‏הצגת רשומות עם תוויות אילת. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אילת. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 5 באפריל 2016

אילת, קצת אחרת: טבע ליד העיר

חופשה באילת. מלון, מזנון, הכל כלול, בריכה, קניון, טיילת, שוב א-ג-דודו בבריכה ושוב אוכל. המון אוכל.
בין לבין, האטרקציות הרבות באילת - ריף הדולפינים, המצפה התת מימי, פעילויות ספורט מים. בקיץ, באמת שקשה לעשות יותר מזה.
אבל למי שנוסע באביב, בסתיו או בחורף, במרחב מסביב לעיר מציע "אטרקציות" אחרות בדמות אתרי טבע רבים מאוד.
צילום: דודי הולצמן


אילת שוכנת על שפת הים, לרגלי רכס הרים גדול למדי, הם הרי אילת, שמגיעים עד כמעט לגובה 900 מטר. ההרים עשויים סלעי גרניט, אבן חול ורכסי גיר, ויש בהם עשרות מסלולי טיולים יפהפיים. המוכרים ביניהם הם הקניון האדום, נחל גשרון, נחל המפלים - ומפסגות ההרים הגבוהים (הר שני, הרי יואש, הר חזקיה ועוד) נשקפים נופים עוצרי נשימה - ממרחבי סיני, דרך מפרץ אילת ועד הרי ירדן וסעודיה.
גם בקעת תמנע שבין הרי אילת והערבה היא אתר מדהים, עם קניוני אבן חול, מכרות עתיקים, אגם וגם הרים מגווני-סלעים.
אבל יש ליד אילת - בשולי העיר, בערבה הדרומית ובהרים, מסלולים קצרים ויפים שאפשר לעשות בדרך לאילת או ממנה, או כגיחה קצרה שלא מצריכה יום שלם. נוכל לראות חיות, צמחים ונופים מרהיבים תוך זמן קצר.

הר צפחות
נתחיל במסלול מעט יותר אתגרי: ממש מעל בתי המלון של חוף אלמוג מתנשא הר לא מאוד גבוה, אך "בקו הראשון" לחוף המפרץ - הר צפחות. לא מדובר במסלול קל במיוחד, אך למי שמתאמץ ומגיע לפסגה מובטח נוף מהיפים באיזור אילת.

כדי להגיע אל ההר סעו בכביש 90 ופנו לנחל שלמה. סעו עד שהדרך פוגשת שביל מסומן ירוק. זו הנקודה להפרד מהרכב ולהתחיל בטיפוס. השביל מטפס בין סלעי גרניט במעלה ההר. לחלק מהדרך, מלווה אותנו סימון של שביל ישראל. לפני הפסגה נגיע להצטלבות שבילים ונבחר בשביל הכחול.
קצרי נשימה נגיע לפסגה, ממנה נראה את חוף אלמוג וריף האלמוגים, אי האלמוגים וטאבה במצרים, את מרחבי מפרץ אילת ואת מה שמאחוריהם - ירדן וסעודיה. הסלעים על הפסגה הם סלעי צפחה - סלעי גרניט שעברו התמרה - שינוי תחת חום ולחץ, כך שהם קבלו מבנה דמוי דפים.
מכאן יורד שביל בתלילות (כחול ואחר כך ירוק) לעבר חוף הים, אל בית ספר שדה אילת.
רצוי לא לטייל במסלול כאשר חם (מעל 30 מעלות), עדיף אחר הצהריים, וחובה להצטייד ב-3 ליטר מים לאדם.

צילום: שומבלע

אם דאגנו להקפצת רכב, הוא ימתין לנו בבית ספר שדה.

בימים חמים, או אם סתם רוצים להמנע מהליכה רבה ברגל, אפשר לטייל לאורך נחל שלמה. מסלולים נוספים שקרובים מאוד לעיר הוא נחל יעל והר שחמון, ונחל שחמון.
יש לאילת גם מוזיאון קטן משלה.

פארק הולנד והגן הבוטני
אחרי המסלולים המעט אתגריים, משהו הרבה יותר רגוע. בצפון העיר אילת, יצרה קק"ל (בעזרת ידידיה מהולנד) פארק מיוחד, היחיד מיערות קק"ל שמושקה באופן חלקי (במי קולחין מטוהרים). הפארק כולל צמחיה מדברית מקומית, ומעט עצים "מיובאים" כמו עצי באובב. הפארק נמצא בשדרות ששת הימים, ויש בו מסלול הליכה של 2 ק"מ עם תצפיות לעיר
ממש בסמוך אליו, ברחוב כרמל, נמצא הגן הבוטני של העיר - שילוב בין חווה אורגנית, משתלה ופארק טרופי דמוי יער גשם. הכניסה אליו בתשלום

צילום: AVI111

ארץ החרדונים ופארק הצפרות
מעט צפונה לאילת, בכיכר מעבר הגבול ערבה, נפנה מזרחה לשני אתרים: ארץ החרדונים ופארק הצפרות
חרדון הצב הוא זוחל גדול למדי (עד 80 ס"מ) ודי נדיר, שחי באיזורי המדבר. בצפון הערבה רבים מהחרדונים ניצודו על יחדי פועלים מתאילנד, אך ליד אילת השתמרה מושבה גדולה של חרדוני צב. למרות המראה המעט מאיים שלהם, הם צמחונים ולא מזיקים. במזבלה ישנה, הכשירה קק"ל שביל הליכה ואפשר לצפות בחרדונים הענקיים.
צילום: ד"ר אבישי טייכר


מכאן נמשיך עוד כמה מאות מטרים ונגיע לאגמי מים גדולים. בעבר היתה כאן ביצה קטנה ושטחי מלחה, שנפגעו עם הקמת מזבלה. בשנות ה-80 המקום שוקם, הוכשרו בריכות, והפארק הוא מקום מעבר למיליוני הציפורים הנודדות, בעיקר בקיץ ובאביב. מולנו משתקפים הרי אדום בבריכות המים, והמלונות ההומים של אילת נראים קרובים אלינו.


צילום: דודי הולצמן

ליד האגם הוכשרו עמדות תצפית, משקפות וסככות, ואלפי צפרים מכל העולם נוהרים למקום כדי לצפות בנקודה הייחודית הזו על השבר הסורי-אפריקני. הצמחיה שנשתלה סביב האגם משמשת כמזון לציפורים.

הסככות הן גם אתר זכרון לחייל אדרון עמר מאילת שנהרג עם חבריו בעזה ב-2004
צילום: דודי הולצמן

עברונה
בעברונה, 20 ק"מ מצפון לאילת, נמצאו אתרי עתיקות מהימים שבהם עברה כאן דרך עתיקה של עולי הרגל למכה. יש כאן פירי מים שנחפרו לתוך תעלות תת-קרקעיות (מכונות בשם "פוגארות"), אך נגיע לכאן בעיקר בגלל שני אתרים - דקלי דום ובריכות המלח.
דקלי דום - דקלים ממוצא אפריקאי, עם גזע מתפצל. עברונה היא המקום הצפוני ביותר בעולם בו הם גדלים.
צילום: אסתר ענבר


בבריכות המלח, מהן מיצרים מלח שולחן, מבקרים מדי שנה פלמינגואים רבים, ומראה הציפורים הורודות על רקע ההרים והבריכות - מרהיב. יש כאן סככת תצפית לצורך צפיה בציפורים. בשמורה שמסביב יש צבאים ובעלי חיים נוספים.
צילום: ד"ר אבישי טייכר

צילום: אלי שני


מתחת לפני הקרקע עובר צינור הנפט מאילת לאשקלון, ובשנת 2014 ארעה בו דליפה שפגעה קשות בשמורה, ותוקנה לאחר מאמץ גדול.
עוד צפונה מכאן מתוכנן שדה תעופה חדש לאילת, על שם אילן ואסף רמון. השדה יחליף את השדה הקיים שנמצא ממש בסמוך לבתי המלון ובתי העיר ומהווה מפגע רעש משמעותי.

עמודי עמרם
בבקעת תמנע אפשר לבקר בעמודי אבן החול המרשימים הידועים כ"עמודי שלמה". מדרום, בין תמנע לאילת, נמצא אתר קטן, חינמי ולא פחות יפה - עמודי עמרם.

כ-3 ק"מ מדרום לעברונה (ליד אבן קילומטר 20), יש פניה מערבה מכביש הערבה. אי אפשר לפנות כשמגיעים מאילת, אלא רק מצפון.
נוסעים בדרך עפר, טובה לכל רכב ומסומנת בכחול, כ-6 ק"מ. בתחילה בערבה, ולאחר מכן הדרך נכנסת בין ההרים.
מגיעים לחניון, ומכאן הליכה קצרה של 5 דקות עד לעמודי עמרם.
אבן החול הרכה קיבלה את צבעה האדום מתחמוצות ברזל, והמים הם אלו ששימרו את הצורות המיוחדות.

צילום: אודי שטינוול

פארק תמנע ראוי אולי לפוסט משל עצמו - בגלל עושר וריבוי האתרים שבו.
זו שמורה בתשלום (מופעלת על ידי המועצה האיזורית), ובה מגוון עצום של מסלולים -  קניוני אבן חול, מכרות נחושת עתיקים, עמודי שלמה, סלע הפטרייה, קשתות סלע, ציורי סלע עתיקים - וגם אגם ולידו אתר קמפינג.
עד לשנות ה-80 כרו נחושת במכרה פעיל בתמנע. הכניסה לתמנע היא מכביש הערבה, כ 25 ק"מ מאילת
צילום: נועה עדן רפאלי


חי בר יוטבתה

במאה האחרונה נפגע עולם החי של הארץ בכלל, והנגב בפרט. החי-בר מנסה לשמר את חיות הבר שכבר נכחדו, כולל בעלי חיים שהובאו במיוחד מאפריקה וממדבריות אסיה. ראמים, דישונים, ערודים, פראים, יענים, יעלים - כל אלו פזורים בשטח ערבה גדול בו מסיירים במכוניות פרטיות כמו בספארי.
בין הטורפים (בכלובים ושטחים גדולים ומרווחים) נראה נמר, ברדלס, צבוע, זאב, קרקל, שועלים וחתולי מדבר. יש גם כלובים למכרסמים ולזוחלים, וחדר חושך לצפייה בעטלפים
האתר מופעל על ידי רשות הטבע והגנים והוא מומלץ במיוחד, גם "על הדרך" מאילת או אליה.
האתר נמצא כ-40 ק"מ מצפון לאילת, ליד קיבוץ יטבתה

*** עדכון: חלק מהחי בר אינו זמין למבקרים (כלובים וטורפים). התעדכנו באתר החי-בר ***

צילום: דודי הולצמן

צילום: דודי הולצמן

הרי אילת הגבוהים הם מעין "שלוחה" של סיני בתוך הנגב: סלעי גרניט, קניוני אבן חול ונוף מדברי אדום-חום. יש מסלולים רבים מאוד (חלקם נסגרים מדי פעם מסיבות ביטחוניות) ותצפיות מרשימות לתוך מצרים, ישראל, ירדן וסעודיה. ביניהם נציין את הר יואש הצופה אל המפרץ  ואת הר חזקיה הצופה למרחבי סיני.

ליד הר חזקיה והר שני, יוצאת דרך למסלול יפהפה ומוכר בהרי אילת: הקניון האדום.
ערוץ נחל שני התחתר באבן החול האדומה ויצר קניון מרהיב, צר ועמוק, שבסופו אפשר לעלות בסולמות ולשוב אל הרכב. המסלול משולט היטב, קל ונוח, מתאים כעצירה לפני אילת. ההליכה היא בשביל עם סימון שבילים ירוק, שיורד במפלונים עם יתדות לתוך הנחל. כאשר ערוץ הנחל נפתח, שביל שחור יעלה אותנו אל הגדה הדרומית ומשם בחזרה לחניון הרכב.


צילום: דודי הולצמן
צילום: דודי הולצמן

צילום: נועה עדן רפאלי


צילום: דודי הולצמן




יום חמישי, 12 במרץ 2015

לחיי הערבה - אתרים מפתיעים בדרך לאילת ובצפון הערבה


 
צילום: ספיר הולצמן

הדרך לאילת, העוברת מדימונה לכביש הערבה, נראית לרבים משעממת, ונהגים רבים מייחלים להגיע לסופה, בעוד שהילדים צורחים משעמום במושב האחורי. היום נציע כמה אתרים שיאריכו אולי את הדרך במעט, אך יאפשרו אתנחתא לילדים ולהורים, ויאפשרו עריכת היכרות עם מספר אתרים מעניינים באזור.
מומלץ לא רק לעבור בערבה, אלא גם לבקר בה ביקור מעמיק יותר. יש בהחלט מה לראות, הצימרים ואתרי התיירות באזור יכולים להספיק ליומיים-שלושה ואף ליותר.

בשנה שעברה כתבתי על הדרך שעשתה חטיבת הנגב לאילת ב-1949, ועל האתרים שלארכה.
במקביל לחטיבת הנגב, גם חטיבת גולני ערכה מסע משלה לאילת: בניגוד לחטיבת הנגב שהתמודדה עם תנאי שטח קשים, האתגר של חטיבת גולני היה לקבוע שליטה על השטח, עם היתקלויות מעטות ככל האפשר עם הלגיון הירדני. פרט לכמה תקריות קלות, הם הגיעו ללא הפרעה לאילת, מעט אחרי חטיבת הנגב, ויחד "הגישו" את אילת כמתנה למדינת ישראל.

 


המכתש הגדול
מכביש דימונה-סדום (25) נפנה בצומת ממשית ימינה (דרומה) לכביש 206. לימיננו ההרים שבתוכם חתור המכתש הגדול, ובמקביל אלינו מסילת רכבת. נמשיך עד לפניה ימינה למכתש הגדול (ששמו שונה לאחרונה ל"מכתש ירוחם").
המכתש נוצר על ידי נחל שהתחתר בתוך רכס הרים, הגיע לשכבת סלע רכה, ולמעשה "אכל מבפנים" את הרכס. כתוצאה מכך, יש למכתש פתח צר אחד (דרכו אנחנו נכנסים) שמוביל ל"קערה" ענקית. הפתח, בו אפשר לראות שכבות סלע נטויות בתלילות.
נמשיך עד שנגיע לחניון החול הצבעוני. כאן נעצור, ונוכל למלא בקבוקים בגבעות הקטנות, בחול בצבעים שונים. חשוב להיזהר מהתמוטטות של החפירה, בעיקר כשנמצאים עם ילדים. החול הצבעוני הוא אחד מסוגי הסלעים ה"רכים" שהנחל סחף איתו בתהליך יצירת המכתש. שימו לב - המקום מועד לפריצות למכוניות וכדאי להשאיר שומר ליד הרכב.

עין ירקעם
נחזור לפתח המכתש, נפנה ימינה (דרומה), ולאחר כמה מאות מטרים נראה שלט שיכוון אותנו לעין ירקעם. נחנה ברחבה (כדאי להשאיר שומר ברכב, המקום מועד לפריצות), ונלך 300 מטר מזרחה, לגב מים ענקי בלב המדבר, הוא עין ירקעם. במקום יש נביעה קטנה הפעילה בעיקר בימי החורף, והמים מחזיקים מעמד לאורך זמן רב, עד הקיץ.
 
צילום: רומי ישראל
 
נחזור לכביש 206, ניסע צפונה ונפנה ימינה לאחר 3 קילומטר לכביש צר מאוד, הוא דרך מעלה עקרבים.

מעלה עקרבים
עד שנסללו הכבישים לאילת דרך צומת הערבה ודרך מצפה רמון, זו היתה הדרך העיקרית לאילת. תחילה הדרך מתפתלת בין גבעות משעממות למדי. לאחר 7 קילומטר של נסיעה נפנה שמאלה לתצפית מכתש קטן. לאחר 2 קילומטר נגיע לרחבת חניה. נחנה כאן (גם כאן כדאי להשאיר שומר…) ונלך אל אחת התצפיות עוצרות הנשימה ביותר – התצפית על המכתש הקטן, שלמרות קוטנו הוא המושלם בצורתו מבין המכתשים בארץ. 

נחזור לרכב, וניסע דרומה, לכביש מעלה העקרבים בו היינו. נפנה שמאלה ונמשיך עד לראש המעלה, אותו נזהה לפי סלע ועליו אנדרטה של חיל ההנדסה, לפורצי הדרך. 
צילום: ד"ר אבישי טייכר

מבוגרים יזכרו אולי את טבח מעלה העקרבים, ב-1954, בידי חוליית בדואים משבט אל עזאזמה, באוטובוס של אגד ששב מחגיגות 5 שנים לעיר אילת, ושאירע בעוד האוטובוס מטפס לראש המעלה. 11 אנשים נהרגו בפיגוע, בהם נהג האוטובוס ואשתו. בתם בת ה-5 ניצלה כשאחיה בן ה-9 נשכב עליה וספג כדור בראשו, שהשאיר אותו נכה במשך עשרות שנים, עד מותו.
הפרשה הסעירה את המדינה, ותמונות האוטובוס והגופות ליוו את תושבי ישראל באותם ימים. רק לאחר 14 שנה חוסל מפקד החוליה בידי סיירת שקד בסיני.

מכאן הדרך יורדת בתלילות רבה לעמק הערבה, בשורה של פיתולים מרהיבים (ואף מפחידים…). יש בדרך נקודות לעצירה לתצפית – לכיוון הערבה הצפונית והרי אדום. מתחתית המעלה ועד חצבה, יש דרך ישרה שתחבר אותנו לצומת חצבה שעל כביש הערבה.
צילום: אילן ארד
במקביל, אם לא נוסעים דרך מעלה עקרבים אלא דרך צומת הערבה, אפשר לערוך טיול קצר ואתגרי - בנחל תמר, רצוי עם שתי מכוניות והקפצה. זהו מסלול קצר, מעט אתגרי אך יפה במיוחד!
קילומטר וחצי לפני צומת הערבה יש רחבת תצפית על צפון הערבה, נאות הכיכר ודרום ים המלח. שולחים את הנהג או את רכב ההקפצה לתחנת הדלק של צומת הערבה.
מהתצפית מתחיל שביל ירוק דרומה, לתוך ערוץ הנחל. בתחילה הנחל לא קניוני, ויש בו גם כמה פגרי מכוניות שהתדרדרו במורד. בהמשך, לאחר נקודת פיצול השבילים, בוחרים את השביל השמאלי, וקירות הנחל מתגבהים מעלינו עד שנגיע למפל יבש, קל יחסית לירידה. אך אחריו יש מפל גבוה, שאותו צריך לרדת בעזרת חבל שנמצא במקום (נכון לחורף 2015 החבל נקרע. אפשר להיעזר בחבל מהבית או לרדת בזהירות דרך המגרעות החצובות בסלע). אנחנו בתחתית הקניון הקריר והנעים. בהמשך יורדים במפל בעזרת יתדות, ואחר כך במפלים גבוהים יותר, בעזרת סולמות ארוכים. האחרון הוא הגבוה מכולם (20 מטר), ובסופו נרד אל הערבה עצמה. נגיע לדרך עפר, שמתחברת לכביש הערבה. אפשר לצעוד אל הכביש, או לקרוא לנהג הרכב שהמתין לנו בתחנת הדלק.
חשוב לציין, שאין לעשות את המסלול כאשר יש חשש לשיטפונות, והוא לא מתאים לילדים קטנים (ממליץ מעל גיל 8).
מכאן נחזור לרכב וניסע דרומה בכביש הערבה עד חצבה.




צילום: דודי הולצמן


צילום: דודי הולצמן

הגענו לערבה הצפונית. מכאן, פתוחה הדרך להמשיך עד אילת. אני מציע להתעכב באיזור (ובכלל, להישאר ללון כאן, ולהקדיש לאיזור יומיים או שלושה).
מושבי צפון הערבה נמצאים בחבל ארץ בעל אקלים קשה ביותר בקיץ, ודי מבודדים מהמרכז. למרות זאת, רובם ישובים פורחים, שמגדלים, בעזרת פועלים תאילנדים, ירקות בחורף. כמעט כל פלפל שתקנו בחורף בסופרמרקט מגיע מעין יהב ומסביבתה.
אבטיחי חצבה ידועים גם הם, ומקדימים את זמנם, בגלל החום. פרט לכך, מגדלים כאן מלונים, צמחי תבלין ועוד. בחלק מהישובים החלו לעבד את התוצרת החקלאית למעדנים שנמכרים ברחבי הארץ. התיירות, כענף כלכלי, נוספה רק בשנים האחרונות, ובעיקר לאחר חתימת הסכם השלום עם ירדן.

לאחרונה נחנך מרכז מבקרים חדש לחקלאות הערבה - מרכז ויידור
 
צילום: אודי שטינוול

עיר אובות
בצומת עין חצבה שוכן מימין לכביש ישוב קטנטן ומעט מוזר, בין ישוב לחווה חקלאית, שנוסד על ידי עולים מארצות הברית. בחפירות התגלתה מצודה עתיקה, היא מצד חצבה, שם שרידים מתקופת המקרא, התקופה הרומית והביזנטית. ליד המצודה יש מעיין (חרב כיום) ולידו עץ שיזף ענק, אולי בן 1000 שנה, שמושקה היום באופן מלאכותי.

צילום: אריאל פלמון ורונלי קונוויסר

חוות התנינים
ממש בסמוך לעיר אובות, חווה בשם "קרורולוקו" לגידול תנינים. אפשר ללטף תנינים קטנים, לראות (ולא ללטף!) תנינים גדולים וללמוד על הזוחלים החביבים האלה. כיף לילדים, עד שהם מגלים שמטרת גידול התנינים היא עור לארנקים...

זנבנים
בערבה חיה ציפור צנועה ואפורה בשם זנבן. מסתבר שלזנבנים חיי משפחה וקשרים חברתיים ענפים במיוחד, ואף עוררו בקרב צפרי העולם עניין רב. יש אפילו סיורים מאורגנים לפנות בוקר, כדי לצפות בהם.
את הסיורים מארגן בית ספר שדה חצבה, ששוכן בבניין בעל עיצוב ארכיטקטוני יוצא דופן.
ב-1994 חתמו ירדן וישראל על הסכם שלום. שנים קודם לכן, השתלטה ישראל על אדמות מעבר לגבול הטבעי והמוסכם, הוא נחל הערבה, והפכה אותן לאדמות חקלאיות. ההסכם התיר את האדמה בידי ישראל בחכירה ל-50 שנה.
דרך יפה מחברת, ממש על נחל הערבה, את חצבה ועין יהב, צופה על הרי אדום הגבוהים (עד 1400 מטר באיזור זה), על עמק הערבה והנגב. המקום יפה שבעתיים לאחר שיורד שלג בהרי אדום שבירדן, ואז מפריד פס לבן דק בין ההרים האדומים לשמיים הכחולים.
במשך השנים נעשו מספר ניסיונות (מעטים אך מוצלחים) לשיתוף פעולה בין ירדן לישראל שכללו פרויקטים של הדברת זבובים, אגירת מים ומחקר חקלאי.
נתחיל בנסיעה ממושב עידן. לפני הישוב נפנה ימינה לדרך משולטת, ונגיע למאגר מים חצבה, שאוגר מי שיטפונות ומים מליחים להשקיה.


נמשיך דרומה בנוף החוואר, עד למצפה השלום. ליד המצפה, ממול הרי אדום, ניתן לרדת לסיור קצר בין ערוצי חוואר הלשון הלבנים.
נמשיך דרומה לכיוון חצבה, לפני המושב נפנה שמאלה ואז ימינה, ומכאן ואילך ניסע לאורך ערוצו הרחב של נחל ערבה. בנקודה מסוימת, נראה את אבן הגבול (אבן 94) ונחצה את הנחל מזרחה. לכאורה – אנחנו "עוברים את הגבול", אך למעשה, אנחנו בשטחים שישראל מעבדת לפי ההסכם.
נמשיך דרומה לכיוון עין יהב, ונגיע לגבעת תצפית בשם ג’בל חופיירה, מכאן נראה את ים החממות של עין יהב. הדרך ממשיכה לתוך מושב עין יהב ומסתיימת כאן.  
 
צילום: יערה טל, שער הנגב
 


פארק ספיר
מדרום לעין יהב נמצא יישוב "עירוני" בשם מרכז ספיר, בו גרים בעיקר העובדים הלא-חקלאים של האיזור. בכניסה אליו נמצא פארק ואגם, שמימיו המלוחים הם מי הנביעה של מעיין עין יהב (עין-ויבה). בפארק יש מדשאות ועופות מים, ואפילו מבנה דמוי-פגודה תאילנדית, ויכול לשמש נקודת עצירה בדרך לאילת וממנה, גם למי שלא מטייל כאן.

בין מרכז ספיר למושב צופר, הוקמה חווה ובה בעלי חיים שהגיעו מערבות אפריקה (הדומה למדי לערבה שלנו), ובהמשך נוספו אליה בעלי חיים מקומיים בסכנת הכחדה (כמו ראמים) ובעלי חיים מדבריים אחרים. השיטוט בין החיות נעשה במכוניות, בדומה לספארי (אך בקטן).
במרכז החווה נמצא מבנה "תיבת נוח", ובו חוות פרפרים, פינות ליטוף ובעלי חיים קטנים אחרים. בעלי המקום הוסיפו גם אפשרויות לינה – בונגלוס, קמפינג ואף בריכת מי גופרית נעימים (לא מסריחים ולא חמים מדי).
צילום: דודי הולצמן
צילום: דודי הולצמן

מעט דרומה, במושב צופר, יש חאן וחווה שאפשר ללון בה, ולערוך טיולי חמורים וגמלים. מומלץ לעת שקיעה. יש במקום גם ארוחות בסגנון בדואי ובריכת מים מינרליים להנאת אורחי המקום
 
 צילום: דודי הולצמן

צימרים ונופש וגם מסלולי טיולים
אתר התיירות של הערבה, עם הרבה הצעות ללינה, נופש, אטרקציות וטיולים
פלפלים צהובים - כל מי שראה את הסדרה המצויינת והנוגעת ללב "פלפלים צהובים" נחשף בוודאי להווי תושבי הערבה ולנופים המקסימים בהם מתרחשת העלילה 
לאחרונה נפתחו בערבה כמה מסעדות טובות, להנאת המטיילים 
משק עפאים בערבה - גבינות צאן

מתי לנסוע?
לא מומלץ לנסוע (בכל אופן, לא מומלץ לצאת מהמכונית…) בקיץ. הקיץ, אגב, מתחיל כאן באפריל-מאי ומסתיים באוקטובר. שאר העונות סבירות ביותר. דרך מעלה העקרבים לא מומלצת לנסיעה בחשכה.










יום שישי, 7 במרץ 2014

היי דרומה לאילת - מסע בעקבות חטיבת הנגב

הפוסט של היום מחבר את האתרים שבדרך עם שחרורה של אילת, ממש בימים אלה לפני 65 שנים. נסיעה כזו מוסיפה משהו נוסף מעבר לאטרקציות המוכרות לאורך הדרך המתישה.

כמעט כולם מכירים את התמונה המפורסמת של "דגל הדיו" שהונף ב-10 במרץ 1949 ובכך הסתיימה למעשה מלחמת העצמאות. אך סיפורה של חטיבת הנגב שעשתה מסע מופלא עד מפרץ אילת - פחות מוכר.

סיפור מבצע עובדה
בחודש ינואר 1949 פסקו הקרבות ברוב איזורי הארץ. ישראל התכוננה לקליטת עליה רבה, ומדינות ערב איבדו את החשק (זמנית...) להמשיך במלחמה בה הפסידו. ישראל חתמה על הסכם שביתת נשק עם מצרים, והחלה לדון גם עם שאר שכנותיה.
נותר שטח גדול שהובטח ברובו למדינה היהודית בהחלטת החלוקה של האו"ם, שישראל לא מימשה את ריבונותה בו: הנגב.
כדי ליצור עובדות בשטח, החלה ישראל במבצע האחרון של מלחמת העצמאות: מבצע עובדה. חטיבת אלכסנדרוני השתלטה על דרום הר חברון, ועל חוף ים המלח בין סדום לעין גדי; חטיבת גולני ירדה מאיזור דימונה של היום במעלה העקרבים, והמשיכה לאורך הערבה לאילת. חטיבת הנגב הצטוותה למצוא מעבר בנגב ההררי, הקשה והלא-מוכר, עד אילת. נוצרה "תחרות סמויה" בין החטיבות, מי תגיע ראשונה לאילת. לכאורה משימתה של חטיבת גולני, בשטח ישר ומישורי ברובו, נראתה קלה יותר. אך חטיבת הנגב היא זו שהגיעה ראשונה.


שבוע לפני המבצע, נשלח כוח סיור שעקף את מכתש רמון, ירד דרומה ואיתר שדה מתאים לנחיתת מטוסים: שדה אברהם, היום ליד בקעת סיירים.
החטיבה יצאה לדרכה ב-5 במרץ, עקפה את מכתש רמון ממערב (אחד מכלי הרכב קפא בקור העז של הר רמון!), המשיכה דרומה לבאר עדה (היום ליד כביש 40) והגיעה עד לשדה אברהם. בשדה נערכו פעולות להכשרתו לנחיתת מטוסים.
חטיבת הנגב בדרכה לאילת. אוצר תמונות הפלמ"ח

כשהשדה הוכשר, נחתו בו שאר חיילי החטיבה, וניסו למצוא דרך שתרד מהרי אילת אל חופי ים סוף. לפי הנחיית צה"ל, היה על הכוחות להמנע ממגע עם כוחות הלגיון הירדני. כשגילו שהכוחות הירדניים נעלמו, המשיך כוח החוד בדרכו - אך לא מצא דרך רכב ראויה. ממערה להרים השתרעה בקעה שטוחה שזכתה לכינוי "בקעת הירח" (הם חשבו שכך נראה הירח...) - אך הבקעה היתה חלק משטח מצרים... כוח חטיבת הנגב "עקף" את מעבר הגבול המצרי, נכנס לבקעת הירח ומשם מצא דרך לרדת למפרץ אילת.
ב-10 במרץ הגיעו ראשוני החטיבה למבנה הנטוש של משטרת אום-רשרש, על חוף הים. חיילת בשם פועה ציירה בדיו על סדין את דגל המדינה, ואברהם אדן ("ברן", לימים אלוף בצה"ל) הניף את הדגל. זמן קצר לאחר מכן הגיעה חטיבת גולני (שנסעה בדרך הערבה) גם היא לאילת.
הנפת דגל הדיו. אוצר תמונות הפלמ"ח

לאחר שירת ההמנון נשלח מברק למטכ"ל בזו הלשון:
"ליום ההגנה, י"א באדר, מגישות חטיבות הנגב פלמ"ח וגולני את מפרץ אילת למדינת ישראל" (למעשה, זה היה ב-ט' באדר, אבל החטיבות רצו לחבר את האירוע החשוב בהווה לאירוע חשוב בעבר).
בכך הסתיימה מלחמת העצמאות.

בדרכנו מהצפון לאילת, נוכל להתעכב בכמה מהמקומות בהם עברה חטיבת הנגב, ולתת ערך נוסף לעצירות ולנקודות המנוחה שבדרך.
נתחיל את דרכנו באנדרטת חטיבת הנגב, מצפון-מזרח לבאר שבע. האנדרטה המפורסמת, פרי יצירתו של האמן דני קרוון, נבנתה הרחק מהעיר, על גבעה הצופה עליה. בינתיים, העיר התקרבה אל האנדרטה, ולצערנו היו בה מקרים של ונדליזם. כיום האנדרטה מגודרת, סגורה בלילה, ויפה במיוחד לעת שקיעה.
האנדרטה, העשויה בטון חשוף, כוללת תבליטים, מרשמי קרב, קווים מעוגלים וגם ישרים, ומשחקי אור וצל שכולם יחד יוצרים מבנה מרשים ביותר. יש בה אלמנטים שמדמים את אוהלי הפלמ"ח, מגדל מים הרוס וצינור מים.

אם אתם מתכוונים לבלות זמן נוסף בסביבות באר שבע, יש עוד הרבה מה לראות - אתרי פריחה, טבע, נוף והיסטוריה.
ההגעה לאנדרטה משדרות בנ"צ כרמל, המחברות את מחלף חטיבת הנגב (כביש 40 וכביש 60) עם שכונת רמות.

חטיבת הנגב יצאה מבאר-שבע דרומה-מערבה, לכיוון ניצנה, ומשם בין ההרים, להר רמון. מהר רמון הגיעה החטיבה בדרך-לא-דרך לבארות עדה.
הדרך הזו עוברת כיום, ברובה, בשטחי אש ובדרכים קשות לרכב פרטי, לכן נשאיר אותה לטיולים מיוחדים (ראו בהמשך).
אפשר בהחלט להחליף את הדרך הזו בהר הנגב - רביבים, שדה בוקר, מצפה רמון - ולזכור את האיש שבזכות התעקשותו הנגב הפך כה חשוב.
ממצפה רמון נוכל לצפות אל מרחבי המכתש, ואף לראות יעלים.
צילום:דודי הולצמן


מהר הנגב לקניון עדה
ממצפה רמון נמשיך בדרכנו דרך מכתש רמון (כמעט תמיד יש יעלים בתחילת הירידה!), נחצה את המישור הגדול הקרוי "המישר", ונתקרב לערוץ הגדול של נחל פארן. נחל פארן הוא ואדי ענק, שמנקז את מרכז סיני, נכנס לתוך הנגב ומגיע עד לנחל הערבה. כאשר יש שיטפון בנחל, הוא יכול להגיע לרוחב של מאות מטרים ואף יותר!
סיירי חטיבת הנגב הגיעו לכאן, וחנו בבארות עדה.
צילום:דודי הולצמן



מהכביש יוצאת דרך בת כמה קילומטרים מערבה לכיוון בארות עדה ולמסלול קצר ויפהפה של קניון עדה. סעו עד לחניון (יש בו שירותים, ובחגים גם תחנת מידע), והיכנסו לתוך ערוץ הנחל. הנחל נעשה צר יותר ויותר, עד לרוחב של כמה עשרות סנטימטרים, כשהשמיים הם רק פס צר מעלינו. הקניון נוצר ממי שיטפונות שחתרו בתוך האבן הרכה-יחסית. ההליכה מסתיימת מסולמות וחבל שיעלו אותנו אל רמה קצרה, ממנה יש תצפית לנחל פארן הרחב. אפשר לחזור בדרך בה באנו, אפשר גם להמשיך ולרדת לנחל פארן בנקודה אחרת (יש שביל מסומן, דורש הקפצת רכבים). חשוב לציין שנחל פארן מותר לטיול רק בסופי שבוע ובחגים כי הוא חלק משטח אש.
 
צילום:דודי הולצמן


צילום:דודי הולצמן

חניון שי גרין
ובתוך המסלול גם משהו אישי:
לפני 13 שנה נהרג שי גרין, לוחם שריון במילואים מחטיבה 401, בתאונת אימונים בבסיס צאלים. הוריו, צילה ושלמה גרין, יזמו, יחד עם רשות הטבע והגנים, חניון לילה למטיילים, לזכרו. החניון נמצא בצד המזרחי של הכביש, ליד נחל פארן, ועל הגבעה שמעליו - שלט הנצחה.
שי, שאהב לטייל בשבילי הדרום, הוא בן דוד שלי. יהי זכרו ברוך.




צילום: פיטר רבין. באדיבות משפחת גרין

צילום: פיטר רבין. באדיבות משפחת גרין

תצפית נחל פארן
נחזור לכביש 40, ניסע דרומה. לאחר כ-2 ק"מ הכביש מתעקל שמאלה, ובעיקול הבא ימינה, יוצאת דרך לתצפית על נחל פארן. כאן אפשר לראות את הנחל הופך צר ("רק" 200 מטר) לפני שהוא מתרחב שוב. זו נקודה מצויינת לצפות בשטפונות (פעם בשנה-שנתיים...).




חולות כסוי וכביש 12
המשיכו דרומה על כביש 40 עד לצומת שיזפון. בצומת פנו לכביש 12 בעקבות השילוט "אילת דרך עובדה" (יש קיוסק עם גלידה טעימה בצומת, וסמוך לצומת כדאי לבקר בקיבוץ נאות סמדר, עם המבנה הצבעוני והמיוחד שבו).

*** הנסיעה בכביש 12 מותרת בשעות היום בלבד ***
לאחר כ- 10 ק"מ פנו שמאלה למנחת עבדה ולשחרות. המשיכו בכביש הצר והמאובק לכיוון דרום, עד שלאחר כמעט ארבעה קילומטרים, תגיעו לגשר קטן בכביש ועליו סימון שביל ישראל הפונה שמאלה (מזרחה). נמשיך עוד כקילומטר עד שנראה לשמאלנו, לצד הכביש שלט ברזל קטן עם סימון שבילים ירוק.
חנו כאן ולכו לכיוון הדיונה המדהימה, העשויה מחול שהוסע על ידי הרוח (שונה מהחול בחוף הים). מקום מופלא לתת לילדים להתגלגל. עוד על המסלול - בקישור הזה (לא קשור לחטיבת הנגב, אבל בהחלט שווה) 
נחזור לכביש 12, ונמשיך בדרכנו הארוכה לאילת... עוד מעט (נו, טוב, עוד 60 ק"מ) מגיעים!
הכביש עובר ליד בקעת עובדה ובקעת סיירים, בה הוכשר "שדה אברהם" ששירת את חטיבת הנגב. (מעט מסובך להגיע לשם).
מכאן ניסו לוחמי החטיבה לרדת למפרץ אילת דרך ההרים. הכביש מתקרב להרי אילת האדומים, מאבן חול וגרניט.

הקניון האדום

מול הר שני נראה שלט שיוליך אותנו שמאלה לקניון האדום. ערוץ נחל שני התחתר באבן החול האדומה ויצר קניון מרהיב, צר ועמוק, שבסופו אפשר לעלות בסולמות ולשוב אל הרכב. המסלול משולט היטב, קל ונוח, מתאים כעצירה לפני אילת. ההליכה היא בשביל עם סימון שבילים ירוק, שיורד במפלונים עם יתדות לתוך הנחל. כאשר ערוץ הנחל נפתח, שביל שחור יעלה אותנו אל הגדה הדרומית ומשם בחזרה לחניון הרכב.
צילום:אודי שטינוול

צילום:איילת לב-ארי

תצפיות בדרך לאילת
נחזור לכביש 12, ולאחר כמה קילומטרים נראה נקודת תצפית מרשימה - הר חזקיה. ההר צופה אל הרי אילת - אבל - גם לתוך סיני, אל "בקעת הירח" הענקית, שאותה "ניצלו" חיילי חטיבת הנגב למעבר. מעט מדרום לנו, מעבר הגבול המנומנם עם מצרים הוא מעבר נטפים. מכאן יורד הכביש לכיוון העיר אילת.
כ-2 ק"מ לאחר מעבר נטפים, נראה שלט שיפנה אותנו להר יואש. בהר ישבה עד 1949 עמדת משמר של הלגיון הערבי, וחטיבת הנגב התלבטה מה לעשות בנקודה זו. הירדנים פתרו את הבעיה בכך שהם פשוט הסתלקו לכיוון עקבה. כשנעלה על ההר (הליכה קלה מאוד) נבין מדוע המקום כה חשוב: הרי אילת, מפרץ אילת, חלקים מירדן ומסעודיה - כולם נפרשים כעל כף יד. למי שיש עוד זמן וכוח: טיול קצר בנחל יואש 

*** בגלל המצב הבטחוני הרגיש באיזור, יש מקרים בהם צה"ל סוגר את הר חזקיה, הר יואש ו/או המסלולים שלידו - נחל יואש ונחל גשרון. אנא, הישמעו להוראות אנשי הבטחון ***

נמשיך בכביש 12 עד לחוף הים. ליד קניון "מול הים" עמדה תחנת המשטרה של אום-רשרש, וכאן הונף דגל הדיו המיתולוגי. לפני מספר שנים נבנה פסל שמשחזר את הנפת הדגל.
מכאן שלחו החטיבות את המברק המפורסם.
אכן, אילת השנתה לבלי הכר מאז...
צילום:ד"ר אבישי טייכר

טיולים מיוחדים שנעשו ושחזרו את דרכה של חטיבת הנגב במבצע עובדה:

עוד קישורים מעניינים:

סרט נדיר שצולם בזמן כיבוש אילת ומייד לאחריו:




"בַּשָּׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן נְטָלוֹ וְהֶחֱזִירוֹ עַל כָּל אִילָנֵי גַּן עֵדֶן,וְאָמַר לוֹ: רְאֵה, מַעֲשַׁי כַּמָּה נָאִים וּמְשׁוּבָּחִין הֵם, וְכָל מַה שֶּׁבָּרָאתִי-בִּשְׁבִילְךָ בָּרָאתִי. תֵן דַעַתךָ שֶׁלֹּא תְּקַלְקֵל וְתַחֲרִיב אֶת עוֹלָמִי שֶׁאִם קִלְקַלְתָּ אֵין מִי שֶׁיְּתַקֵּן אַחֲרֶיךָ"
מדרש קהלת רבה, ז