בגלל המלחמה ההיא - אנדרטאות לזכר השואה בדרך לירושלים

*** לזכר בני משפחתי שנספו בשואה ***

לפני כשנתיים התבקשתי להמליץ על יער יפה, קרוב לתל אביב (יחסית) ולא עמוס. המלצתי על יער מסויים ולא מאוד מוכר (יער המגינים). החבר שהמלצתי לו חזר מרוצה מהשילוב בין פריחה רבה של רקפות ומיעוט מבקרים, אבל אמר: קצת מפחיד. היער הזה מלא אנדרטאות.

כך זה אצלנו, כמעט כל מקום בארץ הוא "לזכר" אירוע או איש מסויים.

מגילת האש. צילום: דודי הולצמן

הנצחת השואה: על יערות ואנדרטאות
זה אולי ייראה לנו מוזר, אך את הנצחת השואה ומוזיאון יד ושם הגו עוד בזמן מלחמת העולם עצמה, כשרוב הנספים בשואה היו עדיין בחיים! אחרי המלחמה היתה יוזמה להנצחה ושתילת יערות בהרי ירושלים, אך רק לאחר קום המדינה נקבע יום השואה (שעל מועד קביעתו היתה מחלוקת גדולה). ניצולים מקהילות רבות הקימו איגודים ואגודות על פי ערים וארצות, ארגנו ימי זכרון, הציבו מצבות בבתי הקברות וציינו בטקסים את הקהילה שנספתה. ב-1953 החליטה מדינת ישראל על הקמת "יד ושם"  כמוסד המרכזי להנצחת השואה ולימודה. בעקבות יד ושם קמו מוזיאונים רבים אחרים.

הנצחת השואה דרך נטיעת יער החלה כבר בשנות החמישים, ואפשר למנות מספר סיבות מדוע בחרו בדרך זו להנצחה:

• יער מסמל צמיחה והתחדשות, כמשקל נגד למוות.
• יש ביער משהו שמחבר את השואה שקרתה בגולה, לשורשים המתחדשים בארץ ישראל
• היערות הזכירו לרבים את יערות אירופה (בפרט, יערות האורנים), שבהם גם הסתתרו יהודים ופעלו פרטיזנים
• יש, כמובן, ליער גם מימד אסתטי בפני עצמו, בפרט אם יש בו פינות זכרון והנצחה

יער הקדושים בהרי ירושלים ניטע כבר ב-1950. בעקבותיו הגיעו יוזמות רבות לנטיעות, חלקן מצד קק"ל, חלקן מצד תורמים עשירים, וחלקן מצד יוצאי קהילות מסויימות.

כיום יש בארץ מילוני עצים, יערות ופינות חמד, בעיקר בפרוזדור ירושלים, יערות גדולים ופורחים וביניהם פזורות כמה אנדרטאות, צנועות וגם מרשימות, קלאסיות וגם מודרניות, לזכר השואה.

על תרבות ההנצחה תוכלו לקרוא במאמר המצויין של פרופ' ג'ודי באומל תידור.

גם תום שגב, בספרו המצויין (והשנוי במחלוקת) "המיליון השביעי" התייחס לא מעט לסוגיית ההנצחה.

אנדרטת התזמורת האדומה

את הטיול נתחיל באתר לא ידוע, לזכר אירוע שגם הוא לא מאוד מוכר בארץ: אנדרטת התזמורת האדומה.התזמורת האדומה היתה רשת ריגול קומוניסטית במערב אירופה, שנוהלה על ידי יהודי-פולני בשם לאופולד טרפר. הם ריגלו בצרפת ובבלגיה הכבושות בידי הנאצים, ואף שלחו לברית המועצות התרעה על תחילת הפלישה הגרמנית ביוני 1941. מנהיג ברית המועצות, סטאלין, התייחס בזלזול להתרעה, וכמובן שהופתע. בהמשך, למדו לסמוך יותר על המידע היקר שהרשת העבירה. אחוז נכבד מחברי הרשת היו יהודים, רבים מהם נתפסו ונרצחו, אך יש כמה ששרדו, ביניהם טרפר עצמו שאף עלה לארץ בשנות השבעים ונפטר לפני כ-30 שנה.

איך מגיעים? (יכול לחול שינוי בגלל עבודות תשתית לשדרוג כביש 38)
נוסעים משער הגיא בכביש 38. לאחר כקילומטר, נראה שלט ימינה (מערבה) לכיוון אנדרטת הגדוד החמישי ודרך בורמה. נפנה בדרך העפר, ולאחר זמן קצר יתפצלו מהדרך שתי דרכים ימינה - המזרחית (התחתונה) - מוליכה לאנדרטת התזמורת האדומה (בדרך נעבור ליד לולים), המערבית (העליונה יותר) תוליך לאנדרטת הגדוד החמישי (מקום מרשים לכשעצמו).

צילום: דודי הולצמן

יער הקדושים

בתחילת שנות החמישים הוחלט לנטוע יער ענק ובו 6 מיליון עצים, לזכר הנספים בשואה. היער זכה לשם "יער הקדושים", וניטע סביב כביש 395, אחד הכבישים היפים בארץ, שיוצא מצומת אשתאול ועולה לכיוון ירושלים, לאורך נחל כסלון.

מאנדרטת התזמורת האדומה נחזור לכביש 38, ניסע דרומה, ונגיע עד לצומת אשתאול, בה נפנה מזרחה לכביש 395. הכביש עולה במעלה ההרים, צר ומפותל, ומצידו השמאלי מצוק נחל כסלון. נפנה למושב כסלון ונגיע לאנדרטת "מגילת האש"

מגילת האש
הפסל נתן רפפורט, שיצר את האנדרטה בגטו ורשה וביד ושם, יצר כאן פסל גדול, דמוי מגילה, לזכר קורבנות השואה. לפסל 3 חלקים, והוא מתאר אירועים מרכזיים בתולדות עם ישראל, מחורבן הבית ועד לשואה ולמעפילים. הפסל נבנה באיטליה במשך 3 שנים.

בחודשים פברואר ומרץ מתכסה הדרך המובילה לאנדרטה באלפי צבעונים, יחד עם לא מעט אירוסים, נוריות ואף רקפות.

צילום: דודי הולצמן

שביל הקדושים

מרחבת מגילת האש יורד שביל מסומן ירוק צפונה לכיוון כביש 395 ומעבר לו. השביל עובר בין מתקני חקלאות קדומה, טרסות עתיקות ופינות הנצחה קטנות ביער. כשנגיע לכביש 395, נראה שהגענו ל"יער יהדות תימן", מוקדש לעולי תימן תושבי המושבים הסמוכים, שעסקו בשנות החמישים בנטיעת הייער. נכון לעכשיו, ההמשך צפונה מהכביש חסום, בגלל התמוטטויות עצים, ואי אפשר להגיע איתו לחניון יער הקדושים. לכן, נרד בנסיעה חזרה לכביש 395, ימינה לכביש 38, ומייד ימינה לדרך עפר שמוליכה ליער הקדושים

הדרך בתוך יער הקדושים מתפתלת בתוך ערוץ נחל כסלון. בחורף מכסות המוני כלניות ורקפות את צידי הדרך, ולקראת האביב פורחים כאן שיחי לוטם וקידה. הדרך מגיעה ל"מערת בני ברית", מערה טבעית שהפכה לאתר הנצחה ולמקום עריכת טקסים. בגלל ונדליזם, המערה סגורה. לידה יש חניון לילה, השבילים מסביב הם גן-עדן לרוכבי אופניים. 

ב 3.9.2015 נחנכה ביער הקדושים דרך לזכר שמעון ויזנטל, צייד הנאצים הנודע, שהלך לעולמו ב 2005.

צילום: ד"ר אבישי טייכר

מכאן קצרה הדרך לאתר ההנצחה לאנה פרנק
 

אנדרטת אנה פרנק

בשנת 2011 הקימה קק"ל (בתרומת ידידי קק"ל בהולנד) אתר הנצחה לאנה פרנק, אולי הדמות הידועה והמוכרת בעולם מתקופת השואה. שביל קצר ומרגש יוצא מחניון בני-ברית, ולארכו קטעים מיומנה של אנה פרנק, חרוטים על שלטים.

פיט כהן, יוצר האנדרטה, בנה מבנה דמוי חדר קטן ממתכת. בקצה החדר - שרפרף גבוה, לא נוח (במכוון), ומי שיושב עליו צופה אל הצד השני של החדר, המעוצב בדמות עלי עץ הערמון. אנה פרנק, בהיותה במסתור עלית הגג אהבה לצפות בעץ הערמון שבחצר.

צילום: ד"ר אבישי טייכר

צילום: ד"ר אבישי טייכר

צילום: ד"ר אבישי טייכר

העץ של אנה פרנק עצמו נכרת בגלל מחלה, אך ייחור ממנו נשתל באנדרטה לזכר איתן בלחסן שנפל בלבנון.

יער הצבא האדום
ריכוז נוסף של יערות, ובהם אתרי הנצחה ומסלולי טיול יפים, נמצא ממערב לקיבוץ מעלה החמישה ומצפון לכביש מס' 1, בגן הלאומי "הר הרוח".

כדי להגיע אליהם, צריך להגיע (דרך מחלף חמד או דרך צומת קרית יערים ותחנת הדלק "אלוויס" ביד השמונה. משם נסע לפאתי אבו גוש, ולכביש המוליך להר הרוח ולישוב נטף.

כקילומטר מהפניה ניטע בשנות החמישים "יער הצבא האדום", לזכר מאבקו ההירואי של הצבא האדום הסובייטי בנאצים. זו היתה תקופה בה הכיר העם בישראל תודה מיוחדת לברית המועצות ולצבא האדום (מאות אלפי יהודים נמלטו לברית המועצות, ורבים מהם ניצלו כך מהשואה, וברית המועצות היתה התומכת העיקרית של מדינת ישראל במלחמת העצמאות). עד לשנות השישים, נערכו כאן, מדי שנה ב"יום הניצחון" (8 ו-9 במאי) כנסים גדולים של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, עם נאומים רוויי פאתוס.

צילום: she

יער יהדות פולין

3 קילומטר מצומת הפניה לנטף, נחנך ב-1995, במלאת 50 שנה לתום מלחמת העולם השניה, אתר הנצחה גדול ליהדות פולין, הקהילה היהודית הגדולה באירופה, ששלושה מיליון מבניה נספו בשואה. הרבה עצים, פינות הנצחה לקהילות פולין הרבות ואנדרטה לזכר יאנוש קורצ'אק, המחנך הדגול שהלך עם ילדי בית היתומים שלו למחנה ההשמדה טרבלינקה, למרות שהובטח לו על ידי הנאצים שהם יחוסו על חייו.

מיער יהדות פולין יוצאת דרך דרומה לכיוון חוות הר הרוח, לאתרים שלא קשורים דווקא לזכרון השואה

צילום: ד"ר אבישי טייכר

צילום: ד"ר אבישי טייכר

חוות הר הרוח

החווה נוסדה על ידי משפחת הימלפרב (סב המשפחה היה החלבן השכונתי בילדותי...), ובה מגדלים עיזים, ומחלבן מפיקים יוגורטים וגבינות. נכון לעכשיו, החווה סגורה למבקרים, אך ייתכן שתיפתח בעתיד.

מסלול בית-תול

אם נמשיך מהחווה קילומטר מערבה, נגיע לחניון גדול, חניון החרובים, שצופה על מישור החוף (בימים טובים - מחדרה ועד אשקלון!) מגובה רב.

מכאן נוכל לצאת למסלול סיבובי של כקילומטר וחצי, סביב חורבת בית תול, שם שכן כפר ערבי שניטש ב-1948. משוכות צבר, חורבות בתים, טרסות ובורות מים, בנוף טיפוסי של הרי ירושלים. הרבה פריחה בסוף החורף ובתחילת האביב.

מכאן נוכל לחזור דרך חוות העיזים ולהמשיך ישר מערבה בחזרה לחניון יער הצבא האדום. בדרך נראה את האנדרטה לזכרם של חמשת חברי תנועת "גורדוניה", שעל שמם נקרא הקיבוץ מעלה החמישה.

יד השמונה
לא הרחק מהר הרוח, ליד נווה אילן, נמצא ישוב ייחודי, שמנציח את השואה: יד השמונה. הישוב הוקם על ידי נוצרים מפינלנד, לזכר שמונה יהודים שהוסגרו על ידי פינלנד לנאצים (רק אחד מהם שרד). פינלנד היתה בת בריתה של גרמניה הנאצית, ולא הסגירה את היהודים אזרחי פינלנד. אותם שמונה שהוסגרו היו אזרחי מדינות אחרות, והישוב הוקם לזכרם כאות לסליחה וידידות.

עוד יערות ואנדרטאות לשואה בתוך יערות:

• יער המגינים הוא יער גדול, קרוב יחסית למרכזי אוכלוסיה ולא מוכר - בין רמלה, לטרון ובית שמש, בפאתי הישוב כרמי יוסף. שפע רקפות ושפע אנדרטאות, ביניהן אנדרטה לזכר הבריגדה היהודית, היחידה של מתנדבי הישוב היהודי לצבא הבריטי במלחמת העולם השניה, ואנדרטת "משבר לתקווה", לזכר מאות ניצולי השואה שנפלו במלחמת העצמאות

צילום: ד"ר אבישי טייכר

• אנדרטה ויער יהדות צרפת - ניטע לזכר 80 אלף יהודי צרפת שניספו בשואה, בחבל עדולם, ליד הישובים אביעזר ורוגלית  - כולל קיר עם שמות כל הנספים

צילום: ד"ר אבישי טייכר

• יער זגלמביה - לזכר יהודי חבל זגלמביה בפולין. חלק ממתחם היערות של בן שמן, כולל אמפיתאטרון להנצחה ולטקסי זכרון  
• ביער בן שמן נחנכה לאחרונה אנדרטה לזכר שואת יהודי לוב
• ממש קרוב ליער יהדות פולין, בקיבוץ מעלה החמישה, הוצב פסל לזכר לוחמי גטו ורשה    
•  עוד על מסלולי טיול באתרי קק"ל בעקבות השואה
• יערות המנציחים את השואה באתר וואינט 
• סיור בין אנדרטאות פרטיזנים 
• על הישוב כסלון בבלוג "עונג שבת"
• מסלול מאשתאול לעין כרם באתר קק״ל

לחיי הערבה - אתרים מפתיעים בדרך לאילת ובצפון הערבה

 
צילום: ספיר הולצמן

הדרך לאילת, העוברת מדימונה לכביש הערבה, נראית לרבים משעממת, ונהגים רבים מייחלים להגיע לסופה, בעוד שהילדים צורחים משעמום במושב האחורי. היום נציע כמה אתרים שיאריכו אולי את הדרך במעט, אך יאפשרו אתנחתא לילדים ולהורים, ויאפשרו עריכת היכרות עם מספר אתרים מעניינים באזור.

מומלץ לא רק לעבור בערבה, אלא גם לבקר בה ביקור מעמיק יותר. יש בהחלט מה לראות, הצימרים ואתרי התיירות באזור יכולים להספיק ליומיים-שלושה ואף ליותר.

בשנה שעברה כתבתי על הדרך שעשתה חטיבת הנגב לאילת ב-1949, ועל האתרים שלארכה.

במקביל לחטיבת הנגב, גם חטיבת גולני ערכה מסע משלה לאילת: בניגוד לחטיבת הנגב שהתמודדה עם תנאי שטח קשים, האתגר של חטיבת גולני היה לקבוע שליטה על השטח, עם היתקלויות מעטות ככל האפשר עם הלגיון הירדני. פרט לכמה תקריות קלות, הם הגיעו ללא הפרעה לאילת, מעט אחרי חטיבת הנגב, ויחד "הגישו" את אילת כמתנה למדינת ישראל.

 

המכתש הגדול

מכביש דימונה-סדום (25) נפנה בצומת ממשית ימינה (דרומה) לכביש 206. לימיננו ההרים שבתוכם חתור המכתש הגדול, ובמקביל אלינו מסילת רכבת. נמשיך עד לפניה ימינה למכתש הגדול (ששמו שונה לאחרונה ל"מכתש ירוחם").

המכתש נוצר על ידי נחל שהתחתר בתוך רכס הרים, הגיע לשכבת סלע רכה, ולמעשה "אכל מבפנים" את הרכס. כתוצאה מכך, יש למכתש פתח צר אחד (דרכו אנחנו נכנסים) שמוביל ל"קערה" ענקית. הפתח, בו אפשר לראות שכבות סלע נטויות בתלילות.

נמשיך עד שנגיע לחניון החול הצבעוני. כאן נעצור, ונוכל למלא בקבוקים בגבעות הקטנות, בחול בצבעים שונים. חשוב להיזהר מהתמוטטות של החפירה, בעיקר כשנמצאים עם ילדים. החול הצבעוני הוא אחד מסוגי הסלעים ה"רכים" שהנחל סחף איתו בתהליך יצירת המכתש. שימו לב - המקום מועד לפריצות למכוניות וכדאי להשאיר שומר ליד הרכב.

עין ירקעם

נחזור לפתח המכתש, נפנה ימינה (דרומה), ולאחר כמה מאות מטרים נראה שלט שיכוון אותנו לעין ירקעם. נחנה ברחבה (כדאי להשאיר שומר ברכב, המקום מועד לפריצות), ונלך 300 מטר מזרחה, לגב מים ענקי בלב המדבר, הוא עין ירקעם. במקום יש נביעה קטנה הפעילה בעיקר בימי החורף, והמים מחזיקים מעמד לאורך זמן רב, עד הקיץ.

 
צילום: רומי ישראל
 

נחזור לכביש 206, ניסע צפונה ונפנה ימינה לאחר 3 קילומטר לכביש צר מאוד, הוא דרך מעלה עקרבים.

מעלה עקרבים

עד שנסללו הכבישים לאילת דרך צומת הערבה ודרך מצפה רמון, זו היתה הדרך העיקרית לאילת. תחילה הדרך מתפתלת בין גבעות משעממות למדי. לאחר 7 קילומטר של נסיעה נפנה שמאלה לתצפית מכתש קטן. לאחר 2 קילומטר נגיע לרחבת חניה. נחנה כאן (גם כאן כדאי להשאיר שומר…) ונלך אל אחת התצפיות עוצרות הנשימה ביותר – התצפית על המכתש הקטן, שלמרות קוטנו הוא המושלם בצורתו מבין המכתשים בארץ. 

נחזור לרכב, וניסע דרומה, לכביש מעלה העקרבים בו היינו. נפנה שמאלה ונמשיך עד לראש המעלה, אותו נזהה לפי סלע ועליו אנדרטה של חיל ההנדסה, לפורצי הדרך. 

צילום: ד"ר אבישי טייכר

מבוגרים יזכרו אולי את טבח מעלה העקרבים, ב-1954, בידי חוליית בדואים משבט אל עזאזמה, באוטובוס של אגד ששב מחגיגות 5 שנים לעיר אילת, ושאירע בעוד האוטובוס מטפס לראש המעלה. 11 אנשים נהרגו בפיגוע, בהם נהג האוטובוס ואשתו. בתם בת ה-5 ניצלה כשאחיה בן ה-9 נשכב עליה וספג כדור בראשו, שהשאיר אותו נכה במשך עשרות שנים, עד מותו.

הפרשה הסעירה את המדינה, ותמונות האוטובוס והגופות ליוו את תושבי ישראל באותם ימים. רק לאחר 14 שנה חוסל מפקד החוליה בידי סיירת שקד בסיני.

מכאן הדרך יורדת בתלילות רבה לעמק הערבה, בשורה של פיתולים מרהיבים (ואף מפחידים…). יש בדרך נקודות לעצירה לתצפית – לכיוון הערבה הצפונית והרי אדום. מתחתית המעלה ועד חצבה, יש דרך ישרה שתחבר אותנו לצומת חצבה שעל כביש הערבה.

צילום: אילן ארד

נחל תמר

במקביל, אם לא נוסעים דרך מעלה עקרבים אלא דרך צומת הערבה, אפשר לערוך טיול קצר ואתגרי - בנחל תמר, רצוי עם שתי מכוניות והקפצה. זהו מסלול קצר, מעט אתגרי אך יפה במיוחד!

קילומטר וחצי לפני צומת הערבה יש רחבת תצפית על צפון הערבה, נאות הכיכר ודרום ים המלח. שולחים את הנהג או את רכב ההקפצה לתחנת הדלק של צומת הערבה.

מהתצפית מתחיל שביל ירוק דרומה, לתוך ערוץ הנחל. בתחילה הנחל לא קניוני, ויש בו גם כמה פגרי מכוניות שהתדרדרו במורד. בהמשך, לאחר נקודת פיצול השבילים, בוחרים את השביל השמאלי, וקירות הנחל מתגבהים מעלינו עד שנגיע למפל יבש, קל יחסית לירידה. אך אחריו יש מפל גבוה, שאותו צריך לרדת בעזרת חבל שנמצא במקום (נכון לחורף 2015 החבל נקרע. אפשר להיעזר בחבל מהבית או לרדת בזהירות דרך המגרעות החצובות בסלע). אנחנו בתחתית הקניון הקריר והנעים. בהמשך יורדים במפל בעזרת יתדות, ואחר כך במפלים גבוהים יותר, בעזרת סולמות ארוכים. האחרון הוא הגבוה מכולם (20 מטר), ובסופו נרד אל הערבה עצמה. נגיע לדרך עפר, שמתחברת לכביש הערבה. אפשר לצעוד אל הכביש, או לקרוא לנהג הרכב שהמתין לנו בתחנת הדלק.

חשוב לציין, שאין לעשות את המסלול כאשר יש חשש לשיטפונות, והוא לא מתאים לילדים קטנים (ממליץ מעל גיל 8).

מכאן נחזור לרכב וניסע דרומה בכביש הערבה עד חצבה.

צילום: דודי הולצמן

צילום: דודי הולצמן

חקלאות צפון הערבה

הגענו לערבה הצפונית. מכאן, פתוחה הדרך להמשיך עד אילת. אני מציע להתעכב באיזור (ובכלל, להישאר ללון כאן, ולהקדיש לאיזור יומיים או שלושה).

מושבי צפון הערבה נמצאים בחבל ארץ בעל אקלים קשה ביותר בקיץ, ודי מבודדים מהמרכז. למרות זאת, רובם ישובים פורחים, שמגדלים, בעזרת פועלים תאילנדים, ירקות בחורף. כמעט כל פלפל שתקנו בחורף בסופרמרקט מגיע מעין יהב ומסביבתה.

אבטיחי חצבה ידועים גם הם, ומקדימים את זמנם, בגלל החום. פרט לכך, מגדלים כאן מלונים, צמחי תבלין ועוד. בחלק מהישובים החלו לעבד את התוצרת החקלאית למעדנים שנמכרים ברחבי הארץ. התיירות, כענף כלכלי, נוספה רק בשנים האחרונות, ובעיקר לאחר חתימת הסכם השלום עם ירדן.

לאחרונה נחנך מרכז מבקרים חדש לחקלאות הערבה - מרכז ויידור

 

צילום: אודי שטינוול

עיר אובות

בצומת עין חצבה שוכן מימין לכביש ישוב קטנטן ומעט מוזר, בין ישוב לחווה חקלאית, שנוסד על ידי עולים מארצות הברית. בחפירות התגלתה מצודה עתיקה, היא מצד חצבה, שם שרידים מתקופת המקרא, התקופה הרומית והביזנטית. ליד המצודה יש מעיין (חרב כיום) ולידו עץ שיזף ענק, אולי בן 1000 שנה, שמושקה היום באופן מלאכותי.

צילום: אריאל פלמון ורונלי קונוויסר

חוות התנינים

ממש בסמוך לעיר אובות, חווה בשם "קרורולוקו" לגידול תנינים. אפשר ללטף תנינים קטנים, לראות (ולא ללטף!) תנינים גדולים וללמוד על הזוחלים החביבים האלה. כיף לילדים, עד שהם מגלים שמטרת גידול התנינים היא עור לארנקים...

זנבנים
בערבה חיה ציפור צנועה ואפורה בשם זנבן. מסתבר שלזנבנים חיי משפחה וקשרים חברתיים ענפים במיוחד, ואף עוררו בקרב צפרי העולם עניין רב. יש אפילו סיורים מאורגנים לפנות בוקר, כדי לצפות בהם.
את הסיורים מארגן בית ספר שדה חצבה, ששוכן בבניין בעל עיצוב ארכיטקטוני יוצא דופן.

דרך השלום

ב-1994 חתמו ירדן וישראל על הסכם שלום. שנים קודם לכן, השתלטה ישראל על אדמות מעבר לגבול הטבעי והמוסכם, הוא נחל הערבה, והפכה אותן לאדמות חקלאיות. ההסכם התיר את האדמה בידי ישראל בחכירה ל-50 שנה.

דרך יפה מחברת, ממש על נחל הערבה, את חצבה ועין יהב, צופה על הרי אדום הגבוהים (עד 1400 מטר באיזור זה), על עמק הערבה והנגב. המקום יפה שבעתיים לאחר שיורד שלג בהרי אדום שבירדן, ואז מפריד פס לבן דק בין ההרים האדומים לשמיים הכחולים.

במשך השנים נעשו מספר ניסיונות (מעטים אך מוצלחים) לשיתוף פעולה בין ירדן לישראל שכללו פרויקטים של הדברת זבובים, אגירת מים ומחקר חקלאי.

נתחיל בנסיעה ממושב עידן. לפני הישוב נפנה ימינה לדרך משולטת, ונגיע למאגר מים חצבה, שאוגר מי שיטפונות ומים מליחים להשקיה.

נמשיך דרומה בנוף החוואר, עד למצפה השלום. ליד המצפה, ממול הרי אדום, ניתן לרדת לסיור קצר בין ערוצי חוואר הלשון הלבנים.

נמשיך דרומה לכיוון חצבה, לפני המושב נפנה שמאלה ואז ימינה, ומכאן ואילך ניסע לאורך ערוצו הרחב של נחל ערבה. בנקודה מסוימת, נראה את אבן הגבול (אבן 94) ונחצה את הנחל מזרחה. לכאורה – אנחנו "עוברים את הגבול", אך למעשה, אנחנו בשטחים שישראל מעבדת לפי ההסכם.

נמשיך דרומה לכיוון עין יהב, ונגיע לגבעת תצפית בשם ג’בל חופיירה, מכאן נראה את ים החממות של עין יהב. הדרך ממשיכה לתוך מושב עין יהב ומסתיימת כאן.  

 
צילום: יערה טל, שער הנגב
 

פארק ספיר

מדרום לעין יהב נמצא יישוב "עירוני" בשם מרכז ספיר, בו גרים בעיקר העובדים הלא-חקלאים של האיזור. בכניסה אליו נמצא פארק ואגם, שמימיו המלוחים הם מי הנביעה של מעיין עין יהב (עין-ויבה). בפארק יש מדשאות ועופות מים, ואפילו מבנה דמוי-פגודה תאילנדית, ויכול לשמש נקודת עצירה בדרך לאילת וממנה, גם למי שלא מטייל כאן.

חוות האנטילופות

בין מרכז ספיר למושב צופר, הוקמה חווה ובה בעלי חיים שהגיעו מערבות אפריקה (הדומה למדי לערבה שלנו), ובהמשך נוספו אליה בעלי חיים מקומיים בסכנת הכחדה (כמו ראמים) ובעלי חיים מדבריים אחרים. השיטוט בין החיות נעשה במכוניות, בדומה לספארי (אך בקטן).

במרכז החווה נמצא מבנה "תיבת נוח", ובו חוות פרפרים, פינות ליטוף ובעלי חיים קטנים אחרים. בעלי המקום הוסיפו גם אפשרויות לינה – בונגלוס, קמפינג ואף בריכת מי גופרית נעימים (לא מסריחים ולא חמים מדי).

צילום: דודי הולצמן

צילום: דודי הולצמן

חאן דרך הבשמים

מעט דרומה, במושב צופר, יש חאן וחווה שאפשר ללון בה, ולערוך טיולי חמורים וגמלים. מומלץ לעת שקיעה. יש במקום גם ארוחות בסגנון בדואי ובריכת מים מינרליים להנאת אורחי המקום

 

 צילום: דודי הולצמן

צימרים ונופש וגם מסלולי טיולים

אתר התיירות של הערבה, עם הרבה הצעות ללינה, נופש, אטרקציות וטיולים

אוסף מסלולים מומלצים באתרו של עמית מנדלסון

פלפלים צהובים - כל מי שראה את הסדרה המצויינת והנוגעת ללב "פלפלים צהובים" נחשף בוודאי להווי תושבי הערבה ולנופים המקסימים בהם מתרחשת העלילה 

לאחרונה נפתחו בערבה כמה מסעדות טובות, להנאת המטיילים 

משק עפאים בערבה - גבינות צאן

מתי לנסוע?

לא מומלץ לנסוע (בכל אופן, לא מומלץ לצאת מהמכונית…) בקיץ. הקיץ, אגב, מתחיל כאן באפריל-מאי ומסתיים באוקטובר. שאר העונות סבירות ביותר. דרך מעלה העקרבים לא מומלצת לנסיעה בחשכה.

"קשר משפחתי" - טיול בזכרון יעקב בעקבות משפחות ראשונים

"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. כל משפחה אומללה היא אומללה בדרכה שלה." (טולסטוי)

יום המשפחה, הידוע עדיין בשמו הקודם "יום האם", נקבע ביום פטירתה של הנרייטה סאלד (שזכתה לכינוי "האם"), ב-ל' בשבט (למעשה היא נפטרה יום למחרת, ב א' באדר). הנרייטה סאלד ייסדה את ארגון "הדסה" ועמדה בראש מוסד עליית הנוער בימי מלחמת העולם השניה.

בשל התקינות הפוליטית הפך היום הזה ל"יום המשפחה" לפני כמה עשורים, ומה מתאים ביום כזה יותר מאשר טיול בעקבות משפחות בולטות ומיוחדות בארץ.

ההיסטוריה של הציונות מלאה במשפחות שהטביעו חותמן על הישוב היהודי. משפחות כמו שרת-גולומב, דיין, שלוּש, פיינברג-בלקינד-חנקין ועוד רבות אחרות הן חלק מההיסטוריה המוכרת והפחות-מוכרת. לעיתים אפשר לתאר את חייהן כ"טלנובלה" רווית יצרים. זאב ענר אפילו כתב ספר בשם "סיפורי משפחות" על משפחות חשובות בתולדות הישוב היהודי.

זכרון יעקב היא יעד מתאים ביותר לטיול ביום המשפחה. היא נוסדה ב-1882, בראשית ימי העליה הראשונה על ידי כמה משפחות, שרבות מהן הטביעו את חותמן על הישוב והמדינה. חלקן חיו חיים של אושר, אך במקרים רבים היו אירועים טראגיים שהעיבו על חיי המייסדים ודורות ההמשך.

זכרון יעקב לא התפתחה לעיר כמו פתח תקוה, רחובות ועוד מושבות ראשונים - ואולי בשל כך החלק הישן שלה נשמר בצורה טובה. נוסיף לזה את הנוף היפה, את המדרחוב שיזכיר לנו קצת ערים עתיקות באירופה, והרי לנו מקום מושלם לטיול.

את השיטוט ברחובות המושבה נוכל להשלים אחר כך בטיול קצר בלב שטח פורח מהיפים בארץ.

צילום: rickP

קצת היסטוריה 

ראשוני המייסדים הגיעו מהעיר גאלאץ ברומניה, ורכשו את הקרקע, בתוך שטחי הכפר הערבי זמארין. הקשיים היו רבים, הברון רוטשילד לקח את המושבה תחת חסותו הכלכלית, והמושבה נקראה "זכרון יעקב" על שם אביו. כפי שבוודאי למדנו כולנו בשיעורי ההיסטוריה, מצבה הכלכלי של המושבה השתפר, אך המתיישבים הפכו לסוג של "שכירים" תחת חסות הברון. לרובם זה התאים, אך היו משפחות שהתנגדו ל"סידור הזה". הישוב סיגל לעצמו, בהשפעת פקידי הברון, אופי צרפתי-כפרי, והתמחה בגידול גפנים ליין. בהמשך נוספו מטעים אחרים.זכרון יעקב נותרה מושבה קטנה לאורך שנות המנדט הבריטי, ולאחר קום המדינה נוספה לה שכונת עולים קטנה. בעשורים האחרונים "גילו" את הקסם של המקום אומנים, מסעדנים ולא מעט אנשים שרצו לגור במקום כה יפה. לישוב נוספו שכונות וילות יוקרתיות, בתי מלון - ומרכז המושבה הפך למוקד בילוי בשם "דרך היין".

נתחיל את הטיול ב"שער המושבה", ממש בכניסה ל"דרך היין" (הידוע גם כרחוב המייסדים). הבתים הנמוכים לאורך הרחוב השתנו ברובם מאז ימי המייסדים, אך הם בנויים בתבנית של בית פרטי, ומאחוריו חצר ("חכורה") למתקני המשק. רבים מהבתים כבר הפכו למסעדות ובתי עסק תיירותיים. בחלק מהבתים יש שלט שמספר מי גר בבית זה. תאורת הרחוב והספסלים נבנו כך שישרו על המבקר אוירה כפרית-אירופית של המאה ה-19.

לאחר הליכה קצרה נגיע לבית אהרונסון, הצבוע בצבע ורוד.

בית אהרונסון

משפחת אהרונסון היתה אחת ממשפחות המייסדים של זכרון. הבן הבכור, אהרון, היה אדם חכם ומבריק, והתמחה בתחום החקלאות. הוא זה שגילה את "אם החיטה", זן החיטה שממנו התפתחו כל זני החיטה המוכרים כיום. הוא למד אגרונומיה, הקים חוות נסיונות בעתלית, והיה מנהיג פעיל של הישוב בימי הטורקים. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הקים את מחתרת "ניל"י", שפעלה עבור הבריטים, בעיקר בתחום הריגול, תוך סיכון רב, תחת השלטון הטורקי. בשנת 1919 נעלם המטוס בו טס, מעל תעלת למנש, בין צרפת לבריטניה.

צילום: אופיר קרופיק

אחותו שרה נולדה בזכרון יעקב, ונישאה ליהודי אמיד מבולגריה, איתו גרה בקושטא, בירת האימפריה. היא הזדעזעה מטבח הארמנים, והחליטה לשוב לארץ ולפעול לגירוש הטורקים מהארץ כחלק ממחתרת ניל"י. בגלל תפיסת יונת דואר, וחקירות נמרצות ואכזריות של הטורקים, נעצרה שרה בבית משפחתה ועברה עינויים קשים. כשביקשו להעבירה לנצרת, היא ביקשה לעבור בבית כדי להתקלח ולהחליף בגדים, ושם ניסתה לשים קץ לחייה, כדי שלא תישבר בחקירה ותסגיר חברי מחתרת נוספים. היא נפצעה קשה, וביקשה מד"ר הלל יפה, רופא המושבה, לא לעזור לה. היא נפטרה לאחר שלושה ימים, ונקברה בחלקה נפרדת ומגודרת בבית העלמין.

פעיל חשוב ומיוחד במחתרת היה אבשלום פיינברג, שהיה מאוהב גם בשרה וגם באחותה רבקה, והיה עוזרו של אהרון אהרונסון. הוא נהרג בדרכו למצרים, ומקום קבורתו זוהה רק ב-1967, לאחר שדקל צמח מחרצן תמר שהיה בכיסו.

חוטר מהדקל הזה נשתל ליד קברה של שרה.

בית המשפחה שוקם והפך למוזיאון לזכר המשפחה ומחתרת ניל"י, ורבים מבקרים בו, בעיקר תלמידי בתי ספר.

רבים מתושבי זכרון יעקב לא אהבו, בלשון המעטה, את פעילות משפחת אהרונסון וחששו שפעילות המחתרת תמיט על הישוב היהודי גורל דומה לזה של הארמנים. במשך שנים טושטש חלקה של המשפחה פורצת-הדרך.

הספר שרה גיבורת ניל"י שכתבה דבורה עומר הביא את תודעת ניל"י וסיפורה של שרה לידיעת ציבור נרחב, כמו גם הספר אות מאבשלום שכתבה נאוה מקמל-עתיר שנכתב על אבשלום פיינברג.

אוהל יעקב
נמשיך לאורך הרחוב היפה, נעבור ליד "בריכת בנימין", מאגר המים הישן של הישוב, ובו כתובת הקדשה לאליהו שייד פקיד הברון, ומתקן לשתיית מים.
נחלוף ליד עוד מסעדות ובתי קפה, עד לפינת הרחוב (הנדיב). בפינה, מצד שמאל, נמצא בית הכנסת הגדול (אוהל יעקב, על שם אביו של הברון) של המושבה.

אם בית הכנסת פתוח, כדאי להיכנס. הוא אחד היפים מאילו שנבנו במושבות הברון. תכנון בית הכנסת נעשה על ידי פקידי הברון הצרפתים, והוא נחשב "מודרני" בעיני החרדים.

בשנת 1913 יצאו ראשי הרבנים בארץ ישראל, ביניהם הרב קוק, למסע בין המושבות והקבוצות החדשות. בכל מקום ביקרו הרבנים הם ניהלו שיחות וויכוחים עם התושבים, שזכו לתיעוד נרחב, ובעצם עימתו את העולם הדתי הישן עם החלוצים ועולמם.

בזכרון יעקב היה פולמוס גדול על... מיקום בימת בית הכנסת. הבימה מוקמה קרוב לארון הקודש, ולא באמצע בית הכנסת, דבר שנחשב סוג של "רפורמיות" וחיקוי מנהגי הנוצרים.

צילום: ריקי פלג

מוזיאון העליה הראשונה

נלך ברחוב הנדיב. מימיננו גן ציבורי קטן, הוא "גן הטיול" שהוקם על ידי פקידי הברון. מולו, בצד הדרומי של הכביש, נמצא בית הפקידות, הבית בו נוסדה הסתדרות המורים ואף היה מעין "בית נבחרים" של נציגי הישוב בימי הטורקים. הבית נבנה במקור לטובת פקידי הברון רוטשילד.

אחת ממשפחות המייסדים של זכרון יעקב היא משפחת אריסון. אחד מצאצאיה עלה לגדולה והתעשר מעסקי ספנות בארצות הברית. הוא חזר בערוב ימיו לארץ, רכש את בנק הפועלים, ומימן מכספו את שיפוץ בית הפקידות והפיכתו למוזיאון לתולדות העליה הראשונה. ביקור במקום מומלץ ביותר: סרטים, הפעלות לילדים ולמבוגרים ושפע של מידע. אפשר אפילו להתלבש ולהצטלם כחלוצים מסוף המאה ה-19.

משפחת אריסון ידועה גם בזכות תרומותיה הגדולות למערכת הבריאות בארץ (בית החולים איכילוב) ולמוסדות אחרים, והדמות הידועה מבני המשפחה בארץ היא שרי אריסון.

צילום: Censnak

בית לנגה ובית דניאל
מהמוזיאון נפנה ימינה לרחוב הרצל ומייד שמאלה בשדרת ברושים שתוליך אותנו לבית דניאל.

הבית הזה קשור גם הוא למשפחה חשובה בתולדות הישוב. הוא נבנה ב-1898 על ידי צבי בנטוויץ', ממנהיגי הציונים באנגליה, עבור בתו ניטה, ובעלה מיכאל לנגה. הבית (שנקרא בשם "וילה כרמל") נבנה בפאר ועושר והוא מוקד חשוב לבילויים ואירועים. ניטה נפטרה בגיל צעיר, ב-1922, ולאחר מותה התאבד בעלה מיכאל. שמם של הנאהבים חרוט על ספסל אבן בכניסה. בסמוך יש שביל שמוליך לבריכת דגי נוי נטושה.

 
צילום: ד"ר אבישי טייכר

אחותה של ניטה, ליליאן, נכנסה לגור בבית אחרי מות הזוג. בנה, דניאל, היה פסנתרן מחונן, אך גם הוא שלח יד בנפשו, והוא בן 18, בזמן ששהה בשיקגו לקבל טיפול רפואי.
לאחר מותו, נקרא הבית בשם "בית דניאל", והפך לבית נופש לאומנים ואנשי רוח. לבית נוספו מבנים נוספים, כולל בריכת שחיה ומגרשי טניס, אך הוא עמד נטוש ברובו במשך שנים. כיום הוא שייך לאוניברסיטה הפתוחה.

לאותו הרברט-צבי בנטוויץ היו ילדים רבים, ביניהם המוזיקאית הידועה תלמה ילין, שתי בנות שהתנצרו, אנשי אקדמיה ורפואה ועוד. בויקיפדיה הקדישו קטגוריה שלמה למשפחת בנטוויץ.

בית העלמין
מכאן נשוב על עקבותינו באותה דרך (או שנקצר דרך רחוב הרצל) ונחזור לכניסה לדרך היין. מדרום, על רחוב המייסדים, נראה את הכניסה לבית הקברות.
כאן, תחת המצבות הקרירות ועצי הצל הרבים, נחים כמעט כל הראשונים: משפחת אהרונסון, הנאהבים לבית לנגה, רופא המושבה הלל יפה ורעייתו, כמו גם לא מעט מהמייסדים שמתו במגפות, ברעב ובמלחמות. קבורים ילדים שנפטרו בדמי ימיהם, ואף פליטים שהגיעו מתל אביב במלחמת העולם הראשונה וגוועו ברעב.

קברה של שרה אהרונסון שהתאבדה, איננו מחוץ לגדר, אך מגודר ו"מבודד" משאר הקברים.

על אחת המצבות, של פרץ הרצנשטיין חקוקה הכתובת הנוגעת ללב: "לבניו אחריו ציווה במרץ, נא אל תעזבו את הארץ"

מדרום לבית הקברות, ליד תחנת האוטובוסים והמרכז המסחרי, על אנדרטה דמוית מגילת קלף, מונצחים כל המייסדים.

צילום: ד"ר אבישי טייכר

רמת הנדיב - מנצור אל עקב
מכאן, ניסע דרומה לכיוון בנימינה, עד "רמת הנדיב": שטח גדול ששייך למשפחת רוטשילד, ובו אחוזת קבר הברון ומסלולי הליכה בטבע. את קבר הברון נשאיר לביקור אחר, כמו גם את המסלול של עין צור, ונבחר בשביל שיוליך אותנו אל מנצור אל עקב - וילה רומית עתיקה, ממש על המצוק של הכרמל.

 
צילום: israelTourism

בוילה השתמרו מבני חקלאות - גת, אורוות לסוסים. בחפירות התגלה גם מקווה טהרה, שהעיד על כך שלפחות בתקופה מסוימת, המקום היה שייך ליהודים. ככל הנראה, המקום ננטש בתקופה המוסלמית, כשגידול הגפנים ליין הפך נדיר יותר. רוב האבנים נשדדו לצרכי הקמת מבנים אחרים, אך עדיין המקום מרשים. מהאחוזה נוכל לצפות על חוף הכרמל, מקיסריה ועד עתלית, על שלל הישובים ובריכות הדגים.

צילום: דודי הולצמן

בנוסף, יש ברמת הנדיב עוד הרבה מסלולים יפים (ואפילו שביל ישראל עובר שם).

 
צילום: דודי הולצמן

החוקר יהודה זיו העלה השערה שהשם "מנצור אל עקב" משמר את שמו של רבי עקיבא, שעונה והוצא להורג בקיסריה הסמוכה, והעיירה אור עקיבא נקראת על שמו. על רבי עקיבא ועל משפחתו כדאי לקרוא בספר המצויין של יוכי ברנדס "הפרדס של עקיבא".

מערת המַיש

אתר נוסף, מפתיע, קצר וקרוב למרכז זכרון יעקב. על המורד הצפוני של המושבה, לכיוון ואדי מילח, נמצאת מערה מיוחדת שמתוכה צומח עץ מַיִש נדיר וגדול.

סעו לבית הספר "החורש" ברחוב התאנה. מאחורי בית הספר יוצא שביל למרגלות הבתים, עד לשלט שמפנה למערת המיש. מכאן נשקף נוף מרשים של פתחת ואדי מילח.

צילום: דודי הולצמן

מכאן נרד בשביל בן כמה עשרות מטרים עד לעץ המיש הבוקר מתוך פתח מערה, ולידו ספסלים ותצפית על הנוף, כולל הכפר פרדיס והים. מכאן נרד ימינה בזהירות ונחפש את פתח המערה השני (אין שילוט). ניכנס למערה (מצויידים בפנסים), ונשמע את ציוציהם של העטלפים. חוב המערה חשוך, אך פתחיה מוארים. המערה מוליכה עד לגזע עץ המיש שראינו קודם לכן. נשוב בדרך בה הגענו.

בנובמבר 2016 פגעה שרפה קשה בכל שטחי צפון זכרון יעקב, כולל בירידה למערת המיש. העץ עצמו נפגע רק מעט, אך סביבתו פגעה קשה.

עוד דברים מעניינים על זכרון יעקב:

• אוסף טיולים ומסלולים בזכרון יעקב באתר של עמית מנדלסון
• משפחות מפורסמות בישראל - ויקיפדיה 
• עוד על משפחת פיינברג 
• עוד על סיורים ובתים בזכרון יעקב
• יש החושבים שהשיר אלף נשיקות של אבשלום פיינברג נכתב על שרה, על אחותה רבקה או על שתיהן גם יחד. כנראה שלא זו התשובה, אך השיר הפך מזוהה עם המשפחה עד היום

* חלק מהתמונות צולמו לפני כמה שנים, וייתכן שכשתטיילו תראו מראה שונה במקצת *