חלילים, תאנים ומשחקי ילדות בפארק ירושלים

בעונה זו של השנה, מלאו 14 שנה לפיגוע הנורא במגדלי התאומים בניו יורק. לא רבים יודעים שיש גם בארץ אנדרטה מרשימה לציון האירוע, ממש ליד הכניסה לירושלים. האנדרטה נמצאת בלב "פארק ירושלים", ולידה גם אתרי טבע יפים (עם פריחת חצבים), פארק ובו משחקי ילדות של פעם, מעיינות ואתרי טבע נוספים.

איך מגיעים?

מכביש מס' 1 נפנה צפונה במחלף מוצא ומייד לאחר שנעבור מתחת לכביש, נפנה ימינה בדרך עפר לכיוון מזרח, שתוביל אותנו לאחר נסיעה קצרה לחניון של עינות תלם.

*** כל האיזור נמצא בתנופת פיתוח וסלילה. קחו בחשבון שינויים אפשריים בתוואי השבילים ובשילוט ***
*** בגלל שריפה שכילתה חלקים גדולים מהצמחיה בסוף מאי 2016, השטח חלק מהמקומות שכתוב עליהם כאן, נפגעו ***

צילום:דודי הולצמן

נחל חלילים

מהחניון נעלה תחילה במעלה נחל חלילים, יובל קטן של נחל שורק. מולנו בתי מבשרת ציון, והנחל עובר בין בוסתנים ועצי פרי נטושים. בימים שקטים, ואם לא נרעיש, נבחין בצבאים, תנים או שועלים. לאחר כמה מאות מטרים, נראה על גדת הנחל מערות שלהן פתחים מקבילים, שיוצרים דמות הדומה לחורים של חליל. אלו המערות שנתנו לנחל חלילים את שמו. הן נוצרו כתוצאה מתופעת ה"קארסט" - מי הגשמים ממיסים בתוכם פרמן דו חמצני, והופכים לחומצה חלשה ש"אוכלת" את הסלע ויוצרת מערות, חורים, נטיפים וזקיפים.

אפשר להמשיך במסלול עד הישוב מבשרת ציון, ואילו אנו נחזור בחזרה לחניון של עינות תלם. בעונה זו של השנה אפשר לראות כאן שפע של חצבים

צילום:איילת לב-ארי שלי

צילום:hanay

פארק עינות תלם 

"עמק הארזים" הוא שם שניתן לקטע של נחל לוז, יובל של נחל שורק, שבו ניסו בתחילת המאה ה-20 להקים התיישבות חקלאית. המקום עבר גלגולים שונים, וננטש במאורעות 1936. ראשוני המתיישבים, שקראו למושבה "בית טלמא", חשבו שהברושים בעמק הם ארזים, וטעותם נשארה עד היום.

"עמק הארזים" הפך לפני כשנה לפארק מיוחד במינו: בעזרת האומן עופר קוטלר, הוא הפך למקום שישחזר את משחקי הילדות של פעם: עמדות למחבואים, סולמות וחבלים, משחקי קופסה למיניהם - והכל מאבן. אפשר להשתמש באבנים ובמקלות שמוצאים, ואפילו את סוגיית זריקת הקוביה פתרו בצורה אלגנטית: מתקן אבן ובו חרותים המספרים של הקוביה, שעליו מטילים אבן מרחוק ורואים במה פוגעים. מומלץ מאוד לילדים, לילדים ברוחם, ולמי שזוכרים עדיין שפעם היו ילדים.

במשחקים נטועים ליד בוסתן ובו עצי אגוז, תות עץ, תאנה ועוד, כל עץ נותן את פריו בזמן המתאים. ספטמבר הוא זמנן של התאנים

המעיינות הקטנים שנובעים בעמק מכוסים בסבך פטל קוצני ובירוקת, והם לא משמשים לרחצה, אך בעבר, כשניסו להקים במקום התיישבות חקלאית הם נמצאו כמים טובים וראויים לשתיה.

צילום:דודי הולצמן

צילום:דודי הולצמן

צילום:דודי הולצמן

אנדרטת התאומים

ממש בימים אלה, לפני 14 שנה, מחבלים מארגון אל-קאעידה חטפו מטוסים ופוצצו אותם אל תוך מגדלי התאומים. מטוס נוסף התרסק על הפנטגון, והרביעי שהיה אמור להתרסק על הבית הלבן - נפל לקרקע אחרי מאבק של הנוסעים בחוטפים. האירוע, בבוקר 11 בספטמבר 2001 היה אירוע מחריד ומכונן לכל אמריקאי בפרט, ולכל אדם באשר הוא. אמריקה שלאחר 11 בספטמבר לא היתה אותה מדינה.

בניו יורק נבנה אתר זכרון מרשים, ובגלל היחס המיוחד בין אמריקה לישראל, נחנכה אנדרטה מרשימה בעמק הארזים. באנדרטה חרותים שמות כל הנספים, יש בה מונומנט דמוי דגל מקופל ומיכל ובו שרידים מבניני התאומים שקרסו.

איך מגיעים: ממשיכים מעינות תלם מזרחה לדרך עפר שממשיכה ככביש, ומוליכה אל האנדרטה (כ-4 ק"מ).

צילום: ד"ר אבישי טייכר

עוד על הקשר בין ארצות הברית לישראל בפוסט שכתבתי לפני 3 שנים

פקעת של כבישים וגשרים

כחלק מפרוייקט עצום של חיבור ירושלים לשפלה, הופכים סדרי בראשית גם ליד עמק הארזים. אין ספק שזו הפרעה לנוף הפסטורלי, ואף פגיעה בטבע, גם אם האתרים עצמם ספציפית לא נפגעים. ממש בסמוך, גשרים הולכים ונבנים, לשימוש הכביש המחודש לירושלים ומסילת הרכבת המהירה שתחבר את תל אביב וירושלים בפחות מחצי שעה. מנגד, כל האיזור מוגדר כחלק מפארק סובב ירושלים, ויש מאמץ גדול של גופים רבים לשמור על השטחים הפתוחים.

חוות טור סיני

ב-1952 הקים זאב טור-סיני חווה בפאתי פרזדור ירושלים המיושב למחצה, ממש על הקו הירוק. החווה היתה פורצת דרך באימוץ זני פירות מיוחדים, וניטעו בה אלפי עצי פרי שהתאימו להר. בהמשך, העיר התקרבה אל החווה, אך היא קיימת עד היום, ואפשר להתארח בה בצימר, בגן אירועים או סתם לביקור במקום ולסדנת בישול.

ההגעה אל החווה היא בהמשך הדרך של אנדרטת התאומים. לידה יש מצפה נוף בשם "מצפה טורצ'ינר" על שם המשפחה האמריקאית שתרמה את המקום.

מצפה נפתוח

ממזרח לנו גבעה יפה בשם מצפה נפתוח. ממנה רואים את העמק המקסים של ליפתא, אליו נגיע בהמשך. הגבעה קורצת מאוד לבעלי ממון, ששואפים להקים עליה שכונת מגורים, כחלק מתכנית להקיף את כל ירושלים במיזמי בניה. לדעתי, מעבר לפגיעה הנופית, ראוי לחזק קודם את מרכז העיר. יש בו עדיין שטחים בשפע ואפשרויות ל"פינוי-בינוי". נקווה שהמקום יישאר במתכונתו לזמן רב.

מכאן אפשר להגיע ברכב שטח וברגל לשכונת רמות ולכפר-המעיין הידוע "ליפתא". זהו גם מקום מצויין לצפות בצבאים שרבים מהם חיים כאן.

מי שאין ברשותו רכב שטח, יצטרך לחזור ולהגיע לכניסה לירושלים, משם יש ירידה לכפר ליפתא. דרך אחת היא ממחלף גולדה מאיר: סעו בשדרות גולדה מאיר מצפון לדרום. ממש מתחת לגשר המחלף יש דרך שפונה ימינה. רדו בזהירות. בקצה הדרך יש חניה, וממנה לכו עוד כמה מאות מטרים דרומה מערבה. דרך נוספת היא ירידה רגלית מהכניסה לירושלים, מתחנת הדלק לכיוון שדרות בגין.

קישור לשני מסלולי טיול ביער רמות 

צילום:נדב קנה

ליפתא 

הכפר ליפתא, הצמוד לכניסה לעיר כולל בתוכו מעיין פופולארי ושרידים מרשימים של הכפר הערבי ששכן כאן עד 1948

יש הטוענים, ששם הכפר משמר את שמו של פרעה מרנפתח, והוא נקרא בימי התנ"ך "מי נפתוח", בגבול בין נחלות יהודה ובנימין. בערבית מתחלפות האותיות "ל" ו"מ" (תודה לאבשלום קור על המידע).

עד מלחמת העצמאות שכן כאן כפר גדול מאוד, ששלט במידה מסויימת על הדרך לעיר, ותושביו השתתפו במאורעות נגד היהודים. בהתנגשויות האלימות בתחילת מלחמת העצמאות הכפר נעזב, וכבר מפברואר 1948 הוא היה בשליטת ההגנה.

לאחר קום המדינה ניסו לישב בו עולים חדשים, אך הנסיון נכשל והכפר ננטש. רוב הבתים נותרו במצב חרב למחצה, והדבר שיווה לישוב, על המורד התלול בכניסה לעיר, הילה מיוחדת, בעיקר בגלל המעיין הגדול ועצי התאנה הנפלאים. הוא הפך למוקד שבו ישבו אנשים מעט "יוצאי דופן" - מי שברח מהבית או שלא היה לו בית, מי שהתמכר לסמים, וגם כנופיית ליפתא המפורסמת, ששאפה לפוצץ את מסגדי הר הבית. כרישי הנדל"ן לטשו את עיניהם גם הם למקום, אך בגלל הסמליות בהריסת כפר ערבי ליד ירושלים - זה לא קרה. בשנים האחרונות "אימצו" חסידי ברסלב את המקום, והם משתמשים בו לטבילותיהם הרבות, לעיתים תוך חיכוך עם האוכלוסיה הכללית.

אפשר לשוטט בין הבתים הפסטורליים (אך המוזנחים) ולהגיע למעיין הגדול ולבריכה. הבריכה מוזנת ממעיין שכבה ויש ניקבה שאפשר ללכת בה עד לנביעה עצמה. בליפתא נמצא גם אחד מעצי התאנה הטובים והגדולים באיזור ירושלים. ספטמבר הוא בדיוק הזמן לכך.

בליפתא צולמו חלקים מהסרט "מישהו לרוץ איתו", על פי ספרו של דוד גרוסמן. 

צילום:ורד נבון

צילום:ורד נבון

צילום:דרור פייטלסון

גישה משכונת רמות וגן הקיפוד

אל מערכת השבילים שבין רמות, הכניסה לירושלים ומוצא, אפשר להגיע גם מתוך שכונת רמות, ברגל ובאופניים. בדרום מערב רמות, ליד מרכזון מסחרי, נמצא "גן הקיפוד", ולידו שביל שיורד אל תוך השטח, בין עצים ופריחה יפה (באביב).

מידע על שביל ירושלים, שעובר בעינות תלם וליפתא

אתר פארק ירושלים

מפת עמק הארזים וסביבתו

צילום:006

היי דרומה לאילת - מסע בעקבות חטיבת הנגב

הפוסט של היום מחבר את האתרים שבדרך עם שחרורה של אילת, ממש בימים אלה לפני 65 שנים. נסיעה כזו מוסיפה משהו נוסף מעבר לאטרקציות המוכרות לאורך הדרך המתישה.

כמעט כולם מכירים את התמונה המפורסמת של "דגל הדיו" שהונף ב-10 במרץ 1949 ובכך הסתיימה למעשה מלחמת העצמאות. אך סיפורה של חטיבת הנגב שעשתה מסע מופלא עד מפרץ אילת - פחות מוכר.

סיפור מבצע עובדה

בחודש ינואר 1949 פסקו הקרבות ברוב איזורי הארץ. ישראל התכוננה לקליטת עליה רבה, ומדינות ערב איבדו את החשק (זמנית...) להמשיך במלחמה בה הפסידו. ישראל חתמה על הסכם שביתת נשק עם מצרים, והחלה לדון גם עם שאר שכנותיה.

נותר שטח גדול שהובטח ברובו למדינה היהודית בהחלטת החלוקה של האו"ם, שישראל לא מימשה את ריבונותה בו: הנגב.

כדי ליצור עובדות בשטח, החלה ישראל במבצע האחרון של מלחמת העצמאות: מבצע עובדה. חטיבת אלכסנדרוני השתלטה על דרום הר חברון, ועל חוף ים המלח בין סדום לעין גדי; חטיבת גולני ירדה מאיזור דימונה של היום במעלה העקרבים, והמשיכה לאורך הערבה לאילת. חטיבת הנגב הצטוותה למצוא מעבר בנגב ההררי, הקשה והלא-מוכר, עד אילת. נוצרה "תחרות סמויה" בין החטיבות, מי תגיע ראשונה לאילת. לכאורה משימתה של חטיבת גולני, בשטח ישר ומישורי ברובו, נראתה קלה יותר. אך חטיבת הנגב היא זו שהגיעה ראשונה.

שבוע לפני המבצע, נשלח כוח סיור שעקף את מכתש רמון, ירד דרומה ואיתר שדה מתאים לנחיתת מטוסים: שדה אברהם, היום ליד בקעת סיירים.

החטיבה יצאה לדרכה ב-5 במרץ, עקפה את מכתש רמון ממערב (אחד מכלי הרכב קפא בקור העז של הר רמון!), המשיכה דרומה לבאר עדה (היום ליד כביש 40) והגיעה עד לשדה אברהם. בשדה נערכו פעולות להכשרתו לנחיתת מטוסים.

חטיבת הנגב בדרכה לאילת. אוצר תמונות הפלמ"ח

כשהשדה הוכשר, נחתו בו שאר חיילי החטיבה, וניסו למצוא דרך שתרד מהרי אילת אל חופי ים סוף. לפי הנחיית צה"ל, היה על הכוחות להמנע ממגע עם כוחות הלגיון הירדני. כשגילו שהכוחות הירדניים נעלמו, המשיך כוח החוד בדרכו - אך לא מצא דרך רכב ראויה. ממערה להרים השתרעה בקעה שטוחה שזכתה לכינוי "בקעת הירח" (הם חשבו שכך נראה הירח...) - אך הבקעה היתה חלק משטח מצרים... כוח חטיבת הנגב "עקף" את מעבר הגבול המצרי, נכנס לבקעת הירח ומשם מצא דרך לרדת למפרץ אילת.

ב-10 במרץ הגיעו ראשוני החטיבה למבנה הנטוש של משטרת אום-רשרש, על חוף הים. חיילת בשם פועה ציירה בדיו על סדין את דגל המדינה, ואברהם אדן ("ברן", לימים אלוף בצה"ל) הניף את הדגל. זמן קצר לאחר מכן הגיעה חטיבת גולני (שנסעה בדרך הערבה) גם היא לאילת.

הנפת דגל הדיו. אוצר תמונות הפלמ"ח

לאחר שירת ההמנון נשלח מברק למטכ"ל בזו הלשון:

"ליום ההגנה, י"א באדר, מגישות חטיבות הנגב פלמ"ח וגולני את מפרץ אילת למדינת ישראל" (למעשה, זה היה ב-ט' באדר, אבל החטיבות רצו לחבר את האירוע החשוב בהווה לאירוע חשוב בעבר).

בכך הסתיימה מלחמת העצמאות.

בדרכנו מהצפון לאילת, נוכל להתעכב בכמה מהמקומות בהם עברה חטיבת הנגב, ולתת ערך נוסף לעצירות ולנקודות המנוחה שבדרך.

אנדרטת חטיבת הנגב

נתחיל את דרכנו באנדרטת חטיבת הנגב, מצפון-מזרח לבאר שבע. האנדרטה המפורסמת, פרי יצירתו של האמן דני קרוון, נבנתה הרחק מהעיר, על גבעה הצופה עליה. בינתיים, העיר התקרבה אל האנדרטה, ולצערנו היו בה מקרים של ונדליזם. כיום האנדרטה מגודרת, סגורה בלילה, ויפה במיוחד לעת שקיעה.

האנדרטה, העשויה בטון חשוף, כוללת תבליטים, מרשמי קרב, קווים מעוגלים וגם ישרים, ומשחקי אור וצל שכולם יחד יוצרים מבנה מרשים ביותר. יש בה אלמנטים שמדמים את אוהלי הפלמ"ח, מגדל מים הרוס וצינור מים.

אם אתם מתכוונים לבלות זמן נוסף בסביבות באר שבע, יש עוד הרבה מה לראות - אתרי פריחה, טבע, נוף והיסטוריה.

ההגעה לאנדרטה משדרות בנ"צ כרמל, המחברות את מחלף חטיבת הנגב (כביש 40 וכביש 60) עם שכונת רמות.

חטיבת הנגב יצאה מבאר-שבע דרומה-מערבה, לכיוון ניצנה, ומשם בין ההרים, להר רמון. מהר רמון הגיעה החטיבה בדרך-לא-דרך לבארות עדה.
הדרך הזו עוברת כיום, ברובה, בשטחי אש ובדרכים קשות לרכב פרטי, לכן נשאיר אותה לטיולים מיוחדים (ראו בהמשך).
אפשר בהחלט להחליף את הדרך הזו בהר הנגב - רביבים, שדה בוקר, מצפה רמון - ולזכור את האיש שבזכות התעקשותו הנגב הפך כה חשוב.
ממצפה רמון נוכל לצפות אל מרחבי המכתש, ואף לראות יעלים.

צילום:דודי הולצמן

מהר הנגב לקניון עדה

ממצפה רמון נמשיך בדרכנו דרך מכתש רמון (כמעט תמיד יש יעלים בתחילת הירידה!), נחצה את המישור הגדול הקרוי "המישר", ונתקרב לערוץ הגדול של נחל פארן. נחל פארן הוא ואדי ענק, שמנקז את מרכז סיני, נכנס לתוך הנגב ומגיע עד לנחל הערבה. כאשר יש שיטפון בנחל, הוא יכול להגיע לרוחב של מאות מטרים ואף יותר!

סיירי חטיבת הנגב הגיעו לכאן, וחנו בבארות עדה.

צילום:דודי הולצמן

מהכביש יוצאת דרך בת כמה קילומטרים מערבה לכיוון בארות עדה ולמסלול קצר ויפהפה של קניון עדה. סעו עד לחניון (יש בו שירותים, ובחגים גם תחנת מידע), והיכנסו לתוך ערוץ הנחל. הנחל נעשה צר יותר ויותר, עד לרוחב של כמה עשרות סנטימטרים, כשהשמיים הם רק פס צר מעלינו. הקניון נוצר ממי שיטפונות שחתרו בתוך האבן הרכה-יחסית. ההליכה מסתיימת מסולמות וחבל שיעלו אותנו אל רמה קצרה, ממנה יש תצפית לנחל פארן הרחב. אפשר לחזור בדרך בה באנו, אפשר גם להמשיך ולרדת לנחל פארן בנקודה אחרת (יש שביל מסומן, דורש הקפצת רכבים). חשוב לציין שנחל פארן מותר לטיול רק בסופי שבוע ובחגים כי הוא חלק משטח אש.

 
צילום:דודי הולצמן

צילום:דודי הולצמן

חניון שי גרין

ובתוך המסלול גם משהו אישי:
לפני 13 שנה נהרג שי גרין, לוחם שריון במילואים מחטיבה 401, בתאונת אימונים בבסיס צאלים. הוריו, צילה ושלמה גרין, יזמו, יחד עם רשות הטבע והגנים, חניון לילה למטיילים, לזכרו. החניון נמצא בצד המזרחי של הכביש, ליד נחל פארן, ועל הגבעה שמעליו - שלט הנצחה.
שי, שאהב לטייל בשבילי הדרום, הוא בן דוד שלי. יהי זכרו ברוך.

צילום: פיטר רבין. באדיבות משפחת גרין

צילום: פיטר רבין. באדיבות משפחת גרין

תצפית נחל פארן

נחזור לכביש 40, ניסע דרומה. לאחר כ-2 ק"מ הכביש מתעקל שמאלה, ובעיקול הבא ימינה, יוצאת דרך לתצפית על נחל פארן. כאן אפשר לראות את הנחל הופך צר ("רק" 200 מטר) לפני שהוא מתרחב שוב. זו נקודה מצויינת לצפות בשטפונות (פעם בשנה-שנתיים...).

חולות כסוי וכביש 12

המשיכו דרומה על כביש 40 עד לצומת שיזפון. בצומת פנו לכביש 12 בעקבות השילוט "אילת דרך עובדה" (יש קיוסק עם גלידה טעימה בצומת, וסמוך לצומת כדאי לבקר בקיבוץ נאות סמדר, עם המבנה הצבעוני והמיוחד שבו).

*** הנסיעה בכביש 12 מותרת בשעות היום בלבד ***

לאחר כ- 10 ק"מ פנו שמאלה למנחת עבדה ולשחרות. המשיכו בכביש הצר והמאובק לכיוון דרום, עד שלאחר כמעט ארבעה קילומטרים, תגיעו לגשר קטן בכביש ועליו סימון שביל ישראל הפונה שמאלה (מזרחה). נמשיך עוד כקילומטר עד שנראה לשמאלנו, לצד הכביש שלט ברזל קטן עם סימון שבילים ירוק.

חנו כאן ולכו לכיוון הדיונה המדהימה, העשויה מחול שהוסע על ידי הרוח (שונה מהחול בחוף הים). מקום מופלא לתת לילדים להתגלגל. עוד על המסלול - בקישור הזה (לא קשור לחטיבת הנגב, אבל בהחלט שווה) 

נחזור לכביש 12, ונמשיך בדרכנו הארוכה לאילת... עוד מעט (נו, טוב, עוד 60 ק"מ) מגיעים!

הכביש עובר ליד בקעת עובדה ובקעת סיירים, בה הוכשר "שדה אברהם" ששירת את חטיבת הנגב. (מעט מסובך להגיע לשם).

מכאן ניסו לוחמי החטיבה לרדת למפרץ אילת דרך ההרים. הכביש מתקרב להרי אילת האדומים, מאבן חול וגרניט.

הקניון האדום

מול הר שני נראה שלט שיוליך אותנו שמאלה לקניון האדום. ערוץ נחל שני התחתר באבן החול האדומה ויצר קניון מרהיב, צר ועמוק, שבסופו אפשר לעלות בסולמות ולשוב אל הרכב. המסלול משולט היטב, קל ונוח, מתאים כעצירה לפני אילת. ההליכה היא בשביל עם סימון שבילים ירוק, שיורד במפלונים עם יתדות לתוך הנחל. כאשר ערוץ הנחל נפתח, שביל שחור יעלה אותנו אל הגדה הדרומית ומשם בחזרה לחניון הרכב.

צילום:אודי שטינוול

צילום:איילת לב-ארי

תצפיות בדרך לאילת

נחזור לכביש 12, ולאחר כמה קילומטרים נראה נקודת תצפית מרשימה - הר חזקיה. ההר צופה אל הרי אילת - אבל - גם לתוך סיני, אל "בקעת הירח" הענקית, שאותה "ניצלו" חיילי חטיבת הנגב למעבר. מעט מדרום לנו, מעבר הגבול המנומנם עם מצרים הוא מעבר נטפים. מכאן יורד הכביש לכיוון העיר אילת.

כ-2 ק"מ לאחר מעבר נטפים, נראה שלט שיפנה אותנו להר יואש. בהר ישבה עד 1949 עמדת משמר של הלגיון הערבי, וחטיבת הנגב התלבטה מה לעשות בנקודה זו. הירדנים פתרו את הבעיה בכך שהם פשוט הסתלקו לכיוון עקבה. כשנעלה על ההר (הליכה קלה מאוד) נבין מדוע המקום כה חשוב: הרי אילת, מפרץ אילת, חלקים מירדן ומסעודיה - כולם נפרשים כעל כף יד. למי שיש עוד זמן וכוח: טיול קצר בנחל יואש 

*** בגלל המצב הבטחוני הרגיש באיזור, יש מקרים בהם צה"ל סוגר את הר חזקיה, הר יואש ו/או המסלולים שלידו - נחל יואש ונחל גשרון. אנא, הישמעו להוראות אנשי הבטחון ***

נמשיך בכביש 12 עד לחוף הים. ליד קניון "מול הים" עמדה תחנת המשטרה של אום-רשרש, וכאן הונף דגל הדיו המיתולוגי. לפני מספר שנים נבנה פסל שמשחזר את הנפת הדגל.

מכאן שלחו החטיבות את המברק המפורסם.

אכן, אילת השנתה לבלי הכר מאז...

צילום:ד"ר אבישי טייכר

טיולים מיוחדים שנעשו ושחזרו את דרכה של חטיבת הנגב במבצע עובדה:

• מסלול טיול באופניים בעקבות החלק הדרומי של מבצע עובדה
• מסלול בג'יפים ורכבי שטח בעקבות מבצע עובדה
• שחזור המסע, שנעשה לפני 10 שנים, עם חלק מהלוחמים שהשתתפו במבצע

עוד קישורים מעניינים:

• מחווה לברן ולדגל הדיו בבלוג "עונג שבת"
• י"א באדר, "יום אילת" הוא גם יום ההגנה, שמציין את נפילת תל חי ואירועים חשובים אחרים בתולדות הישוב היהודי.
• טיול בהר הנגב מתאים במיוחד גם לאמצע אוגוסט, כאשר על כדור הארץ נוחת מטר של פרסאידים (כוכבים נופלים). השמיים הבהירים והאויר הנקי מושכים לכאן מדי שנה מטיילים רבים 
• מדריך ״מסע אחר״ להר הנגב 
• תיעוד נדיר של מבצע עובדה, מסרטים שצולמו ב-1949
• שני פוסטים בבלוג המצויין "עונג שבת" על מבצע עובדה, על השיר "היי דרומה לאילת" ועל ההיסטוריה המוזיקלית של השיר. יש בפוסט צילומים נדירים מהמבצע.
  חלק א חלק ב
• דגל הדיו עצמו נעלם, וצה"ל פנה לאזרחים בבקשת עזרה לאתר אותו 
• 50 שנה לאנדרטת חטיבת הנגב
• השיר "היי דרומה לאילת" הוא בעצם גלגולו של שיר בעל מסורת יהודית-אוקראינית

סרט נדיר שצולם בזמן כיבוש אילת ומייד לאחריו:

לזכור: אנדרטאות ואתרי מורשת וזכרון בלב השרון

מוקדש לאנה ומנחם עדן מכפר יונה

צפון-מרכז השרון. מושבים מוריקים, הרחבות בניה, חנויות מצועצעות לבגדים ולדברי אומנות ומרכזי קניות.

חבל הארץ השלו לא מסגיר כמעט את העובדה שפעם היתה בו מלחמה, אנשים איבדו את היקר להם מכל וחיו בצמצום ומחסור. 

הזמן שבין פסח, יום השואה, יום הזכרון ויום העצמאות הוא זמן מתאים מאין כמוהו לסיבוב באנדרטאות ובאתרים ההיסטוריים בלב השרון ובישובים שסביבו.

הסיור המוצע ממשיך את הסיורים שכתבתי עליהם בחודשים האחרונים: נתניה, קדימה-צורן, שמורת האלונים ולב השרון. כולם כל כך קרובים ולא תמיד מוכרים.

בית ליד

נתחיל את הסיור בצומת השרון, הידוע בפי כל בשם "צומת בית ליד". בית ליד הוא כפר קטן לא הרחק מהעיר שכם, שקבוצה מתושביו היו יורדים מדי חורף לשטח אדמה בשרון שהיה שייך להם, עם צאן לרעיה. באביב הם נהגו לחזור להרים, ועל שמם נקרא המקום "מזרעת בית ליד". הרועים כבר אינם, השם נשאר.
בצומת אירע אחד (ב-1995) הפיגועים הקשים ביותר בשנות התשעים: מחבל מתאבד התפוצץ בתוך קבוצת חיילים בצומת, ומחבל שני התפוצץ עם כוחות ההצלה שבאו לחלץ אותם. בפיגוע נהרגו 21 חיילים ואזרח אחד. בצומת הוקמה אנדרטה מאולתרת, ולאחר שנים - נחנכה אנדרטה באתר הקבע (נבקר שם בהמשך הסיור).

נורדיה

ממערב לצומת בית ליד, נמצאים שני מושבים השייכים למועצת לב השרון: גנות הדר ונורדיה. מאחורי המושב נורדיה יש סיפור מעט ייחודי: מדובר במושב שיתופי שהוקם על ידי אנשי אצ"ל ב-1949. רוב בתי המושב הראשונים צפופים למדי וצנועים, ובנויים לאורך רחובות שהתוואי שלהם דמוי-מנורה. בלב השכונה אנדרטה לנופלי האצ"ל מבין בני הגרעין שהקים את במושב.

המושב התרחב וגדל, וכבר בשנות התשעים נבנתה בו שכונת הרחבה גדולה מאוד ובית אבות יוקרתי.

אנדרטת דב הוז

מנורדיה אפשר (לא תמיד השער פתוח) לצאת לכביש 4, לכיוון דרום. נסיעה קצרה תוביל אותנו לצומת פרדסיה, שבה אירעה ב-1940 תאונת דרכים, בה נהרגו דב הוז ובני משפחתו ונוסעים נוספים שנסעו ברכב. אנדרטה צנועה בצדי הכביש מנציחה אותם, ושוקמה על ידי תלמידי קרית החינוך דרור. ולמי שלא מכיר, דב הוז היה גיסם של משה שרת ואליהו גולומב, מראשי הישוב, והוא היה גם מחלוצי התעופה העברית.

פרדסיה, שבות-עם ואנדרטת בית ליד

בצומת פרדסיה נפנה מזרחה, ובכניסה השניה ניכנס לתוך הישוב, בשדרות בן גוריון. פרדסיה היא אולי היפה והמטופח ביותר מבין ישובי האיזור, ונוסדה על ידי יוצאי תימן שהיו ותיקים בארץ (בשנות ה-40) על קרקע שנקנתה על ידי הנדבן יונה פישר. 

בשנות החמישים הוקמה מצפון לישוב מעברה ענקית, מעברת שבות-עם, דרכה עברו כ-100 אלף אנשים, ביניהם יצחק תשובה ופואד בן-אליעזר. המעברה נהרסה ברובה, ויושביה פוזרו ברחבי הארץ. הישוב פרדסיה המשיך להתפתח, כשחלק מהפרדסים פינו את מקומם לצמודי קרקע.

אם נמשיך בשדרות בן-גוריון, ניכנס לדרך עפר משובשת למדי שעוברת בין פרדסים, ולצידנו שרידי המעברה. 

 

לאחר כשני ק"מ תשתפר הדרך, ונתקרב לפאתי כפר יונה. משמאלנו - אתר ההנצחה לפיגוע בבית ליד. האנדרטה עוצבה על ידי שרה קונפורטי, תושבת כפר-יונה, והמשפחות נאלצו לחכות 13 שנים (!) עד לחנוכת האנדרטה, ולהתגבר על ביורוקרטיה ומכשולים כספיים. לאחרונה נחנך שם גם אולם הנצחה עם שמות ותמונות הנופלים.

כפר יונה

נפנה לכביש 57 ונמשיך עד לכפר יונה. הכניסות לישוב, הן המערבית והן המזרחית, אינן מרשימות (בלשון המעטה...), אך מאוחוריהן מסתתר ישוב פורח ויפה.

כפר יונה נוסדה ב-1932 על אדמות שרכש יונה פישר, היהלומן הנדיב מבלגיה. הישוב היה קטן, ותושביו עסקו בפרדסנות ואחר כך גם במתן שירותים למחנה הצבאי הבריטי. במלחמת העצמאות עמדה כפר יונה בחזית מול הפולש העיראקי, ולאחר המלחמה נוספה לה מעברה גדולה. הישוב הקטן קלט את תושבי המעברה, ובמשך שנים מצב הישוב היה קשה. רק בשנות השמונים, כשנבנתה במקום שכונה לאנשי צה"ל, ותנופת פיתוח גדולה של צמודי קרקע, התחיל הישוב להתפתח, וכיום יש בכפר יונה 20,000 תושבים. בשנת 2016 הוכרזה כעיר.

לא רק מתיישבים יהודיים היו בשטח זה. בלב הישוב נמצא בית נבולסי, בית של משפחה עשירה משכם, שגרה במקום עד 1947. זהו אחד משורה של מבנים דומים לאורך השרון - בינוב, נתניה ועוד. גם הבנין הזה הוזנח במשך שנים, ושוקם (חלקית....) בגן הציבורי של כפר יונה, ליד שדרות מנחם בגין. עדות לכך שלא רק יהודים ישבו בשרון.

ניצני עוז

נצא מכפר יונה ונמשיך מזרחה על כביש 57. עד 1967 זה היה המקום הצר ביותר במדינת ישראל - 15 ק"מ מהים לגבול. בכניסה למושב ניצני עוז, כ-5 ק"מ ממזרח לכפר יונה, יש מרכז קניות קטן ולידו אנדרטה להנצחת מגיני השרון וחטיבה 5, שהוקמה על ידי מרדכי כפרי ב-1971 ושוקמה על ידי תלמידי קרית החינוך דרור.

חטיבה זו היא גלגולה המאוחר של חטיבת גבעתי ממלחמת העצמאות, ובמלחמת ששת הימים היא זו שכבשה את השומרון והגנה על ישובי השרון, בפיקודו של אל"מ זאב שחם (זוניק). כחטיבת מילואים, השתתפה החטיבה במבצע "חומת מגן" ורבים מלוחמיה נפלו בג'נין 

תל שבח

נחזור מערבה בכביש 57 ונפנה שמאלה למושב תנובות. בקצה המזרחי של הישוב, ליד שכונת "בנה ביתך" החדשה יש גבעה נמוכה, העונה לשם "תל שבח". במקום יש אנדרטה קטנה לזכר עובדי חברת החשמל שנהרגו בתאונת מטוס כאן, עץ זית גדול וסביבו פריחת כלניות מרשימה בינואר-פברואר. חבל שהקמת האנדרטה פגעה בחלק משטחי הפריחה, אך המקום בהחלט מרשים. צופה למזרח לעבר קלנסווה, טול כרם והרי השומרון.

 

הנצחה לילדי אוסלו, מושב ינוב

מכביש 57 נפנה לכביש 5613 המוליך לפרדסיה, דרך מושב ינוב.
ליד מרכז המושב, בצד הכביש צריף קטן, המכונה "צריף ראשונים". נעצור בצד ונכיר פרשייה לא מוכרת מימי ראשית המדינה:

ב-1949 יצאה קבוצת ילדים יהודים מתוניסיה לישראל. בדומה לקבוצות רבות אחרות, עצרה גם קבוצה זו, שהשתייכה לעליית הנוער, במחנה הבראה ליד אוסלו שבנורבגיה. ואולם, המטוס ועליו הילדים בדרכם לישראל התרסק. 27 הילדים ושבעת המלווים ואנשי הצוות נהרגו. ילד אחד ניצל מהאסון, ואילו הגופות הועברו לקבורה בתוניסיה. 
ממשלת נורבגיה תרמה לזכר הילדים בתים במושב החדש ינוב, בו התיישבו יוצאי תוניסיה, ביניהם בני משפחה של הרוגי האסון. המושב מקיים כל שנה טקס לזכרם, והניצול היחיד מהתאונה המחרידה התגורר גם הוא במושב. במערב המושב יש חורשה לזכר ילדי אוסלו, ובית הספר המקומי נקרא גם הוא על שמם

  

גאולים

המושב ינוב מחובר למושב גאולים, שנוסד ב-1938 כישוב חומה ומגדל. מייסדיו הראשונים היו יוצאי גרמניה, שהוחלפו בותיקי המושבות.

במלחמת העצמאות נכבש המושב על ידי הצבא העיראקי שהגיע מכיוון קלנסווה. התוקפים נהדפו לאחר זמן קצר על ידי כוחות מחטיבת אלכסנדרוני, שגילו הרס ו"אדמה חרוכה".

בתחילת שנות החמישים אוכלס המקום על ידי יוצאי תימן. האנדרטה במרכז המושב מנציחי את נופלי הישוב, בעוד שנופלי חטיבת אלכסנדרוני מונצחים בנתניה.

צור משה

בהמשך כביש 5613 נגיע לצור משה, שהוקם בשנות ה-30 על ידי יוצאי יוון, כחלק מישובי "חומה ומגדל", ונחשב, אחרי הרחבתו, למושב הגדול בארץ. ליד מבנה הסילו יש שלטים שמנציחים את מקימי הישוב. לאחרונה נפתח ארכיון ומוזיאון קטן לזכר ראשוני הישוב במסעדת "קופינאס".

בשנת 2004 הוקמה אנדרטה ייחודית לזכר יהודי יוון שנספו בשואה, ולכבוד הידידות בין ישראל ויוון ולכבוד אולימפיאדת אתונה

קישורים נוספים:

• סיור דומה, עם דגשים אחרים ויחודיים, התפרסם באתרו הנפלא של עמית מנדלסון
• לפני כ-5 שנים פרסמתי רשימה על האיזור בוואינט
• נושם ממה שמתפרקים הפרדסים - פריחה ואתרים היסטוריים בלב השרון
• שביל אלוני קדימה
• קדימה צורן - התיישבות, טבע וחגיגות יובל
• נתניה - פיסול סביבתי, אנדרטאות וטיילת

הידעת?

• קיבוץ דורות נקרא על שם דב הוז ובני משפחתו
• שדה דב נקרא גם הוא על שם דב הוז
• במלחמת ששת הימים הפציץ הצבא העיראקי את איזור השרון: אשה נהרגה בנתניה, ופצצה נפלה בצור משה. אפשר לראות אותה עד היום במרכז המושב