יום שישי, 27 בדצמבר 2013

מנזרים במדבר - אתר טבילה, כנסיות ופסיפסים

הדת היהודית והדת המוסלמית נולדו במדבר. אך גם לנוצרים יש יחס מיוחד למדבר, כמקום היסטורי בו קרו כמה מהאירועים המכוננים של הדת הנוצרית, וגם כמקום להתבודדות. מדבר יהודה, בעיקר חלקו הצפוני, היה מקום מושלם למנזרים, בעיקר בתקופה הביזנטית (מאות 4-7 לספירה). גם קרוב מאוד לירושלים, גם על דרך ראשית וגם קרוב לאתר הטבילה שכל כך חשוב לנוצרים.
בשיא התקופה היו במדבר יהודה כ-60 מנזרים ובהם כ-6000 נזירים!
רוב המנזרים ננטשו וחרבו, אך יש עדיין כמה מנזרים פעילים, שמוחזקים על ידי הכנסיה היוונית-אורתודוכסית.

הידועים מביניהם הם מנזר סנט-ג'ורג' שבוואדי קלט, ומנזר מר-סבא שעל גדות נחל קדרון. למנזר סנט-ג'ורג' אפשר לטייל בימי רגיעה בטחונית, על מנזר מר-סבא נוח להשקיף מרחוק ומסובך להגיע. אך היום נתמקד במנזרים אחרים, גם חרבים וגם פעילים.
החורף הוא מועד מצויין לבקר באיזור. בקיץ החום לוהט, בעוד החורף נעים (20-22 מעלות). בתחילת ינואר חוגגות חלק מהעדות הנוצריות את חג הטבילה והשמחה רבה, מלווה בטקסים ייחודיים.

אתר הטבילה (קצר אל יהוד)
יוחנן המטביל  הוא אחת הדמויות החשובות והמשפיעות בנצרות. בשלב מסוים של חייו הוא החליט להטביל אנשים בירדן, ביניהם את ישו קרוב משפחתו. תהליך הטבילה היה חלק מהליך של היטהרות וחזרה בתשובה, וכאשר הנצרות הפכה לדת רשמית ומאורגנת, הטבילה הפכה לתהליך בו אדם הופך להיות נוצרי. מכאן, החשיבות הגדולה לקדושת המקום בו התחיל יוחנן המטביל את המנהג. המקום המקובל הוא בנהר הירדן, ממזרח ליריחו, וכ-8 ק"מ מצפון לשפך הירדן לים המלח. לאורך שנים נבנו במקום כנסיות ומקומות לטבילה, הן בצד המערבי והן בצד המזרחי.
כדי להגיע למקום, ניסע בכביש 90 (עוקף יריחו) עד לשלט המפנה לאתר הטבילה. עד לפני שנים מעטות המקום נפתח רק בחג ההתגלות (אפיפניה), אך כעת הוא פתוח רוב ימות השנה.
היות שהמקום הוא על הגבול הירדני, יש שדות מוקשים (אל דאגה, מגודרים) וחלק מהכנסיות (האתיופית, הקופטית, הרוסית והרומנית) נמצאות בתוכם. אתר הטבילה נמצא במבנה חדש ומודרני, ממש מול האתר הירדני המקביל.
צילום:דודי הולצמן
 
צילום:אודי שטינוול

גבול של שלום. צילום:דודי הולצמן


חג ההתגלות וטבילת ישו מצויין ב-6 בינואר, ולכן מי שרוצה לצפות בו צריך להגיע ב-18 בינואר. זו לא טעות... הקבוצות החוגגות את החג שייכות לכנסיות המזרחיות-אורתודוכסיות, ולוח השנה שלהם הוא הלוח היוליאני, שבינו לבין הלוח המוכר לנו יש הבדל של 12 ימים.
באותו יום מציינות הכנסיות המזרחיות את הצגת ישו בפני האמגושים, חכמי המזרח, שבאו עם ברכות ואוצרות למשיח הנולד.




יש לקחת בחשבון שביום החג התנועה במקום צפופה, אך מרשימה במיוחד. מי שרוצה להגיע באוירה נינוחה יותר, יוכל להגיע בימים אחרים, שגם בהם מגיעים פה ושם צליינים לטבול.

באחד המוצבים הנטושים של צה"ל באיזור יש מושבה של עטלפי חרקים, שמתועדת על ידי מצלמות.

דיר חג'לה
נחזור מאתר הטבילה אל הכביש, ונסיע דרומה כ-2 ק"מ. נפנה שמאלה לכיוון מנזר דיר חג'לה (המשמר את השם העברי העתיק בית חגלה), וידוע גם כמנזר גרסימוס.
גרסימוס היה נזיר שחי במקום במאה הרביעית, והקים בסביבה מנזר מטיפוס לאורה, בו הנזירים מתבודדים כל היום ונפגשים רק לתפילה וארוחה משותפת. אכן חיים נזיריים וקפדניים.
מאז ימי הביניים מזהים בדיר חג'לה את המקום בו נחו יוסף, מרים וישו התינוק בדרכם ממקום הולדתו בית לחם - לגליל.
המנזר נהרס והוקם פעמים רבות, ולאחרונה - נבנה ב-1890. הוא משתייך לכנסיה היוונית-אורתודוכסית, והנזיר כריסוסטומוס מנהל אותו ביד רמה. יש מפעל לנרות ובגדי טבילה, גן ירק וחיות משק, אך גולת הכותרת היא כמובן הכנסיה יפה, מעין סניף קטן של יוון במדבר. בקריפטה (חדר תת קרקעי) שליד הכניסה יש פסיפס מעניין של מרים המניקה את ישו וארון עם שלדים וגולגלות של נזירים שחיו כאן בעבר.
כביש עוקף יריחו (נסלל אחרי הסכם אוסלו), הוא הכביש שנסענו בו - עשה למנזר אך טוב, והגדיל את מספר המבקרים בו.


צילום:דודי הולצמן

ואדי נוח'ייל
ממגרש החניה של דיר חג'לה ניסע מזרחה בדרך עפר, כקילומטר. ליד גבעה קטנה נחנה, ונרד בזהירות לערוץ שמשמאל. בערוץ יש תמרים הניזונים ממי התהום הגבוהים, ומערות חצובות בסלע החוואר הרך והפריך. המערות האלה נחצבו על ידי נזירים מתבודדים שבילו כאן את רוב חייהם, בחום הכבד, וניזונו במים ותמרים.
נחזור לגבעה, ונצפה בה מזרחה. לעבר ירדן שכנתנו. אפשר להבחין ביום בהיר בבתי עמאן וישובים רבים במורד ההר ובבקעת הירדן הירדנית.
 
צילום:דודי הולצמן

השומרוני הטוב
בברית החדשה סיפר ישו משל, ובו הוא סיפר על אדם שירד מירושלים ליריחו ונפצע על ידי שודדים. יהודים שעברו במקום לא עזרו לו, ורק אדם שומרוני עזר לו, האכיל, השקה וטיפל בו. כמו משלים רבים, גם סיפור זה הפך לאמת לאחר זמן מה...
לאחר מאות שנים הקימו הביזנטים כנסיה במקום, ושרידים ממנה השתמרו עד היום. לפני מספר שנים החליט המנהל האזרחי לרכז במקום ממצאים, בעיקר פסיפסים, מכל רחבי יהודה ושומרון, גם כי אסור, עקרונית להעבירם לשטח ישראל, וגם כי השארתם באתריהם היתה גורמת לשדידתם והריסתם. מאז 2009 פועל במקום מוזיאון מקסים, עם עשרות פסיפסים מרהיבים. המקום מנוהל על ידי רשות הטבע והגנים. האתר נמצא בין יריחו וירושלים, על כביש מס' 1.
פוסט מצויין על המוזיאון באתר של יואב אבניאון.


  צילום:דודי הולצמן



מנזר אותימיוס
נמשיך לעלות בכביש מס, 1 עד לתחנת הדלק שמשמאל. באיזור התעשיה של מישור אדומים התגלו שרידי מנזר שפעל החל במאה הרביעית לספירה, ונקרא על שם הנזיר הארמני אותימיוס
רצפות פסיפס, מאגר מים תת קרקעי (יבש) - באתר מתוחזק היטב על ידי רשות הטבע והגנים. הביקור בתאום מראש דרך מוזיאון השומרוני הטוב.


צילום:ד"ר אבישי טייכר

מרטיריוס
מרטיריוס, תלמידו של אותו אותימיוס, הקים אף הוא מנזר, מעט מערבה. שרידי המנזר, כולל רצפות פסיפס מרהיבות, נמצאים בלב שכונה בעיר מעלה אדומים. הביקור במקום בתאום מראש דרך מוזיאון השומרוני הטוב.


צילום:ד"ר אבישי טייכר

אתרים נוספים באיזור
את הביקור באתרים הנוצריים אפשר לשלב באתרים היסטוריים ואתרי טבע קרובים:
  • דרומה, לאורך חוף ים המלח נמצאת שמורת עינות צוקים (עין פשח'ה) = מעיינות מתוקים וחמימים, שיוצרים סבך גדול של אגמים ובריכות, עם שפע בעלי חיים - וגם אתר נעים לטבילה ונופש. פופולארי במיוחד גם בקרב ערביי האיזור ומזרח ירושלים.
    בסמוך לשם - אתר קומראן, שבו התגלו שרידי מגילות ים המלח, בכפר שבו התגוררו אנשי כת יהודית בימי בית שני (יש המזהים אותם עם האיסיים). באתר התגלו מקוואות, כלים ומבנים רבים, והוא אתר תיירות מושך קהל רב.
  • בית הערבה הוא קיבוץ שנוסד לראשונה ב-1939ת בסמוך למפעלי ים המלח של אז. חברי הקיבוץ נאבקו בקרקע המלוחה ובאקלים הקשה, ונאלצו לנטוש את המקום במלחמת העצמאות. בשנת 1967 חזרו למקום, ולאחר מספר שנים קם הישוב מחדש. אתר הקיבוץ הישן נמצא בשטח צבאי שיש לקבל אישורים מיוחדים לבקר בו. סיור באיזור זה, סמוך לגשר עבדאללה ההרוס ולשפך הירדן לים המלח - מומלץ ביותר.
  • ולמי שחפץ במסלול הליכה יפה (לא בימי שטפון!!!) - נחל אוג. מסלול שמתחיל ליד קיבוץ אלמוג (מספר קילומטרים ממערב לים המלח), נכנס לואדי רחב שהולך וצר עד שהוא הופך לקניון מרשים
צילום:דודי הולצמן
אחרי שיטפון יש גבים שצריך לצלוח אותם, ובסוף - מגיעים למפלים גבוהים, שיש לטפס בהם בעזרת סולמות ויתדות). שביל מקביל לאפיק יוליך אותנו בחזרה לחניה ליד קיבוץ אלמוג.

 
צילום:דודי הולצמן
צילום:פועה עדן הולצמן

עוד דברים מעניינים
  • השומרוני הטוב הפך למושג חשוב בעולם הנוצרי, מעין תוספת ל"ואהבת לרעך כמוך", כלומר עזרה לזר ללא קבלת תמורה. פרק הסיום של "סיינפלד" עוסק בנושא זה בדיוק" גיבורי הסדרה צפו באדם שמן שנשדד לנגד עיניהם. הם צוחקים עליו ולא עוזרים לו, ולכן - עומדים לדין.
  • פעילותו של יוחנן במדבר הונצחה על ידי הצלבנים במאה ה-12, בהקמת המנזר "יוחנן במדבר" - ממערב לירושלים - באיזור שאיננו מדברי כלל וכלל. זה נעשה כדי שצליינים לא "יסתובבו" במקומות מסוכנים וכדי להקל על המטיילים סביב ירושלים "להרוויח" עוד מקום קדוש. כתבתי על המקום וסביבתו לפני כחצי שנה
  • מסלול יפה שמשלב הליכה ונסיעה ברכבי שטח
למי שרוצה לטייל גם בואדי קלט ומנזר סנט-ג'ורג' - מסלול מומלץ
סנט ג'ורג. צילום:מוסא שהואן

הגישה לתצפית מר סבא בנחל קדרון מעט יותר סבוכה, דורשת רכב שטח ובעייתית בטחונית (רצוי נשק ותיאום עם כוחות הבטחון) 
 מר סבא. צילום:חווה שנדרוביץ


יום שבת, 30 בנובמבר 2013

אל הנגב - בעקבות בן גוריון


 

שנת 2013 הוקדשה במערכת החינוך לציון מאה שנים להולדת מנחם בגין, ו-40 שנה למותו של דוד בן גוריון.
דוד בן גוריון נולד בסוכות תרמ"ז (1886), ונפטר ב-1 בדצמבר 1973. כמעט כל אחד יודע ומכיר את הקשר בין בן-גוריון לנגב, ואין כמו סוף הסתיו - זמן מתאים לטייל בעקבות בן גוריון לנגב.
אחרי שהחום הגדול עזב אותנו (בעצם, גם באוגוסט יותר נעים בנגב מאשר בתל אביב...), נטייל בהר הנגב בעקבות אתרי נוף והתיישבות ובעקבות בן גוריון.

עד שנות השלושים, בן גוריון לא התעניין בנגב כמעט כלל. היו משימות רבות מאוד לעסוק בהן במרכז הארץ ובצפונה. בשנות השלושים, לאחר טיול שערך לאילת ולמרחבי הנגב, ולאחר שנושא קביעת הגבול של הבית הלאומי "התחמם", החל בן גוריון להתעניין בנגב ובאפשרויות הקשורות בפיתוחו - חקלאות, מים, מחצבים והתיישבות.
ב-1940 ערך מסע נוסף לנגב (תמונות נדירות משני המסעות תוכלו לראות כאן)

בן גוריון חיבר את חזון ישוב הנגב לתנ"ך, וראה בו את עתיד המדינה - שפע קרקעות, חיבור לים סוף ואיזור בו אפשרות כמעט לא מוגבלת לפיתוח. רבים לא האמינו במימוש חזון זה (אולי עד היום...), וההתיישבות נעשתה בהדרגה ובאיטיות.

רביבים
התחנה הראשונה בטיולנו היא קיבוץ רביבים. מכביש 40 (באר שבע-מצפה רמון), פנו בצומת משאבים ימינה, ולאחר כמה קילומטרים תגיעו לקיבוץ.
קיבוץ רביבים עלה על הקרקע ב-1943, כאחד המצפים - נקודות התיישבות שהיו רחוקות ממוקדי היישוב דאז. רק לשם המחשה, היישוב הדרומי ביותר במישור החוף היה נגבה - 60 ק"מ צפונית לרביבים. כיום קיבוץ רביבים הוא קיבוץ פורח. יש בו חקלאות מדברית ייחודית, כולל מטעי זיתים ענקיים. את הווי ההתיישבות ניתן לראות במצפה רביבים, מדרום לקיבוץ, שבו מוזיאון ומאגורה ביזנטית, שם התגוררו ראשוני הקיבוץ.
צילום: איילת לב ארי

בית התרבות של הקיבוץ מוקדש לזכרה של גולדה מאיר, שבתה הייתה ממייסדיו. 
בקיבוץ פועל גם ה"חי נגב",  גן חיות מדברי חמוד לילדים, עם מגדל תצפית והפעלות שונות. לצערי המקום לא מתוחזק כראוי.
בין רביבים לצומת רביבים נמצא אתר ספא מפואר בלב המדבר, "חמי נווה מדבר", שנבנה בנקודה שבה קדחו ומצאו מי תהום חמים ומינרליים. באתר שלוש בריכות ברמות חום שונות, ואין מתאים ממנו לסיים את הטיול שנעשה עוד מעט בנגב...
מול חמי נווה מדבר נמצא פארק גולדה מאיר - חניון מטופח השוכן ליד אגם מים חמימים. זוהי נקודה מצוינת לפיקניק בדרך. נחזור לכביש 40, לכיוון מצפה רמון.

לאורך כביש 40 פזורות כמה חוות בודדים - בעיקר בין קיבוץ משאבי שדה לשדה בוקר, בציר שזכה לתואר "דרך היין". בכל חווה גרה משפחה, שמגדלת עצי פרי, כבשים או עזים, וגם צימרים לאירוח. אך עיקר הגידולים הם הגפנים ליין. הדעות חלוקות לגבי נחיצותן של החוות ולגבי מידת הצדק שבהקמתן. המצדדים בהן טוענים שרק בצורה זו נשמרות אדמות המדינה בצורה מסודרת, יהודים מגיעים לנגב, ומקיימים שם חקלאות. מנגד טוענים המתנגדים כי השלטונות נוהגים כאן איפה ואיפה – את הבדואים מנסים לרכז בעיירות וביישובי קבע עירוניים, בעוד שליהודים "מרשים" להקים חוות בודדים גדולות.

לאחר נסיעה של כ-20 ק"מ נגיע לצומת חלוקים, ונפנה ימינה, עם כביש 40, לכיוון שדה בוקר.
לפני כ-60 שנה סייר ראש הממשלה דוד בן-גוריון בנגב. הוא פגש קבוצה של צעירים בקיבוץ קטן בנגב הרחוק. הוא התעניין במעשיהם, שאל מה יש לעשות בקיבוץ וביקש לדעת אם הקבוצה שלהם תסכים לצרף אליה גם אנשים "מבוגרים יותר". אחרי שנפרד מהם לשלום גיבש בן גוריון את החלטתו: להתפטר מראשות הממשלה וללכת להתיישב בנגב. בן-גוריון הדהים את המדינה כשהודיע כי הוא מתפטר מתפקידו ועובר לקיבוץ שדה בוקר עם רעייתו פולה.
באתר הקיבוץ אפשר לקרוא את סיפור הצטרפותו לשדה בוקר.
בן גוריון גר בצריף בפאתי הקיבוץ, עסק בעבודות קלות בדיר, כתב הרבה וניסה לעודד את הנוער לרדת לנגב. 
 
לאחר שנה וחצי שב לממשלה, אך הצריף נשאר בשדה בוקר, והוא חלק את זמנו בין שדה בוקר, תל אביב וירושלים.
ב-1963 התפטר בן-גוריון סופית מהממשלה, ועקר לשדה בוקר. לכאן הגיעו מנהיגי עולם כדי לפגוש ולהתייעץ איתו. כיום משמש הצריף מוזיאון ואתר לאומי לזכר בן-גוריון, ויש בו גם הפעלות שיתאימו לילדים. הצריף משמר בנאמנות רבה את חדרי השינה, המטבח, הספריה וחדרי האורחים בם חיו בני הזוג.

 

כ-2 ק"מ מדרום לצריף ולקיבוץ שוכנת "מדרשת שדה בוקר" - שלוחה של אוניברסיטת בן-גוריון שבנגב, שמרכזת חוקרים העוסקים בכל הקשור למדבר – אקלים, חי, צומח, בנייה ועוד. במדרשה יש פנימייה לחינוך תיכוני-סביבתי, אכסנייה ובית ספר שדה. המדרשה הפכה למעשה לישוב כחלק מהמועצה האיזורית, רבים באים לגור שם בגלל האוכלוסיה האיכותית והנוף, ומחירי הדיור שם מתקרבים למחירי מרכז הארץ. בחלק מהבתים נעשו נסיונות לבניה מדברית-סביבתית.



קבר בן-גוריון
מדרום למדרשה, בנקודת התצפית המרהיבה על נחל צין, נמצאת אחוזת הקבר של דוד ופולה בן-גוריון. מדי שנה נערכת במקום האזכרה השנתית לדוד בן-גוריון, וראשי המדינה נואמים בה נאומים חוצבי להבות ומתחייבים לפתח ולקדם את הנגב. בדרך-כלל הם חוזרים צפונה ורוב ההבטחות נשארות על הנייר.
סביב הקבר יש פארק מדברי יפהפה וכמעט תמיד יש בו עדרי יעלים.
ליד הקבר נמצא המכון למורשת בן גוריון ובו מוצגת מורשתו, כולל תוכניות אורקוליות מותאמות לרוח הנוער של ימינו.
הנחל המרהיב והקבר מופיעים גם על השטר של 500 לירות שהוצא לזכר דוד בן-גוריון
 
עין עבדת
סמוך לכניסה לקבר מתחיל מסלול בשמורת עין עבדת, בחלק הקניוני המרשים של נחל צין. מהמדרשה יורד כביש תלול לערוץ הנחל, ומסתיים בשער השמורה. כדאי לשלוח רכב נוסף לסוף המסלול, על כביש 40, כ-5 ק"מ מדרום לשדה בוקר.
צילום: תומר חיימוב

נחל צין זורם בצורה מתונה מסביבות מצפה רמון צפונה, ואז יורד בתלילות לתוך קניון עמוק. בנקודה זו בוקעים מעיינות קטנים (עין מור ועין עבדת). הנחל מתחתר בתוך אבן גיר בהירה במיוחד, ויוצר בריכות מרהיבות, שמלאות מים גם בקיץ. בשעות אחר הצהריים ניתן לראות יעלים שמגיעים לשתות ממי הבריכות. בהמשך המסלול השביל מתחיל לטפס בתלילות לעבר גדת הקניון. הטיפוס נעשה בחלקו בסולמות. אחרי סוף הטיפוס נגיע קצרי נשימה אל נקודת התצפית על הקניון ממערב, בנקודה שבה הנחל הרדוד נעשה עמוק. כאן נובע עוד מעיין קטן -  עין מעריף. בימי שטפון כדאי לראות כאן את הזרימה האדירה של הנחל.
הליכה קצרה תביא אותנו אל המכונית שהשארנו בסוף המסלול, ומשם קצרה הדרך לכביש 40.
עוד על המסלול תוכלו לקרוא כאן.
צילום: אודי שטינוול

 בדרך חזרה נוכל להתרגע בחמי נווה מדבר ברביבים.

עוד באזור
וגם לא באיזור...
דוד בן גוריון מונצח בעשרות רחובות ובתי ספר הארץ, בשדה התעופה הבינלאומי של ישראל ובאוניברסיטה בבאר שבע.
דוד בן גוריון חילק את זמנו בין שני בתים - בתל אביב (בשדרות קק"ל, היום שדרות בן גוריון), ובשדה בוקר. מי שלא רוצה להרחיק לנגב, יוכל לבקר בבית בתל אביב, שגם הוא נשמר "כפי שהוא" מהימים בהם חיו בני הזוג בן-גוריון. מיכאל יעקבסון תיעד את בית בן גוריון בתל אביב מבחינת עיצוב וארכיטקטורה.

יום רביעי, 13 בנובמבר 2013

עם הסתיו חזרו הציפורים

הסתיו והחורף הן העונות הטובות ביותר לצפיה בציפורים נודדות. הנדידה מתחילה כבר בסוף אוגוסט, ומתקדמת לתוך אוקטובר ונובמבר. ציפורים רבות רק חולפות או מבקרות ביקור קצר, אך יש כאלו שמבלות כאן את כל החורף.
רובנו מכירים את שמורת החולה והצפת החולה, את בריכות הדגים בעמק בית שאן ואולי את בריכות המלח באילת. אך יש אפשרות לצפות בציפורים ממש קרוב למוקדי האוכלוסיה הגדולים, בטיול קצר של שבת סתווית או חורפית

אגם בחולות ראשון
ראשון לציון, בעיקר חלקה המערבי, ידועה לכולם כ"ארץ הקניונים" - מרכז קניות אחר מרכז קניות פזורים לאורך שדרות משה דיין המוליכות מכביש 4 לכיוון הים. אך מאחורי מתחם בתי הקולנוע בשדרות מרילנד, מסתתר אגם ש(עדיין) לא הפך למרכז קניות. עיריית ראשון לציון אף הבטיחה שתהפוך את המקום לסוג של שמורה עירונית. אנפות, שחפים ועופות מים רבים מבלים שם בחודשי הסתיו והחורף, בשילוב המעניין של נוף אורבני וטבע.
מדרום לאגם מוליך הכביש (שדרות מרילנד) לאגם ארוך וצר נוסף, שגם בו יש עופות מים, ואפשר להמשיך לאתר השפד"ן - מכון טיהור השפכים הענקי, שמטהר את שפכי גוש דן ומוליך את המים המטוהרים לנגב (הכניסה לשפד"ן בתשלום).
צילום: ד"ר אבישי טייכר

בריכות דגים היו תמיד חביבות על עופות המים. בשביל מה להתאמץ ולחפש אוכל שמישהו הכין צלחת מכל טוב? למרות המאבק בין מגדלי הדגים לחובבי הציפורים, מצליחים בכל זאת לחיות ביחד - צפרים, ציפורים, מגדלי דגים ובעלי חיים נוספים שנמצאים ליד גדות הבריכות. במקרים רבים, הציפורים מעדיפות דווקא בריכות שלא משמשות בהכרח לגידול דגים, או אוכלות דווקא את הדגים הקטנים שאינם ראויים לשיווק.

מצפור אגמי עמק חפר - בורגתה
מראשון נצפין לשרון. כדי להגיע למאגרי בורגתה, יש לנסוע למושב בורגתה (ממזרח לכפר יונה, על כביש 57), מדרום לצפון, עד לסופו. פונים ימינה לכביש לכיוון "בית ספר קדם", ולאחר כמה מאות מטרים שמאלה (השילוט הוא "מורד הנחל"), לאורך נחל אלכסנדר. הדרך משובשת מעט, אך עבירה לכל רכב פרט לימים בוציים. ניסע כקילומטר וחצי לאורך הנחל עד שנגיע לגשר להולכי רגל וגשר אירי. נפנה ימינה בגשר האירי, ונראה את אתר התצפית בציפורים שצופה על המאגר הענק, שמלא כולו בשקנאים רבים, וגם מעט אנפות. אי אפשר להתקרב למים, ומדי פעם, רכב בטחון שעובר לאורך הבריכה מבריח להקת שקנאים שממריאות במטס עצום ומרהיב.
יש גם אפשרות להגיע ממושב חניאל.
 בריכת בורגתה. צילום: דודי הולצמן

 בריכת בורגתה. צילום: דודי הולצמן

שקנאי בוגר יכול לאכול מעל קילו דגים ביום, ולהקה יכולה לחסל בריכות שלמות. למרות רעבתנותו, זכה השקנאי ליחס של כבוד בנצרות בגלל הדאגה שלו להאכלת הגוזלים.
 צילום:Dakoman

ממזרח לתצפית החדשה יש נקודה נוספת הצופה אל המאגר המרשים, ומתאימה יותר לשעות הבוקר המקדמות.
נחל אלכסנדר שלידנו יפה כל השנה ושווה לבקר בו גם בעונות אחרות.

אם נמשיך לאורך נחל אלכסנדר מערבה וצפונה נגיע ל״אגמון חפר״ שממוקם במקום בו היו בריכות הדגים של עין החורש. המקום הפך לפארק צפרות דמוי עמק החולה, עם שביל מסודר וחלונות תצפית. חסידות, אנפות, ברווזים ועופות דורסים יקבלו את פנינו, לצד נוטריות ונמיות

 צילום: דודי הולצמן
  צילום: דודי הולצמן

 
צילום:אודי שטינוול

נחל חדרה
מוקד נוסף בצפון השרון לעופות מים הוא נחל חדרה. כקילומטר מדרום לצומת נחל חדרה, על כביש 4, יש פניה מערבה עם שילוט לחפציבה. נוסעים בכביש ופונים ימינה לחווה מימי ראשית ההתיישבות, שמשמשת כיום מרכז הדרכה לעובדי חברת החשמל (שאף משקמת ומטפחת את המקום). החל בסוף נובמבר ועד חודש מרץ, מגיעים מדי אחר-צהריים אלפי קורמורנים ללינת לילה על עצי האקליפטוס שעל גדת הנחל. המראה יזכיר אולי את הסרט "הציפורים" של היצ'קוק אך הוא בהחלט מרהיב. עוד על הנחל, החווה וההתיישבות - בפוסט שכתבתי לפני שנה.
קורמורנים מגיעים ללינת לילה גם לשפך נחל שורק (מדרום לראשון לציון).
צילום: דודי הולצמן

נחשולים
נמשיך עוד צפונה, ומכביש 4, צפונית לצומת פרדיס נפנה מערבה, נעבור את כביש החוף ופסי הרכבת, ונפנה ימינה לכיוון הקיבוץ. לא ניכנס לתוכו, ונמשיך לכיוון אתר הדייג ובית העלמין.
מצפון לבית העלמין יש בריכות גדולות, מלאות עופות מים - כפנים (עם מקור דמוי כף), שחפים, אגמיות (שחורות עם מקור לבן) וסופיות (עם מקור צהוב), תמירונים וסיקסקים.
 
תמירונים בבריכות נחשולים. צילום: דודי הולצמן


 כפנים בבריכות נחשולים. צילום: דודי הולצמן

מצפון לבריכות נמשיך לכיוון חוף הים היפה ביותר בארץ -  שמורת דור הבונים. מפרצי צדפים, מערה כחולה וחוף מרהיב שנוצר מהשילוב של רכס כורכר ומים יהוו סיום נפלא לצפיה בציפורים.
חוף נחשולים. צילום: דודי הולצמן
 חוף נחשולים. צילום: דודי הולצמן
חוף נחשולים. צילום: דודי הולצמן

צילום:דני סביל


אתרים נוספים:
צילום:ברק ברעם


 


יום שישי, 25 באוקטובר 2013

חלמוניות, מטוסים ומערות מסביב לבאר שבע

מה יש בכלל ליד באר שבע חוץ מגמלים ואוהלים? אז זהו, שיש. והרבה. הרבה מאוד.
פרט לעיר שמלאה באתרים מעניינים, יש במעטפת הישובים והיערות מסביב לה הרבה מה לראות, במיוחד כעת כשהחלמוניות פורחות, אבל גם בחורף ובאביב.
אפשר להקדיש יום שלם לאתרים אלה, לבחור באחד או בחלק מהם בדרך לאילת, להר הנגב או לים המלח.

חלמוניות בלהבים  
נתחיל בנסיעה בכביש 40 או כביש 6 לכיוון דרום. בצומת להבים נפנה שמאלה לכביש 31 (שימו לב לשינויים בעקבות סלילתו של כביש 6) אל הישוב להבים. להבים, אחד הישובים היפים והמבוססים בארץ הוקם כ"עיר לווין" של באר שבע, ויש בו אוכלוסיה חזקה ומבוססת. כקילומטר ממזרח לכניסה המזרחית של הישוב, לכיוון ערד וצומת שוקת, יש חניון בשם "חניון החלמוניות" ובו שביל קצר אל פריחת הפרח הצהוב והגדול, שקיבל את שמו מהדמיון שלו לחלמון של ביצה. החלמוניות מתחילות לפרוח שם בתחילת נובמבר (לעיתים כבר בסוף אוקטובר) ועד אמצע נובמבר.
חלמוניות פורחות באוקטובר בצפון הגולן ובהר מירון, ולקראת נובמבר מגיעות גם לצפון הנגב, לתבור, לנחל דישון ולמקומות נוספים. עוד על חלמוניות בנגב תוכלו לקרוא כאן.

צילום: אורי שטינוול
מלהבים נחזור צפונה בכביש 40, ולפני צומת בית קמה נפנה ימינה לכיוון הישובים להב ודבירה (כביש 325). אחרי דבירה נפנה שמאלה לדרך רעועה שתוליך אותנו לחורבת זעק. כאן, במקום בו שכן כפר קדום, יושבת משפחת דהאן ושומרת על המקום, ובהזדמנות זו גם מייצרת ומוכרת יין במערה ומציעה פיתות, גבינות, קפה ותה באוהל צמוד. גולת הכותרת באתר היא מערת מסתור מימי מרד בר כוכבא, קטנה ומתאימה ל"מתחילים" בתחום הזחילה במערות.
הבית הקטן של המשפחה משקיף על נוף הגבעות של דרום השפלה. מכאן וצפונה, לכל אורך שפלת יהודה - הרבה מערות והרבה פריחה באביב. 
עוד על החווה באתר של עמית מנדלסון.

לאחרונה החווה מאויימת על ידי גורמים שרוצים לסגור אותה בגלל בעיות של אישורי קרקע.
עדכון: החווה נסגרה אך המבנים עוד קיימים בשטח.

צילום:חוות זעק
צילום:חוות זעק
צילום:חוות זעק

מצפון לחורבת זעק נמצאת החווה של שי דרומי, שעלתה לכותרות בגלל "חוק דרומי". החוק נחקק בעקבות פריצה של גנבי צאן בדואים, שהתגלו על ידי החוואי שי דרומי. הוא ירה בהם, ואחד מהם מת מפצעיו. שי דרומי נעצר, ומעצרו הביא לגל של מחאה והעלה את סוגיית הגנבות הקשה שסובל המגזר החקלאי בנגב. מוקד הויכוח היה - האם מותר לאדם למנוע פריצה לביתו באמצעים אלימים? ואם כן - איך? לתוך זה נכנסו, כמובן, העניין הלאומי (יהודים מול ערבים, ובפרט מול המגזר הבדואי), בעלות על קרקעות וסוגיית הפשיעה. בסופו של דבר, אושר חוק המתיר פגיעה בפורצים.

להב – מוזיאון ויער
נמשיך מחורבת זעק בחזרה אל הכביש (325) ומשם מזרחה לעבר קיבוץ להב. לפני הקיבוץ, נפנה ימינה למרכז ג'ו אלון, מוזיאון לתולדות האזור, לאומנות ולתרבות הבדואים:
המוזיאון מתאר את ההיסטוריה של המקום בימי מרד בר כוכבא, את חיי הבדואים ואת תולדות ההתיישבות בנגב. ליד המוזיאון יש מקום לינה ואף פינת חי ורחבת תצפית. במוזיאון גם משוחזרות מספר מערות מתקופות שונות, ובהחלט מומלץ לבקר שם, לילדים ולמבוגרים. המוזיאון נקרא על שמו של יוסף (ג'ו) אלון, ממייסדי חיל האויר ומפקדו של בסיס חצרים. ג'ו אלון התמנה לנספח אווירי בוושינגטון, ונרצח בפתח ביתו ב-1973, תעלומה שאין לה פתרון עד היום, ומהווה גם כר לתאוריות קונספירציה.



צילום: ד"ר אבישי טייכר
 
כל הגבעות מסביב (מגיעות לגובה של 500 מטר ויותר) מכוסות ביער גדול, שמשמש ריאה ירוקה ואתר פיקניקים מבוקש לכל תושבי הנגב. היערות מסביב פורחים כל שנה בסוף החורף ותחילת האביב בשלל רקפות, כלניות ופרחים נוספים. על הר להבים יש נקודת תצפית מרשימה בגובה 518 מטר, וממנה נוכל לצאת לטיול בחורבת רימון. בחורבת רימון, השוכנת כ-2 ק"מ מדרום לקיבוץ נתגלו שרידי בית כנסת מרשים מימי התלמוד. בית הכנסת נמצא על גבעה רמה, ושביל ישראל עובר ביער להב, לידו. מדי פעם אף נערכות במקום חתונות.
חלמוניות פורחות גם כאן: מדרום מערב למגדל התצפית ביער להב. יש שינויים בדרכי הגישה בעקבות סלילת כביש 6.
בקיבוץ להב, בין שאר ענפי החקלאות, מגדלים חזירים. היות שהחוק אוסר גידול חזירים לבשר על אדמת הלאום, יש במקום מפעל להפקת מוצרי רפואה ומחקר בחזירים, והבשר הוא "תוצר לוואי" של תעשיה זו. לחובבי הז'אנר, הקיבוץ מוכר את הבשר ב"כפריה" שבצומת שוקת, שלצידה גם מסעדה כשרה...

לקיה
מיער להב נמשיך מזרחה, ואחרי הקיבוץ נתחבר לכביש דרומה, לכיוון כביש 31. שם נפנה (בזהירות, צומת מסוכן!) שמאלה עד לצומת שוקת. מדרום לצומת נמצאת העיירה הבדואית המאובקת לקייה (הבדואים מבטאים "לגייה").
רבות כבר נכתב על העיירות הבדואיות בנגב ועל אין-ספור הבעיות שיש להן. בלקייה יש מפעל מעניין ומבורך: רקמת המדבר. מטרת המפעל הוא למנוע אבטלת נשים, לשמר את מורשת מלאכת היד הבדואית, וגם להוות מוקד פרנסה ותיירות. פרוייקט נוסף הוא "אריגת הנגב", גם הוא מקדם אותן מטרות, הפעם דרך אריגת שטיחים.

גני התעשייה בעומר
בצומת שוקת נפנה ימינה לכיוון עומר ובאר שבע, ומשם לגן התעשייה עומר.
הישוב עומר הוקם כישוב חקלאי בשנות החמישים, והפך במהלך השנים לפרבר וילות יוקרתי במיוחד. עושרו הפך אותו ליעד למעשי פריצה וונדליזם, והניגוד בין הישוב במטופח לכפרי הבדואים סביבו - בולט מאוד. 
סטף ורטהיימר, שהקים את גני התעשייה המפורסמים בתפן שבצפון, החליט להקים גם כאן מרכז דומה, שמשלב אתר תעשיית הייטק ופארק אמנות - כולל אוסף מכוניות עתיקות, גן פסלים ומוזיאון 
מעט מדרום לעומר, ליד הכניסה לישוב הבדואי תל שבע, נמצא הגן הלאומי תל באר שבע. זהו, כנראה, מקומה של באר שבע המקראית, המוכרת לנו מסיפורי האבות. חפירות שנערכו במקום גילו עיר גדולה למדי, בת כמעט 3000 שנה. נמצאו בה חדרים, מחסנים, חומות. מיקומה האסטרטגי של העיר הוא במפגש שני נחלים גדולים - נחל חברון ונחל באר שבע. יש במקום מי תהום (ובאר בעומק 70 מטר שמגיעה אליהם), אבל הדבר המרשים הוא מאגר מים ענק שאגר את מי השיטפונות בנחלים, ומנהרה שיורדת אל המאגר מראש התל. אפשר לרדת במפעל המים הזה ולהתפעל מהעבודה הנפלאה - שנעשתה לפני 3000 שנה!. באתר גם נחשף מזבח בן ארבע קרניים (מכירים את הביטוי "נאחז בקרנות המזבח"?) ששוחזר. בגלל ייחודיות האתר, הוא נבחר, יחד עם תלים מקראיים נוספים כאתר מורשת עולמי של ארגון אונסק. מראש התל אפשר לצפות על העיר באר שבע, על אנדרטת חטיבת הנגב ועל מפגש הנחלים. מומלץ במיוחד.

צילום:דודי הולצמן
צילום:דודי הולצמן
 
 צילום:דניאל ברנק
 
צילום:דודי הולצמן

נבטים
מתל באר שבע נמשיך בכביש העוקף את באר שבע ממזרח, ונפנה בכביש 25 לכיוון דימונה. עד מהרה נגיע למושב נבטים. המושב הוקם ב-1946 כחלק מאחת עשרה הנקודות בנגב על ידי גרעין של עולים מעיראק. הוא היה מבודד מאוד וסבל מקשיים ומניתוק במלחמת העצמאות. הגרעין התפרק, והוחלף בגרעין של יוצאי רומניה, שהתפרק אף הוא. החליפו אותם יוצאי הונגריה, וגם ניסיון זה לא צלח - עד שהגיעו יוצאי קוצ'ין שבהודו - שחיים במקום עד היום. במשך שנים הם עסקו בגידול פרחים בהצלחה רבה, אך כיום רוב התושבים עובדים מחוץ למושב. יש במקום מוזיאון לתולדות יהדות קוצ'ין ובית כנסת שהוא העתק של בית הכנסת בעיר קוצ'ין שבהודו.

צילום:יהודית גרעין-כל

חצרים
נחצה את העיר באר שבע, שראויה בהחלט ליום סיור נפרד. נמשיך לכיוון חצרים (הדרך מבאר שבע לחצרים נקראת על שמו של ג'ו אלון), ונבקר בדרך הפסלים שבחצרים, שבה כ-30 פסלים סביבתיים שיצרו אומנים שונים. הדרך מסתיימת במוזיאון חיל האויר. זהו מוזיאון מרשים במיוחד, פרי הגותו וניהולו של תא"ל (מיל.) יעקב טרנר. במוזיאון יש שפע פעולות לילדים ולמבוגרים, ותצוגה ייחודית של כמעט כל המטוסים ששירתו בחיל לאורך השנים. בחגים יש מופעים מיוחדים (וגם יותר צפיפות), וכל זה, כמו שתמיד אומר יעקב טרנר "רק חמש דקות מבאר שבע". קחו בחשבון שהמוזיאון סגור בשבתות!
צילום:דודי הולצמן
 צילום:דודי הולצמן
 צילום:דודי הולצמן


עוד קישורים מעניינים:



"בַּשָּׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן נְטָלוֹ וְהֶחֱזִירוֹ עַל כָּל אִילָנֵי גַּן עֵדֶן,וְאָמַר לוֹ: רְאֵה, מַעֲשַׁי כַּמָּה נָאִים וּמְשׁוּבָּחִין הֵם, וְכָל מַה שֶּׁבָּרָאתִי-בִּשְׁבִילְךָ בָּרָאתִי. תֵן דַעַתךָ שֶׁלֹּא תְּקַלְקֵל וְתַחֲרִיב אֶת עוֹלָמִי שֶׁאִם קִלְקַלְתָּ אֵין מִי שֶׁיְּתַקֵּן אַחֲרֶיךָ"
מדרש קהלת רבה, ז