יצחק רבין - מסע בין תחנות חייו

17 שנים עברו מאז רצח יגאל עמיר את ראש הממשלה יצחק רבין. ראש הממשלה שנרצח עבר דרך בטחונית ופוליטית ארוכה. בפוסט הזה נצא לגלות כמה תחנות במסלול חייו בארץ - בתל אביב, בדרך לירושלים, בירושלים ובצפון.

יצחק רבין בתל אביב

יצחק רבין נולד אמנם בירושלים, אך מגיל שנה הוא גדל והתחנך בתל אביב. הוריו, נחמיה ורוזה, היו פעילים בחוגי הפועלים ואנשי ההגנה בתל אביב. את שנות ילדותו בילה בבית הספר "בית החינוך", שלא קיים היום, וחלקים ממבניו נמצאים ברחוב טשרניחובסקי, פינת טרומפלדור, בתל אביב. 

מבית הספר, נחצה את גן מאיר שנמצא ממול, נצא לרחוב המלך ג’ורג’, ונפנה צפונה. רחוב המלך ג’ורג’ מסתיים סמוך לכיכר רבין, שהייתה ידועה קודם לרצח ככיכר מלכי ישראל. נסו לדמיין העצרת ב 4.11.95, את הכיכר מלאה באנשים, האמנים שעל הבמה ואת יצחק רבין, באחת מנקודות השיא של חייו, מאושר, יורד במדרגות ל"שטח הסטרילי", איזור החניה שמתחת לבמת הכיכר.

נרד במדרגות לשם, ואז נגיע לנקודת הרצח עצמה ולאנדרטה הייחודית שנמצאת במקום. רוב כתובות הגרפיטי שנכתבו אחרי הרצח נמחקו זה מכבר, אבל עדיין יש כמה שנשארו למזכרת עד. כמעט בכל יום תמצאו מי שידליק נרות נשמה או יניח פרחים, ובעיקר בתקופה שלפני יום האזכרה. האנדרטה עוצבה כמו אבנים אחרי רעידת אדמה, וההסבר לכך - מובן מאליו.

צילום: ד"ר אבישי טייכר

רבין הובל פצוע לבית החולים איכילוב, ושם מת מפצעיו. רבים זוכרים את ההודעה שקרא איתן הבר על מותו של רבין.

חדר המיון של בית החולים נקרא לזכרו ובכניסה אליו יש קיר הנצחה

צילום: ד"ר אבישי טייכר

מרכז יצחק רבין הוקם ליד רמת אביב בשנת 1997, ומשמש להנצחת זכרו ופועלו של יצחק רבין. המרכז משלב בין פעילות חינוכית-חברתית, הנצחה מוזיאונית ותיעוד. באתר המרכז יש חומר רב על רבין ופועלו.

צילום: ד"ר אבישי טייכר

את דרכנו מחוץ לעיר אפשר לעשות דרך רחוב קפלן. לצידנו ניצב מחנה הקריה, שנקרא "מחנה יצחק רבין", על שמו. יצחק רבין כיהן כאן כשר בטחון במשך 6 שנים, בין 1984 ל-1990, ובמשך שלוש שנים (1992-1995) כראש ממשלה ושר בטחון. בבניין האפור של משרד הביטחון בילה יצחק רבין לילות שלמים וימים ארוכים, בתכנון פעולות, תוך ירידה לפרטי פרטים, ובהמתנה מורטת עצבים ואפופת עשן סיגריות, עד לשוב הכוחות הביתה.

מכאן נצא לנתיבי איילון ולכביש לכיוון ירושלים.

פארק יצחק רבין

יצחק רבין פיקד במלחמת העצמאות על חטיבת הפלמ"ח, הראל, שהופקדה על אבטחת ופריצת הדרך לירושלים. החטיבה ניהלה קרבות קשים ביותר שגבו מחיר דמים כבד ממלווי השיירות ופורצי הדרך. ללחימה בדרך לירושלים היו שלושה שלבים עיקריים:

• שלב השיירות, בו ניסו  להעביר שיירות לעיר ירושלים. כל שיירה נתקלה ביותר ויותר מחסומים שגבו מחיר כבד, עד לחסימת הציר לירושלים.
• בשלב השני ניהלה חטיבת הראל, יחד עם חטיבות אחרות, מאבק קשה לכיבוש המשלטים והיישובים ששלטו על הדרך, עד שהצליחה למעשה לפרוץ ציר פתוח לירושלים, ציר אשר נסגר על ידי הלגיון הירדני. 
• השלב השלישי היה מאבק קשה נגד הלגיון הירדני, בעיקר בלטרון, שנפתר על ידי מציאת דרך עוקפת, היא "דרך בורמה", שפתחה נתיב אספקה צר אל העיר.

לאחר הירצחו של יצחק רבין החליטו בקק"ל לקרוא לכל שטח היערות שבו נוהלו קרבות הפריצה לירושלים על שמו. לשם כך פרצו בקק"ל דרכים והוסיפו שלטים וחניונים.

נקודת הגישה הטובה ביותר לפארק, היא מצפה הראל, שעל כביש 44 המחבר את רמלה, צומת נחשון וצומת שמשון. מכאן ניתן לצפות אל היערות הסובבים (אם המגדל פתוח), לערוך פיקניקים ולצאת לסיור ב"דרך בורמה", שאותה גילו סיירי חטיבת הראל וחטיבה 7. 

צילום: ד"ר אבישי טייכר

ניתן לנסוע בדרך לכל אורכה, ולהבין את חשיבות הדרך, שמנעה מירושלים ליפול כפרי בשל בידי הלגיון הירדני. הדרך עוברת בין יערות אורנים, ובימי החורף והאביב יש בהם פריחת רקפות. המשך הפארק הוא במשלטים ששלטו על שער הגיא, אליהם ניתן להגיע מהמשך דרך בורמה, מהמושבים שורש ובית מאיר, ומהאנדרטה לפורצי הדרך לירושלים שעל כביש מספר 1.

הסברים נוספים על האתרים, ומפת היער, תוכלו למצוא באתר קק"ל.

מעלה החמישה וגבעת הרדאר

לאחר סיור בפארק, אפשר להמשיך לכיוון הקיבוצים קריית ענבים ומעלה החמישה. בקריית ענבים נמצא בית קברות גדול ובו קבורים רבים מלוחמי הראל, פקודיו של יצחק רבין. במעלה החמישה הייתה מפקדת החטיבה. חלק מהמבנים נקובי הכדורים עדיין נמצאים בשטח בית ההארחה של מעלה החמישה.

ממעלה החמישה נוכל להמשיך לישוב הר-אדר, שנבנה על גבעת הרדאר, הר נישא בגובה 880 מטר, שנכבש על ידי לוחמי הראל במלחמת העצמאות, ונפל לאחר כמה שבועות בידי הלגיון הירדני. במלחמת ששת הימים נפל המוצב לידי כוחותינו, ולידו קם הישוב היוקרתי "הר אדר".

במקום נמצא אתר ההנצחה, אנדרטה ללוחמי "הראל" בשתי המלחמות, ומגדל תצפית בצורת שתי צלחות מכ"ם, שצופות על ירושלים, על השפלה ועל מישור החוף מהנקודה הגבוהה ביותר בפרוזדור ירושלים. מכאן נמשיך וניסע לכיוון ירושלים.

ירושלים

את הסיור בעקבות יצחק רבין בירושלים אני מציע לפתוח ב"אמפיתאטרון" של הר הצופים, המקום בו קיבל הרמטכ"ל יצחק רבין תואר ד"ר לשם כבוד, לאחר מלחמת ששת הימים.

בנאום הדגיש יצחק רבין את המימד הרוחני של פעולת כוחות צה"ל, שהסתיימה אך שבוע קודם לכן. מהר הצופים נשקפים נופי מדבר יהודה מצד אחד, וירושלים: הן העיר העתיקה, והן העיר החדשה, מהצד השני. יצחק רבין, כרמטכ"ל, הגיע לעיר העתיקה זמן קצר לאחר שחרורה בידי הצנחנים. קטעים מהנאום תוכלו לראות כאן.

צילום: ד"ר אבישי טייכר

מהר הצופים, המסמל את רבין כ"משחרר ירושלים", נוכל להמשיך למרכז העיר, שם "זכה" רבין גם לקיתונות של שנאה: בכיכר ציון נערכו הפגנות קשות נגדו, מלוות בהשמצות ובאלימות קשה; כך גם ליד בית ראש הממשלה בין רחביה לטלביה (לאחר הרצח, הבית הוקף בחומה ובמתקני שמירה, כך שקשה להבחין בצורתו), ובכניסה למשכן הכנסת.

למשכן הכנסת הובא ארונו של רבין, ולאחר הרצח עברו על פניו מאות אלפי אזרחים, לפני צאתו לדרכו האחרונה בהר הרצל. קברו של יצחק רבין בהר הרצל נמצא בחלקת גדולי האומה, ולצידו קבורה אשתו לאה רבין.

הקבר עוצב על ידי הארכיטקט משה ספדיה ונחשב לייחודי בעיצובו השחור-לבן, השונה ממצבותיהם של רוב גדולי האומה שנחים מסביב. לטענת הארכיטקט, מסמל קבר זה את מאבק האור בחושך. לרובנו זכור בוודאי טקס הקבורה המרגש, בו עשה שימוש נשיא ארה"ב דאז, ביל קלינטון באימרה "שלום, חבר", ואת הספדה המרגש של נועה בן ארצי, נכדתו של רבין.

צילום: ד"ר אבישי טייכר

 

אתרים הקשורים ליצחק רבין – מצפון לתל אביב
תחנת הכוח אורות רבין

נחמיה רבין, אביב של יצחק רבין, היה מראשוני העובדים בחברת החשמל. חמישה ימים לפני הירצחו, ב-31.10.95, חנך יצחק רבין את תחנת הכוח הפחמית החדשה בחדרה, שנבנתה ליד תחנת "מאור דוד". באותו טקס הזכירו עובדי חברת החשמל את העובדה הזו ליצחק, ואף הגישו לו תעודות על עבודת אביו בחברה.

בעקבות הרצח, הוחלט לקרוא לתחנה החדשה בשם "אורות רבין", על שמו של יצחק רבין. לחצו כאן לאתר מרכז המבקרים אורות רבין

ניתן לבקר בתחנה בתאום מראש, וללא כל קשר, כדאי להיכנס לחוות חפציבה, מתוך חדרה, וללכת לאורך נחל חדרה המשוקם עד הים, כשהארובות של תחנת הכוח נמצאות לצד הנחל. אם מגיעים לאתר חפציבה בשעות אחר הצהריים, ניתן לראות קורמורנים -  עופות מים השבים באלפיהם ללינת לילה על העצים שלחוף הנחל.
 

צילום: מגמת צילום תיכון טכנולוגי נעמת חדרה

עתלית

15 ק"מ מדרום לחיפה, נמצאת עתלית, ובה נמצא אתר המורשת הלאומי של מחנה המעפילים. במחנה זה ריכזו הבריטים וכלאו מעפילים שהגיעו לארץ לאחר השואה. הפלמ"ח ביצע מבצע נועז לשחרור המעפילים ופיזורם ברחבי הארץ. יצחק רבין היה סגן מפקד המבצע, ומפקד כוח הפריצה למחנה.

הפעולה, שנערכה ב-9.10.1945 הייתה מופת לתעוזה של לוחמי הפלמ"ח. ניתן לבקר במחנה המעפילים המשוחזר, ולזכור את חלקו של רבין בפעולה זו. רבין עצמו היה "מבוקש" על ידי הבריטים בשל חלקו במבצע ואף נעצר לזמן מה במסגרת אירועי "השבת השחורה" ב-1946.

יצחק רבין ב"כדורי"

את שנות נעוריו בילה יצחק רבין בבית הספר "כדורי" שליד כפר תבור, שם הכשיר את עצמו לקראת לימודי הנדסה בחו"ל. הוא אף קיבל מלגה ללמוד באוניברסיטת ברקלי בארצות הברית, אך המציאות הביטחונית – הפלמ"ח והפעולה נגד הבריטים, ואחר כך השירות בצה"ל, הרחיקו אותו כמובן מתכנית זו. את תמונת סיום המחזור של בית הספר, עם יצחק רבין, תוכלו לראות כאן.

מידע רב נוסף על יצחק רבין ופועלו, ורעיונות למסלולי טיול ופעילויות נוספות תוכלו למצוא באתר מרכז רבין.

חצבים וצבים - לאורך נחל אלכסנדר

 

צילום: דודי הולצמן

מקורו של נחל אלכסנדר באזור שכם ומשם הוא מתפתל לאורך כ-42 ק"מ. הוא זורם בין גבעות השומרון, אוסף אליו פסולת תעשיית זיתים ושפכים, ומגיע לאזור השרון, סמוך למושב ניצני עוז. משם הוא ממשיך ומתפתל בין ישובי עמק חפר עד שהוא נשפך לים ליד בית ינאי.

במשך אלפי שנים זרם הנחל, חלקו כל השנה, עם מים מתוקים וביצות. בעשורים האחרונים הפך לאחד המזוהמים ביותר בארץ. זיהום הנחל בשפכים גרם להכחדה של מרבית הצמחייה והחי שבו, פרט לצבים הרכים המפורסמים.

לאחרונה, הנחל שסבל מהזנחה קשה ושימש לא יותר מתעלת שפכים מצחינה, עבר (ועדיין עובר) פעולות שיקום לשם טיהורו.

פארק קדם

הנקודה הראשונה לאורך הנחל שבה אפשר לראות את עבודות השיקום הוא פארק קדם: מצפון למושב בורגתה וממזרח למושב חניאל שיקמה קק"ל חלק מגדות הנחל, נטעה עצי בוסתן והוסיפה מתקני נופש. מכאן מתחילה דרך, חלקה עביר לכל כלי הרכב, והמשכה רק לאופניים ורכב שטח - עד לקיבוץ העוגן. השביל עובר בין בריכות דגים ובהם עופות מים, מאגרי מים, שדות חקלאיים ופינות נופש. בסופי שבוע המקום הומה רוכבי אופניים ואופנועים מכל ישובי האיזור. השביל, המסומן בסימון שבילים שחור, מגיע עד למעבר הנחל מתחת לכביש 4.

צילום: דודי הולצמן

מצפור אגמי עמק חפר - בורגתה

בהמשך ניסע לאורך הנחל עד שנגיע לגשר להולכי רגל וגשר אירי. נפנה ימינה בגשר האירי, ונראה את אתר התצפית בציפורים שצופה על המאגר הענק, שמלא כולו בשקנאים רבים, וגם מעט אנפות. אי אפשר להתקרב למים, ומדי פעם, רכב בטחון שעובר לאורך הבריכה מבריח להקת שקנאים שממריאות במטס עצום ומרהיב.

 בריכת בורגתה. צילום: דודי הולצמן

 בריכת בורגתה. צילום: דודי הולצמן

שקנאי בוגר יכול לאכול מעל קילו דגים ביום, ולהקה יכולה לחסל בריכות שלמות.

ממזרח לתצפית החדשה יש נקודה נוספת הצופה אל המאגר המרשים, ומתאימה יותר לשעות הבוקר המקדמות.

אגמון חפר - תחליף קרוב לעמק החולה

אם נמשיך לאורך נחל אלכסנדר מערבה וצפונה נגיע ל״אגמון חפר״ שממוקם במקום בו היו בריכות הדגים של עין החורש. המקום הפך לפארק צפרות דמוי עמק החולה, עם שביל מסודר וחלונות תצפית. חסידות, אנפות, ברווזים ועופות דורסים יקבלו את פנינו, לצד נוטריות ונמיות

 צילום: דודי הולצמן

  צילום: דודי הולצמן

נחל לדוגמה

נמשיך לאורך הנחל עד לכביש 4
אחד הקטעים היפים ביותר כיום נקרא "קטע נחל לדוגמה" או "פארק איטליה". אורכו 750 מ’, והוא נמצא מצפון לקיבוץ מעברות. לאורך גדות הנחל המשוקמות נשתלו מדשאות, 350 עצים ו-3,500 שתילים. הוקם גשר להולכי רגל, נבנו שולחנות פיקניק, פרגולות, ספסלי ישיבה ואפילו שירותים ביולוגיים. מגרש חנייה הוכשר במקום לבאים, והגישה לאזור מאוד נוחה מכביש מספר 4 (זהירות מפריצות לכלי רכב).

התל הגדול מצפון לנחל הוא "תל חפר". בעונת החצבים שווה לסטות מהדרך ולהגיע אליו, הוא מכוסה בהמוני חצבים.

בתל חפר נמצאו ממצאים רבים מתקופת המקרא, והוא זוהה (בטעות) עם העיר חפר, שנזכרה בכיבושי יהושע ובסיפורי שלמה המלך. מעשית, אין הרבה מה לראות באתר למטייל הלא-מקצועי.

בהמשך השביל, לאורך המים נראה עופות מים וצמחיה עשירה, ועצי אקליפטוס שנשתלו כאן מתוך מחשבה כי הם אלה שייבשו את הביצות. למעשה, מה שייבש את הביצות היו פעולות ניקוז, אך האקליפטוסים המרשימים, שנשתלו כאן בשנות העשרים והשלושים, עדיין כאן. אפשר לטייל הלוך ושוב ולחזור לקיבוץ מעברות, אך אפשר גם להמשיך כאמור לגשר הצבים, תחנתנו הבאה. השביל לשם עובר בגדת הנחל ומתחת לגשר כביש צומת חפר-כפר ויתקין.

גשר הצבים

בגשר הצבים אפשר לצפות על הריכוז הגדול ביותר של צבים רכים בישראל. מקורו של הצב הרך בנהרות ובאגמי המים המתוקים של מזרח אפריקה. בארץ נפוץ הצב הרך בעבר בכל נחלי החוף, אך כיום קיימות רק שתי אוכלוסיות מבודדות של הצב הרך, אחת בשמורת עין אפק שבנחל נעמן והשנייה בנחל אלכסנדר. הצבים הרכים, שמגיעים עד לאורך של 120 ס"מ ולמשקל של עד 50 ק"ג, אוכלים כמעט הכל, החל מפגרים דרך דגים, תולעים ועד לחם ובמבה. לאור מקרים לא נעימים בעבר, נאסרה האכלתם על ידי הציבור הרחב. שמרו על הילדים שלא יינשכו על ידי הצבים או יפלו לתוך המים. הצבים אוהבים לצאת ו"להשתזף" על משטחי הסלע, לפעור את פיהם, לקפוץ למים ולצלול בזריזות מפתיעה.

 

צילום: רונן מרקוס

 צילום:ד"ר אבישי טייכר

חורבת סמארה

לאחר שהתפעלנו מהצבים, נחצה את הגשר, ונמשיך מערבה לאורך הנחל. נראה מרפסת תצפית קטנה הצופה לעבר אתר ההטלה של הצבים, ונעבור מתחת לגשר הרכבת. ככל שנתקדם אל הים, יתחלפו המים המטוהרים-למחצה של הנחל במי ים, החודרים דרך השפך. כקילומטר לפני שנגיע לכביש החוף, נוכל לראות מבנה אבן מהמאה ה-19. זוהי חורבת סמארה, ששימשה כתחנת מכס וכתחנת משטרה בתקופה העות’מנית. בקיץ היו מתקבצים במקום זה סוחרי אבטיחים מכל האזור, מעמיסים את האבטיחים על סירות שעגנו בשפך הנחל (מינת אבו-זבורה), ומשלמים את המס. בחורף, המקום פורח, ולידו יש גם שולחנות לפיקניק.
אפשר להגיע לחורבת סמארה גם ממחלף ינאי שעל כביש החוף.

 

המקום יפה במיוחד מסוף אוגוסט ועד אמצע אוקטובר. כל הגבעה של חורבת סמארה מתכסה במאות חצבים, פורחים בלבן.

 

אל החוף

מנקודה אפשר להמשיך עד לחוף, מתחת לכביש המהיר. מצפון לשפך- מכמורת, מושב שקם ככפר דייגים, ומדרום - חוף בית ינאי הידוע לכל תושבי השרון כחוף היפה ביותר באזור. מושב בית ינאי מקשר אותנו לשמו לנחל אלכסנדר - שניהם נקראים על שם המלך החשמונאי האחרון, אלכסנדר ינאי, שכבש ושחרר את האזור במאה הראשונה לפני הספירה ובימיו אף הגיעה ממלכת החשמונאים לשיאה.

מאמצע אוגוסט ולאורך ספטמבר פורחת בחוף בית ינאי חבצלת החוף.

צילום: אורן פלס

ועוד על צבים

בנוסף לצב הנחלים, יש בחופי הארץ גם צבי ים. הם נפגעו קשות בשנים האחרונות מנוכחות של רכבי שטח בחופים. כל שנה, מגיעות צבות ים להטיל ביצים לאורך החוף. הצבים הבוקעים מפלסים את דרכם אל הים. כל קוליס של ג'יפ או תאורה שמסיטה אותם מדרכם היא מכת מוות עבורם.  כדי להתגבר חלקית על בעיות אלה, רשות הטבע והגנים מגבירה את האכיפה, וגם מבצעת סיורים מיוחדים ל"פתיחת קינים" של צבי ים בנקודות שונות (גם בבית ינאי) לאורך החוף. מראה מרגש ומרהיב, מומלץ במיוחד. 

במכמורת פועל מרכז לאומי להצלת צבי ים.

איך מגיעים? 

לפארק קדם: מגיעים למושב חניאל, ובקצהו הצפוני של המושב יש שלט שמפנה מזרחה לכיוון הפארק. כשמגיעים לנחל פונים צפונה ונוסעים כחצי קילומטר עד לסלע המנציח את טל קופרמן. אפשר להגיע גם מהמושבים בארותיים ובורגתה. בנוסף, אפשר לצאת מכביש 4, לפנות לקיבוץ העוגן, לעקוף את הקיבוץ מדרום, לאורך שטחי חקלאות ובריכות דגים, לעבור גן אירועים ולהגיע עד סמוך לפארק קדם.

לפארק איטליה: פונים מכביש 4 לכיוון משמר השרון, וימינה לכיוון מעברות. קיים שילוט ומגרש חניה

לגשר הצבים: המגיעים מכביש מס’ 4, יפנו בצומת חפר לכיוון כפר ויתקין ולפני מסילת הרכבת יפנו ימינה. המגיעים מכביש החוף, יפנו במחלף חבצלת לכיוון ביתן אהרון וכפר ויתקין וייסעו בכביש עוקף ויתקין עד הכיכר. שם פונים ימינה ואחרי מסילת הרכבת פונים שמאלה.

לחורבת סמארה: יורדים מכביש החוף במחלף בית ינאי, נוסעים לכיוון החוף ופונים צפונה לכיוון מכמורת. לאחר חצי קילומטר פונים שמאלה, הדרך מתעקלת ועוברים מתחת לגשר כביש החוף - ונוסעים כמה מאות מטרים לחורבת סמארה.

עוד על חצבים

בשנה שעברה פרסמתי פוסט על אתרי חצבים בארץ.

ליד הישוב קדימה יש חלקה מגודרת ובה שומרים על פקעות ובצלים של צמחים מוגנים שמוצאים בעת עבודות תשתית, ביניהם חצבים רבים.

 

עוד על נחל אלכסנדר באתר קק"ל.

עוד מקומות לראות בהם חצבים בארץ

טיול באשדוד: בין נמל, חולות וים

אשדוד, כיכר יהדות סלוניקי (המפרשים). צילום: דודי הולצמן

אנו בונים פה נמל

עד שנות החמישים היה בישראל נמל אחד, או בעצם נמל וחצי – נמל חיפה ועוד נמל יפו שכבר לא התאים בגודלו לתנועת הספנות. ממשלת ישראל החליטה להקים נמל חדש 30 קילומטר דרומה משם, בלב החולות, לא בהכרח במקום שהוא נמל טבעי. הסיבות לבנות נמל דווקא שם היו הקירבה לפרדסי מישור החוף הדרומי, לפסי הרכבת ולדרום שזכה אז להתייחסות חיובית מצד הממשלה.

נמל לא יכול להיבנות ללא עיר, וכך תוכננה סביב הנמל עיר - אשדוד. אשדוד נבנתה ליד המקום בו התקיימה העיר הפלישתית אשדוד ושמה נשתמר בכפר "איסדוד" שהיה קיים עד 1948. ראשוני המתיישבים שהגיעו לעיר היו עולים ממרוקו, בנובמבר 1956.

הנמל נפתח רשמית ב-1965. מאז גדלה העיר, קלטה עולים מצפון אפריקה, ותיקים בארץ, חרדים רבים ועולים ממדינות חבר העמים. אוכלוסייתה עולה על 200 אלף נפש, ומתבססת על הנמל, איזורי תעשיה, שירותים ועבודה מחוץ לעיר.

תכנון העיר נעשה (נדיר במקומותינו!) בצורה טובה, תוך חלוקה לרובעים שלכל אחד מהם מרכז משלו, וביניהם כבישים רחבי ידיים ונוחים. נוח מאוד לסייר באשדוד במכונית, אין כמעט בעיות תנועה וחניה. נצא לדרך ונסייר באיזור הנמל, לאורך חוף הים ובשכונות העיר, ונקנח באתר טבע ייחודי שנותר בה.

אשדוד בראשיתה

נמל אשדוד

מצומת הכניסה לאשדוד נמשיך ישר לכיוון הנמל. הנוף שיתגלה לפנינו, הוא נוף "ציוני-תעשייתי" – עגורנים, מתקני תעשיה, אוניות ומנופים. נמל אשדוד מהווה עוגן כלכלי לעיר, ואחראי לכמעט מחצית לתנועת הסחורות של ישראל. לא פעם עלה הנמל לכותרות ב"זכות" יחסי עבודה מעורערים, שביתות ותנאי שכר מופרזים. זהו מקור צמיחתו של יהושע פרץ, הסמל של מאבקי העובדים בארץ. כאן גם התרחש פיגוע קשה בשנת 2004. יש בנמל מרכז מבקרים מרשים, ואפשר לבקר בו בתאום. הוא מציג את ההיסטוריה של הנמל ואת תרומתו לכלכלת ישראל.

משער הכניסה לנמל נפנה דרומה.

הדרך המובילה מהנמל דרומה נקראת "דרך לסקוב", על שם מנכ"ל הנמל והרמטכ"ל לשעבר (שהתעמת לא מעט עם ועדי העובדים). משני צדי הכביש נמצאים מתקני השינוע, הרים של מכולות ומחסני אשלג. אגב, רמטכ"ל נוסף קשור לנמל אשדוד – רפאל איתן שמונה לעמוד בראש צוות ההקמה של "נמל היובל" (הרחבה של נמל אשדוד), ונספה בנפילה משובר הגלים, לפני  8 שנים.

צילום: ד"ר אבישי טייכר

פלא על הנחל

הכביש יעלה אותנו על על הגשר שמעל פסי הרכבת ונחל לכיש. נעצור בצד שמאל, ברחבת תצפית. מכאן הירידה ל "פל"א" – פארק לכיש אשדוד. נחל לכיש היה בעבר תעלת שפכים מצחינה, עד שהעיריה הפכה אותו לפארק, עם פינת חי, מדשאות, מתקני משחקים וטיילת ארוכה. תוכלו לראות כאן זברות, יענים, יעלים, דישונים ועוד בעלי חיים.
מסלול טיול לאורך נחל לכיש.

צילום: דודי הולצמן

גבעת יונה ורובע א

נמשיך בדרך, נפנה ימינה בכיכר לרחוב אורט, ימינה לרחוב ז’בוטינסקי, ושוב ימינה ל"גבעת יונה". על הגבעה נראה שרידי קבר שייח’ עתיק, המזוהה כקברו של יונה הנביא. לידו נמצא מגדלור. זו נקודת תצפית יפה על הנמל, על נחל לכיש, ועל העיר והים.

גבעת יונה נמצאת בליבו של רובע א’ הרובע הראשון והישן ביותר של אשדוד, רובו שיכונים צנועים, אך גם בתים פרטיים. ראשוני תושביו היו עובדי מפעלי התעשיה וחברת החשמל.
בגבעה הדרומית של רובע א (גן אלישבע) נמצאת אנדרטה לחללי המשחתת אילת, שהפכה לאנדרטה המרכזית לחללי חיל הים.

צילום: ד"ר אבישי טייכר

לאורך הטיילת

נחזור לרחוב ז’בוטינסקי, נפנה שמאלה לאבא הלל סילבר, ימינה לנורדאו (משמאלנו קניון אשדוד), ונפנה שמאלה לטיילת. בינינו לבין החוף היפה נמצא בניין ה"מימוניה" שעוצב בדמות ארמון מרוקאי, ומשמש כמרכז אירועים וקניות ליד החוף. זה הזמן לצאת מהמכונית ולטייל לאורך החוף היפה של אשדוד.

נחזור למכונית, נמשיך לאורך הים, ובכיכר נפנה שמאלה, אחר כך ימינה לדרך משה דיין. על הגבעה שמעלינו משמאל נמצא רובע ד’ (שבו נהגתי לבלות כילד מדי קיץ), על הוילות הותיקות והצנועות שבו. שימו לב לכך, שבאשדוד לא נבנו הבתים בצמוד לחוף הים, אלא הותירו מרחב פנוי שיאפשר זרימת אויר ונוף מהבתים אל הים. נפנה ימינה לרחוב מפקורה המוביל למרינה (הרחובות באיזור נקראים על שם ספינות מעפילים). נוכל לרדת מהרכב ולטייל במרינה של אשדוד, המוקפת בתי המגורים יוקרתיים הצופים לים, שרבים מהם נמכרו ליהודים מצרפת. לצערי לא נבנתה המרינה כחלק מהנמל הוותיק או בסמוך לו, אלא דווקא כאן, תוך פגיעה מיותרת בקו החוף. נמשיך דרך הרחובות "לילי", "אגוז" ו"וולוס", נתחבר שוב לרחוב משה דיין לכיוון רובע י"א, מצודת אשדוד - ים ורובע ט"ו.

צילום: ד"ר אבישי טייכר

לאחר הפניה לחוף י"א יש פניה משולטת, לכיוון חוף הים אל מצודת אשדוד-ים. בתחילה חשבו החוקרים שמדובר במצודה צלבנית, אך התברר, שזו מצודה קדומה יותר, שבנו הערבים, כהגנה מפני פולשים ביזאנטיים, והיא נקראה בשם "קלעת אל מינה". גלי הים כרסמו בחלקה המערבי, והיא עדיין משוועת לשיקום המקום כפארק ארכיאולוגי. נמשיך מהמצודה לאורך החוף עד שכונה ט"ו, שכונת וילות שנבנתה כולה ללא רעפים, וגימור בתים לבן, בסגנון המאפיין בניה יוונית ומרוקאית. מכאן והלאה משתרעים חולות ניצנים, ובתי אשקלון ותחנת הכוח נראים קרובים אף הם.

רובע הסיטי

נחזור צפונה ברחוב משה דיין, עד ל"כיכר המפרשים", היא כיכר קהילת סלוניקי, הצופה לים. כדאי להגיע למקום לקראת שקיעה.

השכונה שממזרח לנו היא מרכז העיר החדש, או ה"סיטי". בניגוד למקובל ברוב הערים, מרכז העיר נבנה כאשר העיר כבר היתה מאוכלסת וותיקה, ומוסדות שלטון ותרבות נבנים בו בהדרגה. התוצאה היא מרכז מודרני בעל עיצוב ארכיטקטוני מרשים. כדאי לשים לב לבנין היכל התרבות (ליד הכיכר), ומוזיאון האומנות "מונארט" עם פירמידת הזכוכית. נמשיך ברחוב בגין, שלאורכו בנינים גבוהים ויפים, חנויות מהודרות וכיכר עילית עם פיסול סביבתי. לאחרונה נחנך ליד הסיטי פארק חדש.

צילום: דודי הולצמן

אל הדיונה הגדולה

אם נמשיך בדרך בגין מזרחה, נצא ממרכז העיר, ונעבור בין שכונות חדשות שנבנו בשנות התשעים, עם גל העליה הגדול מחבר המדינות. הכביש יוליך אותנו ליציאה הדרומית-מזרחית של העיר, ולתחנת הרכבת. שטח החולות שמימיננו הדליק את רעבונם של קבלנים ויזמים, שרצו לבנות במקום. אך הבניה בוטלה לאחר שגופים ירוקים מנעו את הכחדת שטח החולות הייחודי הזה, שבמרכזו "הדיונה הגדולה", גבעת חול ענקית (שתמיד כיף להתגלגל ממנה), בלב איזור חולות ובוסתנים, מכאן ועד ניצנים. חבל שהמקום משמש לנהיגה פרועה ובלתי חוקית של נהגי ג'יפים וטרקטורונים.
איך מגיעים? פונים ימינה לרחוב משה סנה, לכיוון תחנת הרכבת ולכיוון חניון השקמים, בו יש עצי שקמה גדולים, ספסלים ושולחנות פיקניק. מכאן נצא במסלול מעגלי משולט, לעבר עץ שקמה גדול, ומאחוריו יתגלה לנו עמק קטן עטור צמחיה – זהו הבוסתן, שצמחיו, דקלים, תאנים ושיטים מנצלים את מי התהום הגבוהים. נפנה מכאן מערבה עד לגבעת החול הגבוהה. ניקח אויר, נצפה על העיר אשדוד שלפנינו, ונתגלגל במורד הדיונה. מכאן נשוב בחזרה אל חניון השקמים. אם תגיעו בשעות הבוקר המוקדמות, ייתכן שתראו צבי או ארנבת. אני מקווה שלא תפגשו רכבי שטח שנוסעים בחולות, פוגעים בחי ובצומח ומפרים את אווירת השלווה.

צילום: ד"ר אבישי טייכר

עד הלום
נחזור לרחוב משה סנה, נמשיך בו צפונה לכיוון פארק עד הלום. השם "עד הלום" נקבע לציון הנקודה הצפונית ביותר שאליה הגיע הצבא המצרי במלחמת העצמאות, ונעצר על גשר הרכבת. בפארק יש עמדת פילבוקס בריטית ישנה, קיר הנצחה ללוחמי גבעתי ועמוד זכרון מצרי בדמות אובליסק, שהוצב כאן כחלק מהסכמי השלום עם מצרים. מהפארק אפשר לראות את גשר הרכבת, הכביש והמחלף החדש שנקרא "עד הלום".

צילום: ד"ר אבישי טייכר

אשדוד והאשדודים

לאשדוד אוכלוסיה מגוונת מכל העדות ותפוצות – עולי מרוקו, טוניסיה, אתיופיה וחבר העמים; יש בה שכונות עוני ושכונות וילות מהודרות. גרים בה חילוניים וחרדים, וכמובן הרבה שומרי מסורת. יש בעיר אפילו קהילה קראית ובתי כנסת קראיים בשכונה א’ ובשכונה י"ב. כדאי לנסוע בין השכונות השונות, בכבישים רחבים ומטופחים, עטורי פיסול סביבתי וגני משחקים, להנות מהמראות ולבקר באחת המסעדות שאשדוד מפורסמת בהן.
באשדוד יש מוזיאון נוסף, לתרבות הפלשתים, ברובע ד.

עוד על העיר באתר העירייה

• קישור לכתבה ארכיטקטונית על אשדוד
• מפת סיור ארכיטקטוני באשדוד
• סקירה נרחבת על אשדוד, המעצמה הקולינארית
• סיור באשדוד באתר של עמית מנדלסון
• אוכל רחוב באשדוד 

חולון - יש בה המון

עד לפני כמה שנים חולון הדימוי של חולון היה כשל אוסף שיכונים משעממים וחסרי ייחוד. כדי להבין את השינוי שעברה בשנים האחרונות כדאי להקדיש יום שלם לטיול בעיר שהפכה ל"עיר הילדים", ושיש בה כמה פינות שיתאימו גם למבוגרים

מוזיאון העיצוב. צילום: ד"ר אבישי טייכר

 

קצת היסטוריה: חולון נולדה ב-1940, עם האיחוד של השכונות ''גרין'', ''מולדת'', ''אגרובנק'' ו''קריית עבודה'', שנוסדו בשנות העשרים. שם העיר נזכר בספר יהושע, והיא נקראת כך גם על שם החולות שעליהם קמה.
במלחמת העצמאות נחסמה הדרך לירושלים (היום כביש יפו-רמלה) סמוך לחולון, ודרך חלופית עברה בעיר מתל אביב לבית הספר מקווה ישראל, ומשם לראשון לציון. כך נחסך המעבר ליד הכפרים העוינים אבו-כביר, יאזור (אזור) ובית דג'ן (בית דגן). הדרך החלופית לירושלים עברה בחולות שממזרח לעיר, ליד אתר שנקרא "חוסמסה", שבו היו באר מים וסליק של ההגנה. הבניין שוקם והפך למוזיאון ההגנה בחולון

צילום: ד"ר אבישי טייכר  

במלחמת העצמאות נכבשו הכפרים הערביים באזור, וביניהם אבו-כביר. בכפר ובסביבתו התנהל קרב קשה, בעיקר על הגבעה הגבוהה שחלשה על כל האזור, ובה ניצבה עמדה בריטית בולטת, המכונה "פילבוקס". כיום יש במקום פארק גדול, הוא פארק הנוער.

לאחר קום המדינה נבנתה בחולון מעברה ענקית, ולידה הוקם אזור תעשייה. העיר התמלאה שיכונים, וקלטה אלפי עולים מאירופה ומארצות המזרח. אנשי עיריית חולון ריכזו מסמכים וחומר רב על תולדות העיר במוזיאון לתולדות חולון,  בבית הרצפלד שבמרכז העיר. קיים גם קטלוג של תצלומים היסטוריים של העיר.

הפילבוקס. צילום: ד"ר אבישי טייכר

מוזיאון אגד, שבו מוצגים אוטובוסים מכל שנות ההיסטוריה של אגד (כולם במצב נסיעה!), נמצא ליד בית הקברות בחולון, ואם תהיתם מנין משיגים סרטים היסטוריים את האוטובוסים – זה המקום. פתוח בימי ששי בלבד, או בתאום מראש בימים אחרים.

 

צילום: ד"ר אבישי טייכר

גני סיפור

חולון, שנראתה תמיד כעיר שיכונים, עברה מהפך בעשר השנים האחרונות. העירייה מפיקה פסטיבלים וחגיגות, הקימה בה פארקים יפים, ומיתגה את חולון כ"עיר הילדים". גני השעשועים של העיר חולון (בינתיים 36 גנים ועוד היד נטויה) הפכו ל"גני סיפור", ובהם הוצבו פסלים סביבתיים מעולם סיפורי הילדים כמו "הכינה נחמה", "אליעזר והגזר", "הדג כספיון", "הביצה שהתחפשה", ועוד. גנים אלה מתוחזקים בדרך כלל ברמה טובה, ומאפשרים לילדים לשחק וגם להתחבר לסיפור ילדים מוכר להם. את הפסלים יצרו אומנים ידועי שם מהארץ ומהעולם. 

הגנים מתחדשים, וכמעט בכל שנה נוסף עוד גן לרשימה הנפלאה הזו.

יש אפילו מתחם (רחוב מוטה גור) ובו מספר גני סיפור ובית קפה מותאם (גם) לילדים בשם "גן סיפור".

צילום: ד"ר אבישי טייכר

עיר ילדים

חולון לא הסתפקה בגני הסיפור, אלא "מיתגה" את עצמה כעיר הילדים.

בשכונת קריית שרת שמדרום לאזור התעשייה שוכן פארק המים "ימית אלפיים", ובו מגלשות ומתקני שעשועים במבנה מקורה. לידו נמצא פארק מטופח על שם הנשיא שמעון פרס, ובו אגם שניתן לשוט בו עם סירות, ליהנות ממפלי מים ולשבת על כרי דשא נרחבים. בפאתי הפארק שוכן מוזיאון הילדים. זה אינו מוזיאון רגיל. חוויית הסיור בו כוללת זחילה, טיפוס והשתתפות פעילה בעלילה סיפורית.

במוזיאון  מתקיימת גם פעילות "דיאלוג בחשיכה" מונחית על ידי עיוורים וכוללת סיור באולמות חשוכים לחלוטין, אך מלאי צלילים, ו"הזמנה לשקט", שמונחה על ידי חרשים, בשפת סימנים.

מקום נוסף בחולון שישמח ילדים הוא מרכז המבקרים של במבה, במפעל אוסם שבאיזור התעשיה. ההגעה בתיאום מראש.

קצת תרבות ואומנות:

כל שנה (פרט למקרים של התראות לפיגועים או גשם...) מתקיימת בחולון העדלידא המפורסמת בפורים, שכוללת תהלוכת בובות ענקיות, תזמורות ואלפי תחפושות, במרכז העיר. בנוסף להיותה "עיר הילדים", מקיימת העיר פעילויות שהופכות אותה למרכז אומנותי ותרבותי – פסטיבל תיאטרון, פסטיבל ימי זמר, פסטיבל לנשים, והמדיטק – שילוב של תיאטרון, ספריה ומרכז לעיצוב. לידם נמצא מוזיאון העיצוב המרשים, שהפך כבר ל"סמל" של העיצוב החדש של העיר חולון.

צילום: ד"ר אבישי טייכר

קהילה שומרונית

בשנות ה-50 פנה הנשיא יצחק בן-צבי לקהילת השומרונים בארץ, שנותקה מהפלג שחי בהר גריזים שבשומרון, וקרא לאנשיה להתיישב בחולון. השומרונים נענו להזמנה והתיישבו בשכונה קטנה בפאתי אזור התעשייה של העיר. בשכונה פועל בית כנסת שומרוני. אפשר לתאם ביקורים במקום ולשוחח עם נציגי העדה.

גנים ייחודיים

לא הרחק משם, בשדרות ירושלים (מול רחוב שרת) נמצא גן הקקטוסים, שפתוח ללא תשלום בשבתות

צילום: ד"ר אבישי טייכר

ובקרבתו גם גן יפני, גם הוא בשדרות ירושלים

צילום: ד"ר אבישי טייכר 

מידע נוסף תוכלו לראות באתר האינטרנט של עיריית חולון.

הידעת?

• החולות המתמעטים מדרום לעיר חולון הם סוג של מפלט אחרון לעולם החי והצומח הייחודי לחולות. בלי שום קשר, באיזור זה התבצעו כמה ממקרי הרצח החמורים בשנות השמונים
• שכונת חאפ - אחת השכונות הראשונות בחולון נקראה "שכונת חאפ" ("לחטוף" ביידיש), כי הבתים בה נבנו במהירות וללא גימור, וכל הקודם זכה בבית
• כיכר קוגל (אגב, משמעות המילה קוגל היא עיגול), היתה ידועה במשך שנים כ"כיכר הדמעות", כי בה נערכו מבחני רישוי (משרד הרישוי שוכן בסמוך), והתנועה הערה והמסובכת בכיכר גרמה לנבחנים רבים להיכשל
• חולון אף הפכה למקום שכותבים עליו ספרים: סדרת ספרי המתח המצויינים של דרור משעני מספרת על קצין משטרה שחוקר מקרי פשע בעיר חולון.
 

ולסיום, אי אפשר בלי השיר המיתולוגי על ציפי פרימו מחולון:

 

 

אמריקה בישראל: אתרים אמריקאים לכבוד 4 ביולי

ביום רביעי הקרוב ימלאו 236 שנה לידידתנו הגדולה ובת בריתנו שמעבר לים, הלא היא ארצות הברית של אמריקה. לכבוד האירוע, מספר תחנות ברחבי הארץ המתחקות אחר עקבותיהם של אמריקאים שפעלו בארץ והן מנציחות את הקשר המיוחד שבין ישראל, ארצות הברית והקהילה היהודית שם. כל המקומות נמצאים לאורך הציר שבין תל אביב לירושלים.

אמריקאים ביפו
נתחיל את סיורנו בתל אביב. שנים לפני שתל אביב קמה, החליטו כמה אמריקאים להגיע לארץ, מסיבות דתיות, ולהתיישב בה. בשנים 1853 - 1857 ניסתה קבוצה אמריקאית להתיישב באזור רחוב המסגר של היום (בית ספר שבח) ולהקים שם התיישבות בשם "Mount Hope". הניסיון נכשל, והמתיישבים הוכו, עונו ואף נרצחו בידי ערביי הסביבה. לא נותר דבר ממושבה זו. בין הנרצחים גם בני משפחת סטיינבק, סבו של הסופר האמריקאי ג’ון סטיינבק.

לאחר מספר שנים הגיעה קבוצה אחרת, של נוצרים פונדמנטליסטים ממדינת מיין, בראשות כומר בשם אדמס, הקבוצה הביאה אתה בתי עץ מפורקים, עלתה על החוף בנמל יפו, והקימה שכונת בתי עץ לאורך רחוב אילת של היום. סכסוכים פנימיים וקשיים כלכליים הביאו לנטישת המקום, והבתים נמכרו לגרמנים-טמפלרים שהקימו במקום את המושבה הגרמנית. בית העץ המפואר ביותר שופץ, ובמשך שנים שכנה בו מסעדת "קרן" של השף חיים כהן. ניתן לבקר במקום (אילת פינת אוארבך) ולהמשיך לתוך המושבה הגרמנית. 

 צילום: תמרה

מי הן פלונית ואלמונית?

כמה עשרות שנים לאחר מכן, בתחילת שנות ה-20, הגיעו עולים יהודים מארצות הברית לארץ ישראל כחלק מהעליה השלישית (אגב, אחת העולות הבולטות היא גולדה מאיר). אחד מהם, יהודי עשיר בשם מאיר גצל שפירא מהעיר דטרויט, רכש קרקע באזור רחוב המלך ג’ורג’, בין החולות. הוא בנה בתים להשכרה, ובקצה אחת הסמטאות בנה בית מפואר לו ולאשתו, ובחזיתו פסלי אריות עם עיניים מאירות ומנצנצות.

מרוב אהבה לאשתו סוניה, בנה לה מדרכה מעץ לכיוון רחוב אלנבי, כדי שלא תלכלך את רגליה ואת נעליה בחול. הוא החליט לקרוא לרחוב על שמו, רחוב שפירא, והכעיס בכך את מאיר דיזינגוף, ראש העירייה דאז, שכ"עונש" החליט לקרוא לשתי הסמטאות בשם "פלונית" ו"אלמונית" כדי להשכיח את האיש ופועלו. האיש כמעט נשכח, ורק שכונת שפירא בדרום תל אביב שנבנתה על אדמה שרכש, נקראת על שמו.

איך מגיעים? לכו ברחוב המלך ג’ורג’ צפונה מרחוב אלנבי, לאחר הליכה קצרה – שתי הסמטאות מימינכם.

אגב, יש אפילו בית קפה על שם הסיפור בשם "סוניה געצל שפירא".

 

צילום: דודי הולצמן

אתרים אמריקאים בין תל אביב לירושלים

מתל אביב נצא לכיוון ירושלים, ונראה בדרך כמה אזכורים אמריקאים נוספים:
בנתיבי איילון נראה את מחלף "לה גווארדיה" ומעליו הרחוב הראשי בשם דומה, בשכונת יד אליהו. לה גווארדיה (שעל שמו שדה התעופה בקווינס שבניו-יורק) היה ראש עיריית ניו יורק בזמן הקמת המדינה, ממוצא מעורב - יהודי-איטלקי, ציוני נלהב ודובר אידיש, אנגלית ואיטלקית. 

הכביש יוליך אותנו לכיוון ירושלים, וליד שדה התעופה בן גוריון נמצא המושב "כפר טרומן" על שמו של הנשיא האמריקאי שתמך (בניגוד ליועציו) בהקמת מדינת ישראל. אם נמשיך לירושלים דרך היערות שבין לטרון ובית שמש, נראה גם את המושב "טל שחר", שנקרא על שמו של הנרי מורגנטאו ("טל שחר" – תרגום לעברית לשם "מורגנטאו"), שהיה שר האוצר האמריקאי (יהודי, כמובן…), ומראשי המקימים של המגבית היהודית בארה"ב. אביו, אגב, היה שגריר ארה"ב בטורקיה בימי מלחמת העולם הראשונה, שפעל לטובת הישוב היהודי בזמן שלטון הטורקים. בחורף מתכסה היער שליד טל שחר במרבד רקפות מרהיב עליו כתבתי לפני כחצי שנה.

נגיע לפאתי בית שמש, ונטפס בהרי יהודה לכיוון היערות שליד מערת הנטיפים. היער נקרא בשם "פארק עצמאות ארה"ב" ויש בו מסלולי טיול ואנדרטאות, ביניהן לזכר מעבורת החלל צ’לנג’ר ולזכר אילן רמון. הכביש העולה מבית שמש למערת הנטיפים נקרא גם "דרך המפרי" על שם סגן נשיא ארה"ב, יוברט המפרי, שהיה ידיד קרוב של ישראל.

אם נמשיך בכביש לכיוון ירושלים, נגיע עד לצומת כרם. נעקוף את בית החולים הדסה, ונפנה לכיוון המושב עמינדב, בעקבות השילוט ל"יד קנדי".

יד קנדי, על פסגת הר בהרי ירושלים, מנציח את הנשיא האמריקאי האהוב, בדמות גזע כרות, מורכב מ-51 עמודי בטון. המקום נתרם על ידי יהודי 50 מדינות ארה"ב (+ איזור וושינגטון הבירה), ונחנך בארבעה ביולי 1966. בתוך המתחם ישנו פסל של הנשיא ונר זיכרון דולק. מההר, שפסגתו בגובה 823 מטר, נשקף נוף הרי חברון, ירושלים, ולעיתים גם הים התיכון וארובות אשדוד. 

באדיבות הצלם ניר אוהד

המושבה האמריקאית בירושלים

נחזור לתוך ירושלים, נחצה את העיר, ונגיע לשכונה קטנה מצפון לעיר העתיקה, היא המושבה האמריקאית של ירושלים. השכונה הוקמה ב-1881 בעקבות חזונה של משפחת ספפורד משיקגו, שכמה מילדיהם נספו באירועים טראגיים. הם הקימו מעין "קומונה" ברוח הנצרות הקדומה שחיה בירושלים ועסקה בפעילות פילנתרופיה ומיסיון. הצטרפו אליהם שבדים ואמריקאים נוספים, והם עשו חיל בעסקי הצילום והתעשייה הקלה. בין האנשים שגרו במקום הייתה גם הסופרת השבדית סלמה לגרלף.

בני הדורות הבאים מאסו בחיים ה"נזיריים" והאווירה הנוצרית, והמושבה התפרקה מבחינה רעיונית ואנושית. כיום, פעיל בשטח המלון המפורסם "אמריקן קולוני", מטובי המלונות בארץ, אם כי, יש לציין שהמלון פועל באווירה פרו-פלסטינית למדי, ומשפחות ישראליות עם ילדים חובבי בריכה ופעילות ירגישו שם קצת לא בנוח. אוסף התצלומים של המושבה האמריקאית מהווה תיעוד מרתק של החיים בירושלים בפרט ובארץ בכלל. ניתן למצוא אותו בספריית  הקונגרס בוושינגטון.
 

אנדרטת אחד-עשר בספטמבר

התקפת הטרור באחד עשר בספטמבר, בעיצומה של תקופת האינתיפאדה השניה, הביאה לסוג של "שותפות גורל" בין ישראל לארצות הברית. אלפי הרוגים נמנו בפיגוע, ביניהם חמישה ישראלים, וכמה עשרות יהודים, כל זה באותה שנה בה נהרגו עשרות ישראלים בפיגועים בארץ. 

לזכר כל ההרוגים בפיגוע התאומים נחנכה אנדרטה מרשימה בעמק הארזים, מצפון מערב לירושלים. באנדרטה חרותים שמות כל הנספים, יש בה מונומנט דמוי דגל מקופל ומיכל ובו שרידים מבניני התאומים שקרסו.

איך מגיעים: במחלף מוצא יורדים לפונה לכיוון הכניסה המזרחית של מבשרת, ומשם יש שילוט לדרך עפר שממשיכה ככביש, שמוליכה אל האנדרטה (כ-4 ק"מ).

סרט הסבר על האנדרטה וההגעה אליה:

צילום: ד"ר אבישי טייכר

קהילות אמריקאיות בארץעד לעשורים האחרונים, יהודים אמריקאים לא הרבו לעלות לארץ. בתחילת שנות העשרים התיישבה קבוצה של עולים מניו יורק בשם ״אחוזה א׳ ניו יורק״ בדרום השרון, והקימה את המושבה רעננה. מאוחר יותר הוקם המושב בית חירות שבשרון, שמייסדיו עלו לארץ מארה"ב בשנות ה-30 של המאה ה-20, אך כבר לא שומעים בו אנגלית אמריקאית ברחובות. גם המושב אורות בשפלה נוסד על ידי עולים מארה"ב.

לאחר מלחמת ששת הימים התחילה התעוררות בקרב יהודי ארה"ב, ועשרות אלפים מהם עלו לארץ לאורך השנים.

רעננה, ירושלים ואפרת, ולאחרונה גם בית שמש, הם היישובים בארץ שניתן לשמוע בהם לא מעט אנגלית אמריקאית, בעיקר בקרב קהילות של יהודים דתיים שעלו לארץ בעשורים האחרונים.

מקום לא פחות מעניין הוא קיבוץ יהל, בערבה, 60 קילומטר מצפון לאילת, שהוקם על ידי אנשי התנועה הרפורמית שעלו מארצות הברית, ויש בו גם חדרי אירוח צנועים, ויחס נעים ולבבי ביותר. גם הקיבוצים הסמוכים קטורה ולוטן נוסדו על ידי עולים מארה"ב.

צילום: דודי הולצמן

הידעתם?

• פסל האריה הונצח על עטיפת תקליט ילדים של אריק איינשטיין
• העולה המזוהה ביותר עם ארה"ב בארץ הוא ככל הנראה טל ברודי שזכה לדמות משעשעת ב"ארץ נהדרת
• התוכנית "ארץ נהדרת" הציגה בעונתה האחרונה את מטיילי "תגלית", פרוייקט שמביא לארץ סטודנטים וצעירים יהודיים מכל העולם, בעיקר מארצות הברית
• מותגים אמריקאים לא היו נפוצים בארץ, וכשהגיעו לארצנו היתה עליהם התנפלות המונית. באוקטובר 1993 הסתערו אלפים על הסניף הראשון של מקדונלדס בקניון איילון

צילום: דודי הולצמן