא מכיר, קשת שנשארה באויר והיתה פעם מערה שהתמוטטה).


מפת הפארק

 
צילום: דודי הולצמן

לאחרונה נחנכה אנדרטה לזכר טופז אבן-חן-קליין, שנספתה באסון הכרמל. ממקום האנדרטה אפשר לצפות דרומה לכיוון הכרמל.

עוד כמה אתרים לאורך כביש 899

נחל בצת

מקיבוץ אילון יורדת דרך לנחל בצת. בעבר זרמו בנחל מים רבים, והוא היה מעין "אחיו הקטן" של נחל כזיב הגדול. כיום, יש בו זרימה מעטה בלבד, שבקושי מחזיקה בחיים את עצי הדולב הענקיים. פה ושם יש בריכות שכשוך, המסלול מוצל ויפה, ומי שעושה את המסלול הארוך יותר של הנחלים שרך ובצת - יוכל לבקר גם במערת נטיפים

פארק גורן

יער יפהפה, פינות משחק ותצפית על המונפורט ונחל כזיב. פונים דרומה מכביש 899 בעקבות השילוט. יש ביער טיולי חמורים, מסלולים שיורדים בתלילות לנחל כזיב, חניון לילה, ובימים שקטים אפשר אפילו לראות יחמורים ששולחו לטבע על ידי רשות הטבע והגנים
מפת הפארק

איקרית
עוד אתר לא רחוק משלומי, שכדאי לבקר בו, הוא הכפר הנטוש איקרית. איקרית, שבנויה על מקום הישוב היהודי הקדום "יוקרת" היה כפר נוצרי, יווני-קתולי, שתושביו חיו בשלווה עד 1948. במבצע חירם, לקראת סוף המלחמה, ביקש צה"ל מתושבי הכפר לעזוב אותו לשבוע, ולחזור אחרי הקרבות. בפועל, לא ניתן לתושבי הכפר (ולתושבי הכפר בירעם) לחזור, עד היום. תושביו גרים בתרשיחא ובחיפה, ולמרות הפיצוי שקיבלו (פיצוי קטן בשנות השישים) ופסיקות בית המשפט, המדינה עדיין לא נותנת להם לחזור. כיום נמצאים במקום כנסיה, ובית קברות פעיל, וצאצאי התושבים מטפחים באדיקות את התקווה לחזור ואת הקשר למקום, עדות למצב המורכב בו אנחנו חיים. איקרית נמצאת כ-4 ק"מ ממזרח לפארק גורן, על כביש 899

אתר הכנסיה באיקרית. צילום ד"ר אבישי טייכר

הידעת?

• צומת בצת נקרא בעבר "צומת משרפות" על שם "משרפות מים" - מקום שנזכר בספר יהושע - אולי אתר פולחני ואולי מקום בו הפיקו מלח על ידי יבוש מי ים. בכל אופן, השם עורר זכרונות לא נעימים בין תושבי האיזור, והוא נקרא כיום "צומת בצת"
• עורו של הנמר האחרון שניצוד אינו זה שמוצג במוזיאון חניתה. העור המקורי נמצא באוניברסיטת תל אביב, ובתמורה קיבל הקיבוץ עור נמר אפריקני
• שלומי נקראת על שם בן נשיא שבט אשר, שבשטח נחלתו היא נמצאת: "וּלְמַטֵּה בְנֵי אָשֵׁר נָשִׂיא, אֲחִיהוּד בֶּן שְׁלֹמִי" (במדבר, ל"ד 27). גם אחיהוד עצמו מונצח בישוב בנחלת אשר, ממזרח לעכו.
• בשלומי יש אכסניה בעלת ערך ארכיטקטוני והיא מקום נעים ולא יקר ללון בו
• מצפורים חדשים בפארק אידמית וסביבתו