נחל חדרה - מחוות חפציבה לחוף הים

צילום:דודי הולצמן

עד לפני כ-20 שנה, כל פעם שהיינו עוברים סמוך לגשר נחל חדרה, היינו צריכים לאטום את האף לאורך כמה קילומטרים. הנחל, שהיה מהמטונפים ביותר בין נחלי החוף, היה פשוט בלתי-נסבל... מי שלא היה ליד הנחל בשנים האחרונות, בוודאי יופתע לשמוע שהוא שינה את פניו והפך לאתר קרוב, מזמין ומטופח.

הנחל מתחיל את דרכו בהרי צפון השומרון, מגיע לצפון השרון ומתפתל עד שהוא מגיע לים.
בעבר, הנחל יצר ביצות גדולות, שורצות יתושים ומלריה, שהפילו חללים רבים בין תושבי המקום, בעיקר בקרב מייסדי חדרה. פעולות ניקוז (ולא יערות האקליפטוסים כפי שנהוג לחשוב) שמו קץ למלריה.
הנחל, בגלל זרימתו האיטית, לא הגיע תמיד אל החוף, ו"נבלע" בחולות. יש הטוענים שזה המקור לשיר "חופים" של נתן יונתן (שטייל במקום בשנות הארבעים) - "ראיתי פעם חוף שנחל עזבו".
הפסטורליה פינתה את מקומה למפעלי תעשיה שזיהמו את הנחל בצורה קשה, החל משנות החמישים - משחטות, מפעלים כימיים ומפעלי הנייר - כולם הזרימו שפכים לנחל. את התוצאה הרגישו והריחו כל תושבי האיזור.
בשנות השמונים הוקמה ליד שפך הנחל תחנת הכוח הראשונה בארץ שהופעלה בפחם, כולל ארובות ענקיות ומזח לפריקת הפחם. התחנה נקראה "מאור דוד" על שם סגן שר התחבורה דוד שיפמן. לאחר רצח רבין שונה השם ל"אורות רבין".

 

צילום:ד"ר אבישי טייכר

חברת החשמל , אולי מתוך דאגה אמיתית לסביבה, ואולי מתוך "Greenwash" - נסיון להציג את עצמה כחברה בעלת תדמית ירוקה - תרמה הרבה לפיתוח גדות הנחל המזוהם ולניקויו (יחד עם עיריית חדרה וקק"ל). כיום אפשר להגיע לחוות חפציבה - חווה משוקמת על גדת הנחל שהפכה ממקום עזוב ועלוב למרכז הדרכה של חברת החשמל, ללכת עד לחוף הים ולהנות מטיילת ופארק, הצופים אל ארובות תחנת הכוח.

חוות חפציבה
איך מגיעים?
כקילומטר מדרום לצומת נחל חדרה, על כביש 4, יש פניה מערבה עם שילוט לחפציבה. נוסעים בכביש ופונים ימינה לחווה.
חוות חפציבה הוקמה כחווה חקלאית, על גדת נחל חדרה ב-1890, בשטח שנקנה על ידי יהושע חנקין, גואל האדמות הידוע. במקום פעלו אנשי הכשרות חקלאיות שיצאו מכאן להתיישבות במקומם החדש, אחרי שהכשירו את עצמם לעבודות השדה.
גרעין שישב כאן בשנות העשרים אף העניק לקיבוצו החדש את שמה של החווה. כך קם קיבוץ חפציבה בעמק חרוד.

כל מי שגר בחווה נאלץ לשאת את פגעי הקדחת ואת העבודה הקשה. ב-1929 נעזב המקום ועמד בשממונו על גדות הנחל המזוהם כמשך 60 שנה.
אשתו של חנקין, אולגה (זו שעל שמה נקראת גבעת אולגה), הציעה לקרוא למקום חפציבה, על שם הפסוק התנ"כי מישעיהו ס"ב 4: "לא יאמר לך עוד עזובה, ולארצך לא יאמר עוד שממה, כי לך ייקרא חפציבה".

במשך השנים המבנים נהרסו, עד שהמועצה לשימור אתרים וחברת החשמל שיקמו את המקום.חברת החשמל הפכה את המקום למרכז הכשרה ולימוד לזכר יורם אוברקוביץ', יו"ר הועד המיתולוגי של החברה. בבית המשאבות הוקם מוזיאון, ושוקמו בתי פועלים, אמת מים, בריכת השקיה ונקודת תצפית. המקום כולו טובל במדשאות מטופחות.

 

צילום:אודי שטינוול

קורמורניםבשעות אחר הצהריים מתגלה למגיעים לחוות חפציבה מחזה מרהיב: אלפי קורמורנים מגיעים ללינת לילה מכל האיזור, ומתיישבים על עצי האקליפטוס שעל גדת הנחל. לעיתים זה מזכיר את סצנת הציפורים של היצ'קוק...

הקורמורנים מגיעים ארצה במשך חודש נובמבר, ולעיתים גם לאורך דצמבר וינואר.כאן הם מבלים עד האביב. הם יוצאים ללקט אוכל בבריכות הדגים הסמוכות, ושבים ללינת ערב, צובעים את העצים בשחור של כנפיהם ובלבן של הררי הלשלשת שהם מותירים אחריהם.

מי שחושב שהקורמורנים תמיד היו כאן - גם צודק אבל גם טועה: עד שנות החמישים חרפו בארץ קורמורנים רבים, אבל עם ייבוש החולה הם החלו "לבלות" זמן רב בבריכות הדגים. כתוצאה מכך החלה מלחמת חורמה בין מגדלי הדגים לקורמורנים, ורבים מהם (מהקורמורנים!) נהרגו וגורשו. החל משנות השמונים, לאחר עצירת הציד, החלו הקורמורנים לחזור, וחפציבה היא המושבה הגדולה בארץ - עד 10,000 ציפורים. מושבות אחרות יש בנחל שורק, בירקון ובקישון

צילום:דודי הולצמן

אל שפך הנחל

לאחר הביקור באתר חפציבה - נוכל ללכת לאורך הגדה הדרומית של הנחל, לעבור מתחת לכביש החוף ולצעוד לכיוון הים. נעבור ליד חורשת איקליפטוסים, ונמשיך עד לחוף. מולנו מזדקרות הארובות (בימים אלה נבנית הארובה הרביעית) של תחנת הכוח, לתוך הים נשלח מזח הפחם הארוך, אליו פורקות אוניות פחם לתחנה, ולא נופתע אם נראה דייגים ליד השפך, ואולי אפילו אנשים בתוך המים. הסיבה לכך היא שתחנת הכוח משתמשת במי ים לקירור הטורבינות, והמים מוזרמים חזרה אל השפך בטמפרטורות גבוהות. נוצר מין "ג'קוזי" שמושך אליו דגים, דייגים ופה ושם גם מתרחצים. לאורך השביל - פרגולות לצל, מזרקה, גינון ושבילי טיול. לאחרונה נצפו שם גם מספר כרישים.

אל שפך הנחל אפשר להגיע גם משכונת גבעת אולגה.

 צילום:יובל וייצמן

מצבת אבשלום פיינברג

האיש המיוחד והסוער, שזכה גם לתיאור מרתק בספרה של נאוה מקמל-עתיר, "אות מאבשלום", בן למייסדי חדרה, היה הרוח החיה מאחורי הקמת ארגון "ניל"י". הארגון עסק בריגול ופעילות למען הצבא הבריטי שניסה לכבוש את הארץ מידי הטורקים. ראשי הישוב היהודי חששו לגורלם אם תיתפס הרשת בידי השלטון הטורקי, ולכן רבים מהם נידו את אנשי ניל"י ולא תמכו בהם. ב-1917 יצא אבשלום דרך קווי הטורקים וניסה להסתנן למצרים שהייתה בשליטה בריטית. הוא נהרג בדרך, ומקום קבורתו לא נודע במשך שנים. בשנות החמישים הוקם גלעד לזכרו מדרום לחדרה. רק ב-1967, עם כיבוש סיני, התגלה עץ דקל שצמח מגלעין תמר שהיה בכיסו, ליד אל-עריש, וכך התגלתה גופתו.

בעקבות עבודות לסלילת כביש חדש, הועתקה המצבה לפארק נחל חדרה, סמוך לשפך.

צילום:ד"ר אבישי טייכר

מבט ארכיטקטוני וביקורתי על האנדרטה והעתקתה תוכלו לקרוא באתרו של מיכאל יעקבסון.

לאחרונה נחנכה אנדרטה לזכר נחום הימן בשפך הנחל, המלחין הנפלא שהלחין גם את "חופים" של נתן יונתן.

מי שחושב שאין בחדרה עצמה מה לאכול, יוכל לקרוא כאן שיש בכל זאת כמה מקומות, וחלקם אף שומרים על הקשר בין העיר להיסטוריה שלה.

עוד על חדרה בפוסט שמוקדש לאתרי העיר: טיול בחדרה - בין אתרי התיישבות וטבע ובפוסט על הפריחה בסביבה: פרחים בחצר האחורית - כלניות ופריחת חורף במועצה האיזורית מנשה