טיול לאורך גבול הצפון - 8 שנים למלחמת לבנון השניה

 
צילום: דודי הולצמן

הימים ימי בין המצרים, בין י"ז בתמוז לט' באב. על פי המסורת, קרו בהם דברים רעים ופורענויות לעם ישראל.

היות שמלחמת לבנון השניה התרחשה בימים אלה, ולמרות שהיו בה הישגים, היא נתפסה כ"סוג של כשלון", היו מי שרצו לקרוא לה בשם מלחמת בין המיצרים.

מלחמה זו היתה חלק ממערכות הדמים של מדינת ישראל מול לבנון, הטרוריסטים והארגונים ששולטים בה שנים רבות.

הפעם נצא לסיור לאורך הגבול, שמעבר לאנדרטאות ואזכורי מלחמה, יש בו אתרים מרהיבים ונופים מקסימים. אפשר לנסוע לאורך כל הכביש או חלקו, ולשלב את הטיול עם אתרים רבים אחרים.

הטיול יפה בכל עונה. באביב הכל פורח, בקיץ לא מאוד חם ואפשר לשלב טבילה באתרי המים השונים, בסתיו תראו חצבים וסתווניות וגם אלות בשלכת, ובחורף נראה את החרמון מנקודות התצפית הרבות, כמו גם את הרי הלבנון שגם הם מושלגים בחלקם.

תשעים שנה וגבול: על הגבול בין ישראל ללבנון

קו הגבול בין ישראל ללבנון נקבע ונחתם ב-1924 אחרי שורה של הסכמים ומדידות של בריטניה (ששלטה בארץ ישראל) לצרפת (ששלטה בלבנון). הגבול סומן באבנים (ולא בגדר), ולמעשה, לאורך זמן רב, עברו תושבים באין מפריע מצד לצד, בהרי הגליל הנידחים. ב-1936 פרץ המרד הערבי בארץ (הידוע כ "מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט) נגד היהודים והבריטים. המתקוממים קיבלו עזרה מאחיהם מעבר לגבול, ולכן החליטה ממשלת בריטניה להקים גדר בסמוך לגבול (אך לא על הקו עצמו), ובסמוך לה כביש ומצודות משטרה. חברת "סולל בונה" (ופועלים יהודיים... ) עשו את עיקר העבודה.

הדעות חלוקות - האם הגדר הצליחה או לא, אך קיומה הפך לעובדה קיימת.

הגבול שב לשקוט ב-1939, ו"התעורר" שוב כשהבריטים חצו אותו כדי לכבוש את לבנון ב-1941. ב-1942 פורקה הגדר.

ב-1948 חצה צבא לבנון את הגבול בדרכו לתוך מדינת ישראל. הקרבות עם צבא לבנון התמקדו באיזור מלכיה וכבשו אותה זמנית. לקראת סוף המלחמה, במבצע חירם העבירה ישראל את הלחימה לתוך לבנון, והגיעה עד גדות הליטני.

לאחר הסכמי שביתת הנשק שב הגבול לשקוט (יחסית...). לבנון לא לקחה חלק במלחמת ששת הימים. רק לאחר גירוש המחבלים מירדן ב 1970 החל הגבול "לבעור". אנשי פת"ח השתלטו על חלק מאיזור הגבול ויצרו שם מדינה-בתוך-מדינה (הידועה כ"פתחלנד"). מתוך שטח זה יצאו פעולות טרור כמו אוטובוס ילדי אביבים, והפיגועים הטראגיים בקרית שמונה ומעלות, לצד אירועי טרור אחרים וירי קטיושות. גבול לבנון הפך לצרה שהעיבה על בטחון ישראל.

ב-1976 החל צה"ל לסייע לנוצרים שחיו ליד הגבול, בצידו הלבנוני, ופתח את "הגדר הטובה" לסיוע רפואי והומניטארי.

צילום: יצחק אלהרר 

בעקבות מבצע ליטאני (1978) נוצרה רצועה ארוכה וצרה לאורך הגבול, ובה שלט צבא דרום לבנון שיצר חיץ בין ישראל ללבנון.

פעולות הטרור לא פסקו, וב-1982 החליטה ממשלת ישראל לכבוש את דרום לבנון עד לקו של 40 קילומטר מהגבול. במציאות, המלחמה התרחבה לקרבות עם הצבא הסורי שהיה בלבנון ולכיבוש ביירות. מאות הרוגים נמנו במלחמה, שיצרה מחלוקות עזות בציבור הישראלי.

ב-1985 נסוג צה"ל מלבנון, והשאיר רצועה צרה בשליטה של צד"ל, צבא דרום לבנון, עם חונכים ישראלים. בפועל, הנוכחות הישראלית בדרום לבנון הלכה והתעצמה, כשמולה עומד יריב עיקש, אכזרי וקשוח, הוא ארגון החיזבאללה. לאחר 15 שנים של מטעני צד והרוגים רבים, נסוג צה"ל עד לגבול הבינלאומי, במאי 2000.
 

השקט חזר לגבול, צימרים נפתחו, אתרי תיירות המו מבקרים, אך לא לשנים ארוכות. ב-2006 נחטפו החיילים אלדד רגב ואהוד גולדווסר (בהתקפה נהרגו 3 חיילים נוספים, וככל הנראה, רגב וגולדווסר נהרגו גם הם בקרב או מייד לאחריו) בהתקפה על סיור צה"ל בין שתולה לזרעית. ישראל, בניגוד לתחזית החיזבאללה, יצאה למבצע צבאי שכלל אלפי טילים ששוגרו לתוך ישראל, ופעילות קרקעית נרחבת של צה"ל בתוך עומק לבנון.

לאחר שבועות של לחימה, הושגה הפסקת אש, צה"ל חזר לתוך ישראל, והשקט שב לגבול.

מי יודע עד מתי?

מראש הנקרה לשלומי
את הדרך נתחיל בראש הנקרה, בנקודה בה מתקרב רכס הגליל המערבי (הרכס נקרא בשם "סולם צור") אל הים. גלי הים חצבו נקרות בתוך הסלע, וכאן גם עברה מסילת הרכבת בין ארץ ישראל ללבנון. הרכבת מושבתת (כמובן...) היום, אך מי יודע, אולי מתי שהוא היא תפעל? ראש הנקרה היא אתר מוסדר, והרכבל (הקצר והתלול בעולם) מוריד את המבקרים מהכניסה אל תוך הנקרות.

 

צילום: איילת לב-ארי שלי

הרכס עצמו הוא שטח צבאי סגור. ניסע בכביש 899 מאכזיב מזרחה, לכיוון שלומי.
שלומי, הנראית כאתר מנומנם שאין בו מה לראות, מסתירה בתוכה אתר ייחודי - ביתה של  עפיה זכריה, עם שפע ציורים מרהיבים. תוכלו לקרוא עוד על שלומי וסביבתה בפוסט שכתבתי לפני כשנתיים. בפוסט תוכלו לקרוא גם על חניתה, ישוב חומה ומגדל שהוקם ב-1938, יחד עם הקמת הגדר.

רמת אידמית

משלומי נמשיך מזרחה בכביש 899, לתוך בקעה פוריה הנקראת בקעת שפע. נפנה שמאלה לכביש 8999 שמטפס בתלילות לרכס אידמית. הכביש עולה בתלילות ובפיתולים חדים צפונה. לאחר כ-2 ק"מ יש שביל שמוליך למערת קשת, ומולו ירידה לנחל נמר (המקום האחרון בו ניצוד נמר בארץ) נחזור לרכב ונמשיך במעלה הכביש עד הכניסה לפארק אידמית. זהו פארק גדול, הכולל בתוכו מצפורי נוף, אתרי פיקניק, שבילים עם צמחי תבלין ובושם וחלקות יער. ממרום גובהו הוא צופה על כל מישור חוף הגליל, מחיפה צפונה. שעות אחר הצהריים הן היפות ביותר לביקור, ובין האנדרטאות שבו ראוי לציין את האנדרטה לזכר אמיר מיטל מפקד סיירת גולני, ואת האנדרטה לזכר אלדד רגב ואהוד גולדווסר, שנהרגו על גבול לבנון, בתקרית שממנה התפתחה מלחמת לבנון השניה.

צילום: דודי הולצמן 

מהאנדרטה מוביל שביל, מונגש גם לכסאות גלגלים ולעגלות, עד למערת קשת, שהיא, למעשה, קשת שנשארה ממערה שהתמוטטה.

זרעית ושתולה

נחזור לכביש 8999. הכביש ממשיך לאורך הרכס לכיוון הכפר הבדואי עראמשה (רבים מתושביו משרתים בכוחות הבטחון) ו"נצמד" לגבול לבנון (ממש "מרפסת הצצה לשכנים"), עד למושב זרעית. מימיננו התוואי העמוק של נחל שרך.

המושבים זרעית, שתולה ונטועה הוקמו בסוף שנות הששים, ממש בסמוך לגבול. זרעית נקרא בתחילה "כפר רוזנוואלד" על שם נדבן יהודי-אמריקני. תושבי המקום לא אהבו את השם, והשם זרעית בעל המשמעות החקלאית קיבל את ראשי התיבות "זכר רוזנוואלד עימנו יהיה תמיד"...

בין זרעית לשתולה אפשר לנסוע בכביש "פנימי" מרוחק מעט מהגבול, וגם בכביש הצמוד לגדר. כאן, בנקודה המכונה "נקודה 105" טמנו אנשי חזבאללה מארב לסיור צה"ל ב-12.7.2006, וחטפו את רגב וגולדוואסר, המהלך שהתחיל את מלחמת לבנון השניה. הגעה לנקודה מחייבת תיאום צבאי. כיום יש במקום אנדרטה צנועה לזכרם ולזכר החיילים (אייל בנין, שני תורג'מן, וואסים סלאח נאזל) שנהרגו באותו אירוע.

  צילום: ד"ר אבישי טייכר

צילום: ד"ר אבישי טייכר

שתולה נוסדה על ידי יוצאי כורדיסטן, ביניהם משפחת חתן הענפה. שרה חתן היתה אם ל-14 ילדים, ובמו ידיה הקימה משק לתפארת של נשירים וצאן, וחדרי אירוח. בשנות ה-90 יצאה לבדה לחפש את מקום הולדתה בכורדיסטאן, מייד אחרי מלחמת המפרץ, הצליחה בכך וחזרה הביתה. סיפורה המיוחד הפך אותה לאטרקציה, ויחד עם אורה בתה היא פתחה מסעדה וחדרי אירוח, וסיפרה על סיפורה המיוחד. ב-2006 היא נבחרה להדליק משואה ביום העצמאות.

היא נפטרה ב-2012, והותירה אחריה עשרות רבות של נכדים ונינים.

הר אדיר
הכביש ממשיך מכאן למושב נטועה, מחנה בירנית ועד לישוב מתת (שנקרא כך על שם גובהו, 840 מטר, בגימטריה מת"ת). כאן הכביש "נפרד" מקו הגבול.

ליד מתת עולה כביש להר גבוה ומבודד, הר אדיר (גובהו 1006 מטר). על ההר הוקמה ב-2012 אנדרטה לזכר חללי מלחמת לבנון השניה. זו אחת מנקודות התצפית היפות ביותר בגליל העליון. על פסגת ההר נבנתה מרפסת, ועליה לוחות מתכת עם שמות הנופלים, לפי ימי הלחימה.

צילום: דודי הולצמן 

התצפית משקיפה על העיירה בנת-ג'בייל, זירת הקרבות הקשה והמדממת של מלחמת לבנון השניה. מכאן אפשר גם להבחין בהבדלי הצבעים בין שטח ישראל המיוער והירוק, לבין שטח לבנון חסר הצמחיה. בעמק למרגלותינו נמצא גם עין גודרים, מעיין שנקרא על שם בוני הגדר.

איזור ברעם
נרד מההר ונשוב לכביש 899. כשני ק"מ ממזרח לפניה להר אדיר, אפשר לראות בימות החורף תופעת טבע נדירה: מערת פער. זוהי דולינה, בולען קארסטי, שבו מי הגשמים זורמים אל תוך האדמה ו"נבלעים בה". סמוך לה, בקיבוץ סאסא, כביש 899 מתאחד עם הכביש הראשי של הגליל העליון (כביש 89) וממשיך איתו מזרחה. לאחר כמה מאות מטרים הם נפרדים. נפנה שמאלה בצומת חירם (על שם מבצע חירם בו שוחרר הגליל העליון), לכביש 899, ונגיע עד מהרה לאתר בית הכנסת העתיק ברעם.

זהו בית כנסת שנשמר בצורה יפה מהמאה השלישית לספירה, ואחד הגורמים לשמירתו הוא הכפר הנוצרי-מארוני ברעם שהיה קיים במקום עד 1948. במבצע חירם, מדינת ישראל ביקשה מתושבי הכפרים ברעם ואקרית להתפנות לזמן קצר בגלל הקרבות. בסוף המלחמה ישראל סירבה לשיבתם לבתיהם, סוגיה כואבת שנשארה פתוחה עד היום.

צילום: ד"ר אבישי טייכר

הכנסיה ובית הקברות פעילים שם עד היום.

ליד ברעם יש יער יפה וגדול, יער לאה ויצחק רבין, ובו פריחת חורף ואביב, שפע אתרי פיקניק - וגם... קברם המשוער של מרדכי היהודי ואסתר המלכה.

הכביש ממשיך צפונה-מזרחה לכיוון דוב"ב וקיבוץ ברעם של ימינו. מול קיבוץ ברעם נמצאת אנדרטה לזכר אל"מ יצחק רחימוב, שנפל בלבנון, ליד הכפר ירון, ממש על הגבול.

צילום: ד"ר אבישי טייכר

מכאן מזרחה, אחרי כמה קילומטרים של מטעים נגיע למושב אביבים. לצד הכביש - האנדרטה לזכר הילדים שנהרגו שם באוטובוס.

צילום: ד"ר אבישי טייכר

בקעת קדש

מכאן ממשיך הכביש לכיוון מלכיה ויורד לבקעת קדש על אתריה הרבים.

במלכיה נערכו קרבות במלחמת העצמאות, שזכו רק לאחרונה לאזכור הראוי להם ולאנדרטה מרשימה, שצופה אל תוך שטח לבנון. בבקעת קדש ישנם שני תילי עתיקות, מקדש פגאני נדיר ועץ אלה עתיק ומיוחד. על כל אלה כתבתי לפני כחודשיים בפוסט על אתרי בקעת קדש.

בקצה הבקעה ממשיך הכביש לרדת לכיוון עמק החולה. כאן ניצבת מצודת כ"ח, גם היא מצדית משטרה שנבנתה בידי הבריטים, והיתה אתר קרבות עקוב מדם במלחמת העצמאות. חשיבות במקום לערכי צה"ל וסיפורי הגבורה שבו הביאו לפתיחת מוזיאון הרעות באפריל 2014.

מבקעת קדש גולש כביש 899 בתלילות לעבר עמק החולה. ליד הירידה נחנכה אנדרטה ייחודית: שביל החידות, על שם הטייס רן כוכבא שנפל במלחמת לבנון השניה. האנדרטה, שנמצאת במקום בו נפל המסוק, מורכבת משבע חידות על האיזור שיוצרות את שמו של רן. 

צילום: ד"ר אבישי טייכר

בבקעת קדש חוצה כביש 886 את כביש 899. הוא מוליך דרומה לכיוון רמות נפתלי וצפת. במושב רמות נפתלי נמצאים מספר מצפורי נוף ואנדרטה לזכר מפקד סיירת צנחנים ובן המושב, איתן בלחסן (ליד האנדרטה לאיתן בלחסן נשתל חוטר מעץ הערמון של אנה פרנק).

החלק הצפוני של כביש 866 יוצא צפונה במקביל לגבול , ומהווה המשך לסיור שלנו לאורך הגבול. לארכו נקודות נוף ותצפית רבות.
מקווה לכתוב פוסט עליו בקרוב.

עוד טיולים לאורך כביש הצפון:

אמנון גופר כותב על אתרים יחודיים לאורך הגבול

הצלם גיא שחר טייל וצילם בצפון הארץ, גם לאורך גבול הצפון, בזמן מלחמת לבנון השניה

בשנת 2008 הושלם שביל ים אל ים לזכר 10 מלוחמי גדחה"ן צנחנים

שני שירים שמסמלים בעיני את המלחמה הזו יותר מכל:

השיר "קצר פה כל כך האביב" שכתב דוד גרוסמן לזכר בנו שנפל במלחמה, והולחן על ידי יהודה פוליקר

והשיר "מיליון כוכבים" שנכתב לזכר הטייס תם פרקש שנפל במלחמה, על ידי אחותו עמית

פוסטים על האיזור שכתבתי בעבר

• מה יש לראות בשלומי? מסתבר שיש, והרבה
• סתיו בגליל המערבי
• "רעות שכזאת לעולם לא תיתן את ליבנו לשכוח"- אתרי זכרון וטבע בבקעת קדש

סתיו בגליל המערבי - בין ים להר

הגליל המערבי. אין בו מפלי מים מרשימים ואטרקציות מסעירות כמו באצבע הגליל, אבל יש בהחלט שפע גדול של מקומות מעניינים, לעיתים מפתיעים.

בעקבות הטיול שערכנו באיזור בסוכות, כמה המלצות

 

צילום: דודי הולצמן

אכזיב

את הטיול כדאי להתחיל (או לסיים) בחוף אכזיב. הים בסתיו הרבה פחות עמוס, חם ומעיק. חוף אכזיב (של הגן הלאומי) כולל אתר קמפינג וגם שרידי העיר העתיקה אכזיב, מימי הצלבנים ומתקופת הכפר הערבי א-זיב. בחוף יש שתי לגונות צלולות, גדולות ושקטות, בהן אפשר לשחות גם בים גלי, גם לילדים קטנים. בצלילה (עם משקפת/שנורקל) אפשר לראות דגים, סרטנים ואף קיפודי ים.
מצפון ללגונות - כל החוף נשקף לנגד עינינו, עד ראש הנקרה (שהוא הרכבל הקצר והתלול בעולם!). בימי הסתיו התל מנוקד בחצבים.

יד לי"ד

מעט מצפון לאכזיב, על חוף הים, נמצאת האנדרטה למעפילים, ומולו, ליד גשר הרכבת המפוצץ, האנדרטה לזכר הנופלים בליל הגשרים. בלילה בין 16 ל-17 במאי 1946, חיבל הפלמ"ח בגשרים המחברים את הארץ לשכנותיה. כל המבצעים האלו עברו ללא פגע, פרט לאחד: גשר הרכבת של הכפר א-זיב. הכוח התגלה על ידי שומר ערבי שפתח באש, וכל 14 (י"ד) הלוחמים נהרגו בפיצוץ חומר הנפץ. על שמם הקיבוץ גשר הזיו, ועל שם המשקיף על הפעולה, יחיעם וייץ, הוקם קיבוץ יחיעם.

עוד על האנדרטה כתב יהודה זיו.

 אנדרטת ההעפלה של הפסל יחיאל שמי. צילום: ד"ר אבישי טייכר

 אנדרטת יד לי"ד. צילום: ד"ר אבישי טייכר

שיירת יחיעם – אנדרטת השיירה

ניסע לצומת כברי, לאנדרטת השיירה. כאן התחולל בחודש מרץ 1948 קרב קשה, בו ניסתה שיירה ובה 92 לוחמים לצאת מנהריה לקיבוץ יחיעם הנצור, ונתקלה במארב ליד צומת זה, ליד הכפר הערבי הגדול כברי. בקרב הקשה נהרגו 47 לוחמים, ביניהם מפקדם, בן-עמי פכטר. חלק משאר הלוחמים הצליחו להגיע ליחיעם, ואחרים הצליחו להימלט ולספר את סיפור הקרב הקשה. קרב זה היה אחד מהשיאים במלחמת השיירות הקשה, שגבתה מאות הרוגים בחודש מרץ 1948. על שמו של בן עמי פכטר נערך מבצע "בן עמי" במאי 1948, ובמסגרתו נכבשה עכו ורוב שפלת הגליל המערבי. האיום הסופי על יחיעם הוסר רק באוקטובר 1948, כשצה"ל השתלט על כל הגליל.

כיום יש אנדרטה במקום, שרידי משוריינים ותאור הקרב. 

ביער כברי נחנך גן ארכיאולוגי עם ממצאים מרחבי האיזור.

צילום: ד"ר אבישי טייכר
 
דבש במנות, נוף במנות גדולות

נמשיך מצומת כברי צפונה, ונפנה לישוב מנות, שעיקר פרנסתו על התיירות (צימרים). מרוב חדרי הנופש במנות נשקף נוף מדהים - לכיוון נחל כזיב והמונפורט, או לכיוון הים. מהישוב יוצאת דרך צרה ומעט משובשת (אך סלולה!) שמחברת את הישוב עם מצפה הילה. ממש בסמוך למנות נמצא את מכוורת פרחי גליל, שמתמחה בהפקת סוגי דבש זניים ויחודיים. אפשר לראות שם את הפקת הדבש בפעולה.... ואין כמו דבש מסוגים שונים לחנוך את השנה החדשה המתחילה בסתיו.

מגג המכוורת נראה למרחוק ערוץ נחל כזיב והמונפורט. לאחר שהצטיידנו בדבש, נמשיך בכביש לכיוון מצפה הילה. לפני המצפה יש חניון ממנו מתחיל שביל שיורד לנחל כזיב ולמונפורט.

צילום: זהר מאור

מצפה הילה עלה לכותרות החדשות בשנים האחרונות בזכות גלעד שליט, שנחטף על ידי החמאס, והוחזר לארץ בעיסקת חילופים תמורת מחבלים רבים. ביום שחרורו, הגיע המסוק שהביא אותו אל הדרך שממערב להילה, ומשם, דרך המוני האנשים שהמתינו לו - הביתה. נדמה שעין לא נותרה יבשה באותו יום, בסוכות 2011. 

ממעיליא למעלות

ממצפה הילה נחזור לכביש הראשי דרך הכפר מעיליא. זהו כפר שכל תושביו הם נוצרים, בני העדה היוונית-קתולית, ישוב נעים, שרמת ההכנסה וההשכלה בו היא הגבוהה ביותר במגזר הערבי. אפשר בהחלט להקדיש לו טיול, רצוי לפני חג המולד.

בצומת, בתחנת הדלק של סונול, מתחבאת מסעדה קטנה וחביבה בשם "אל רביע" (אביב בערבית) בו מבשלת מרים מטעמים מופלאים. שווה לנסות בעיקר את הממולאים (וגם להגיע סביב כריסמס, כשהמסעדה מקושטת).

נפנה מזרחה לכביש 89, לכיוון מעלות-תרשיחא, דוגמה טובה (לפחות ביחס לערים המעורבות האחרות) לחיים משותפים בין יהודים וערבים. בתרשיחא יש מדי שבת שוק ססגוני.
ממעלות נפנה דרומה לכפר ורדים, ישוב שהוקם ביוזמת סטף ורטהיימר, לעובדי איזור התעשיה בתפן, ונחשב לישוב בעל איכות חיים גבוהה במיוחד. למרות החששות, שישוב כזה יפגע בהתפתחות מעלות, נראה לי שמעלות מתפקדת היטב ומספקת איכות חיים טובה לתושביה, כך שכולם יצאו נשכרים.

שביל נורמן

נורמן גולדנברג, ממייסדי כפר הורדים יצר ביער שביל ייחודי, שהעצים והסלעים יצרו בו (בעזרת נורמן והדמיון) מקומות קטנים שיכירו לנו אגדות וסיפורים. זהו "השביל של נורמן" שהיציאה אליו היא מכביש 854, מדרום לכפר הורדים, לכיוון תפן. רחבת חניה קטנה, שלט זיכרון ושבילים לתוך היער.

השביל הכחול-לבן חוצה את היער וממשיך עד לתפן. רוב המקומות שמעניינים לא נמצאים לארכו, אלא דווקא לאורך שבילים אחרים שמוליכים לתצפית. חלק מהסימון הצהוב מקוטע, מבלבל או לא ברור, אבל היות שאנחנו ליד הכביש, אפשר "ללכת לאיבוד" ללא חשש, בסוף תמיד נגיע בחזרה. אפשר לתת לילדים לנווט בזהירות, בין מנהרת הגמדים לסלעי הענק, עץ הנוסטלגיה והמאורה של פו הדב.

ביער פורחות בסתיו סתווניות, ובאביב - שפע אדיר של פרחים. בין העצים אפשר להשקיף מזרחה ולראות את הר מירון והר אדיר, את גוש תפן והכפרים כיסרא וסומייע.
לנורמן עצמו היה סיפור חיים מיוחד: הוא נולד בארצות הברית, היה ביחידת קומנדו של הצבא האמריקאי במלחמת העולם השניה, עלה לארץ ויעץ ליחידות רבות, ביניהן יחידת האלפיניסטים. כשקם כפר הורדים הוא היה בין המייסדים, ואת השביל הוא יצר למען ילדי הישוב. לפני כשנה, לאחר מותו, נחנך מחדש השביל על שמו.

  צילום: דודי הולצמן

 מבט משביל נורמן להר מירון והר אדיר. צילום: דודי הולצמן

 

איזור התעשיה תפן

נמשיך דרומה בכביש 854, ונגיע לאתר התעשיה שזכה למחמאה הגדולה בדמות מיליארדי דולר ששילם המיליארדר באפט על מפעל ישקר. תחילתו של המקום ביוזמה של התעשיין סטף ורטהיימר, שהחליט להעלות את מפעל "ישקר" לעבודות מתכת מנהריה למרומי הגליל, ולבנות סביבו איזור תעשיה חדיש, נקי, ללא תמיכה ממשלתית, שיאפשר ייצור וייצוא מודרניים תוך יישוב הגליל והגשמת הציונות. במפעלים עובדים אלפים מתושבי הצפון.

המפעלים ממוקמים בלב פארק ענקי, עם פסלים, מדשאות ומוזיאונים, וכל זה בגובה 800 מטר ונוף גלילי מרשים. על פועלו זכה ורטהיימר בפרס ישראל.

ומה אפשר לראות במקום? מוזיאון אומנות, מוזיאון למורשת יהודי גרמניה (ממנה עלה לארץ סטף ורטהיימר), ואוסף מכוניות עתיקות מרשים.

כסרא-סומייע ופארק הסלעים

ניסע מתפן דרומה, ונפנה לכביש צדדי, שיוביל אותנו לכפר הדרוזי כסרא-סומייע (מורכב משני כפרים שהתאחדו, כסרא וכפר-סומייע). אלו כפרים שלא עברו הרבה מסחור, הם נקיים, יפים ומכניסי אורחים, ולאורך הקיץ מתהדר כל בית בסוכת גפנים ירוקה על הגג. נמשיך עד לשכונת החיילים המשוחררים, ונגיע ל"פארק הסלעים".

פארק הסלעים הוא איזור של סלעי גיר ענקיים, שהמים והרוח עיצבו אותם לנוף יחודי וסבוך של צמחיה וסלעים אפורים. בשביל שפילסה קק"ל בין הסלעים פורחות באוקטובר סתווניות רבות, ואם תהיו בשקט, אולי תראו את היערון, מכרסם קטן עם זנב ארוך שניזון מבלוטי אלון. לקראת סוף השביל אפשר לטפס על הסלעים הענקיים ולהתבונן בנוף. השביל עובר בסמוך לכביש, אך נראה כאילו הוא מרוחק ממנו. בסיום המסלול (15-20 דקות), נעלה לכביש, ושם תמתין לנו מסעדה דרוזית-לבנונית, בדיוק בזמן המתאים (עדכון: המסעדה סגורה)

 

 צילום: ד"ר אבישי טייכר

 

מפארק הסלעים נעבור לכפר סומיע, שבמרכזו פסל של סולטן אל-אטרש, בלב כיכר, וביציאה ממנו טיילת מרשימה לזכר יצחק רבין. סוף הכביש יוציא אותנו לכביש צוריאל-פקיעין-רמה. הכביש שנסענו בו זכה לכינוי "כביש החצבת", כי הוא נסלל בעקבות מגפת חצבת בכפרים כסרא וסומייע, ב-1964. במגפה מתו ילדים רבים, שלא יכלו לקבל עזרה רפואית בגלל דרכים משובשות.

ארץ הזיתים

נחזור לכביש 864, נמשיך דרומה לעבר לפידות ונפנה ימינה לכפר הדרוזי ירכא. הכפר, שפרוש לאורך 5 קילומטרים של כביש, במורד עד לכביש 70. סופו, במפגש בין הכפרים ירכא וג'וליס הפך לאיזור ענק של קניונים, סופרמרקטים וחנויות מפעל. אך אם נפנה ימינה או שמאלה בכביש 70, נעבור בין מטעי זיתים חדשים ועתיקים. בסוף הסתיו נערך מסיק הזיתים, כל משפחה מגיעה לחלקה שלה, מוסקת את הזיתים ומביאה אותם לבית הבד, ליצור שמן. בכל ישוב יש מספר בתי בד. כדאי לבקר בעונת המסיק, כאן או במקומות אחרים בגליל ובחגיגית ימי ענף הזית שנערכות מדי שנה.

 צילום: דודי הולצמן

קפיצה קטנה להרים הגבוהים

הסתיו הוא זמן מצויין לפריחת הסתווניות והחלמוניות בהר מירון. נסיעה של חצי שעה להר הגבוה ביותר בגליל (מעל 1200 מטר), ושביל של שעה, סביב הפסגה, עם מראות נוף לכל עבר: לגולן, לחרמון, ללבנון, לכל מרחבי הגליל ועד הים התיכון. אם מגיעים אחרי גשם, האויר מצטלל והראות משתפרת. סתווניות פורחות החל מסוף ספטמבר, ובאוקטובר מצטרפות גם חלמוניות.

מצפון להר מירון, ליד צומת סאסא, נחנכה ביולי 2012 אנדרטה לזכר חללי מלחמת לבנון השניה, על פסגת הר אדיר. תצפית לכל אתרי הקרבות בתוך לבנון, מהים ועד החרמון.

 צילום: דודי הולצמן

ועוד כמה קישורים מעניינים:

• באמצע אוקטובר פורחות החלמוניות בהר מירון ובצפון הגולן - פוסט שכתבתי לפני שנתיים:
• ואם נמצאים בגליל המערבי - פוסט על טיול בשלומי וסביבתה:
• סיור ביקורתי באנדרטת יחיעם ובית הקברות של כברי
• אתר "אוצרות הגליל" עם שפע המלצות וסיורים בגליל המערבי
• רשימת אתרים ואטרקציות בגליל המערבי
• טיול לאכזיב וראש הנקרה באתר של עמית מנדלסון
• טיול ארכיטקטוני במבנים של חוף אכזיב
• לאורך גבול הצפון - שמונה שנים למלחמת לבנון השניה
• סיור בשוק האוכל בתרשיחא
• טיול בחוף שבי ציון 
• טיול בראש הנקרה ועכו 

התמקדתי באתרים הפחות מוכרים וידועים, אבל כמובן שכדאי לא לוותר על האתרים הגדולים והמוכרים: מבצר יחיעם, נחל כזיב, נחל בצת, ראש הנקרה