יום שני, 18 באוקטובר 2010

דילמה סביבתית

כל מי שעוסק בפעילות סביבתית ומנהל ויכוחים עם אנשים – עומד לא פעם בפני שאלות כמו "למה אתם מתנגדים לכביש, הוא ימנע פקקים ובעקבות זה גם זיהום, בעצם אתם פוגעים בסביבה ולא מסייעים לה" או "האם אתם יודעים שמיחזור אשפה בזבזני יותר מהטמנת אשפה"? לא תמיד יש תשובות טובות לשאלות האלה. לפעמים נשארים עם הדילמות.
לפעמים השאלות האלה חורגות מתחום הדיון הסביבתי ועוברות למימד יותר ערכי. למשל: גדר ההפרדה היא מפגע סביבתי חמור, אולי לא פחות מכביש 6, אבל הוכח (כנראה) שהיא חוסכת חיי אדם. במקרה זה, ה"ויכוח" הוא סביבה מול חיי אדם – וכנראה שעבור רוב האנשים חיי אדם קודמים, ולא נותר אלא לנסות ולמזער את הנזק.
אנסה להציג כמה דילמות כאלה, שפתרונן לא כך פשוט.

כביש 6
כביש 6 תוכנן לפני עשרות שנים, וביצועו התחיל לפני כ-15 שנה. הוא אמור להימתח לאורך כ-300 ק"מ, ברוחב של כ-100 מטר ולחבר ביעילות ובמהירות בין חלקיה המאוכלסים של הארץ. הנזק הסביבתי שנגרם מהכביש ידוע וברור: שטח שגודלו כמעט כשטחה של תל אביב מכוסה אספלט, פגיעה בזרימת נחלים, ניתוק מרחבי מחיה של חיות וצמחים, עידוד נסיעה ברכב פרטי, עידוד נסיעה מהירה ובזבזנית, עידוד הפרוור ומשיכת מוקדי תעסוקה אל מחוץ לערים.
מול כל אלה עולה הטענה, שלולא כביש 6, היו כבישי האורך כה פקוקים, שהתנועה בהם היתה הופכת לסיוט גדול יותר מכפי שהוא היום, זיהום האויר היה גובר, מעבר לפגיעה הכלכלית במשק.

מכונית חשמלית
לכאורה, אם יתגברו על בעיות היצור, הטעינה, טווח הנסיעה והמודלים הכלכליים, זה אמור להיות נפלא: מכוניות שקטות ולא מזהמות שיחלפו במהירות בכבישי הארץ והעולם. אבל לפני שמסתערים על אולמות התצוגה, כדאי לעצור ולחשוב: הזיהום שיימנע לאורך הכבישים, ייפלט במקומות אחרים: את החשמל לטעינה מפיקים בתחנות כח מזהמות (עדיין), כך שלמעשה מזיזים את הזיהום ממקום למקום, ולמעשה מרכזים אותו בכמה מקומות. מכוניות חשמליות לא יתרמו גם לפתרון בעיית הצפיפות בכבישים, ואת הסכנות האפשריות מהקרינה שתיפלט מהשדה המגנטי של המנוע החשמלי - עוד לא התחילו לחקור.

התפלת מים
משק המים הישראלי הגיע כמעט לקצה גבול יכולתו. כמעט כל טיפה במערכת הירדן ובמאגרי מי התהום – מנוצלת. כאשר התגברו על החסמים הכלכליים והתכנוניים, החלה ישראל להפוך למעצמת התפלה: כל שנה גדלה כמות המים המותפלים. מי ים לא חסר, מפלס הכינרת יהיה פחות חשוב, וסכנת הייבוש תהפוך פחות חשובה. אבל – התפלת מים צורכת חשמל בכמויות עצומות (=זיהום), ותופסת קטעי חוף ומשפיעה על הסביבה החופית המיידית.










חקלאות מקומית או חקלאות מיובאת, או: מי מגדל את התפוז שלי
אין ויכוח על כך שהחקלאות הישראלית היא מהמתקדמות בעולם, אם לא המתקדמת ביותר. חלק מהחקלאות היא מוטת-יצוא ומביאה דולרים רבים למשק הישראלי. יש לחקלאות גם ערך מוסף "ציוני" וסביבתי כשומרת קרקע . אבל חלק מגידולי החקלאות צורכים מים בכמות רבה (הדרים, עגבניות, כותנה). נוצר מצב, שבו ישראל מייצאת מים לאירופה בתוך תפוזים. בנוסף לכך, חלק מהחקלאות גורמת לזיהום קשה. אך בניגוד לכך יש לחקלאות יתרונות סביבתיים: אם ישראל תצטרך להעדיף תוצרת מיובאת על תוצרת מקומית, עלות ההובלה שתהיה תבוא לידי ביטוי לא רק בכסף, אלא גם בפגיעה סביבתית (דלק להובלה).

כלים חד פעמיים – כן או לא?
על פניו, נראה השימוש בכלים חד-פעמיים כקטסטרופה סביבתית. כל מי שראה פח אשפה של משרד או "צפרדע" באתר פיקניק, יודע על מה אני מדבר. החלופה, לפחות בבתים ובמשרדים – שימוש בכלים רב פעמיים. אבל – כלים כאלה אנחנו שוטפים וצורכים מים ודטרגנטים, ומנגד – אפשר למחזר כלים חד פעמיים או להשתמש בכלים "מתכלים" שעשויים מפסולת תירס.
אז מה הפתרון לדילמות האלה? האם יש פתרון אחד פשוט?

על כך בפוסט הבא

"בַּשָּׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן נְטָלוֹ וְהֶחֱזִירוֹ עַל כָּל אִילָנֵי גַּן עֵדֶן,וְאָמַר לוֹ: רְאֵה, מַעֲשַׁי כַּמָּה נָאִים וּמְשׁוּבָּחִין הֵם, וְכָל מַה שֶּׁבָּרָאתִי-בִּשְׁבִילְךָ בָּרָאתִי. תֵן דַעַתךָ שֶׁלֹּא תְּקַלְקֵל וְתַחֲרִיב אֶת עוֹלָמִי שֶׁאִם קִלְקַלְתָּ אֵין מִי שֶׁיְּתַקֵּן אַחֲרֶיךָ"
מדרש קהלת רבה, ז