יום שישי, 12 ביוני 2015

רמלה: גם שוק, גם שיק וגם היסטוריה

מה קשור, טיציאן, חסמבה, מוני מושונוב וחומוס? זו לא התחלה של בדיחה. כל אלו קשורים לעיר רמלה, בה נטייל היום.עד לפני כמה שנים, עצם המחשבה על טיול ברמלה (ליום שלם) הרימה גבות לא מעטות. בשנים האחרונות, בעקבות פעילות נמרצת של העיריה ומוזיאון, הפכה רמלה לאתר טיולים קרוב ומפתיע, וכמובן מעניין וטעים.
ומה בכל זאת התשובה? אז ברמלה גדלה שלישיית "מה קשור", וגם מוני מושונוב; זו העיר בה צולמה סצנת הסירות המפורסמת של הסרט "חסמבה ונערי ההפקר", זו עיר בה אפשר לאכול חומוס טעים וגם - המקום היחיד בארץ בו מוצגת תמונה מקורית של האומן טיציאן.
רמלה היא עדיין עיר "מחוספסת": לא מעט איזורים שמשוועים ליד שתנקה ותתחזק אותם, לצד אתרים יפים ומתוחזקים היטב. אני מאמין שככל שיעבור עוד זמן, המצב ילך וישתפר.
בסוף הפוסט - קישור לשעות הפתיחה של האתרים

סקירה היסטורית קצרה
רמלה היא העיר היחידה שיסדו המוסלמים בארץ, במאה השמינית, ואף שימשה כבירת הארץ. היא מוקמה בצומת דרכים חשוב בין יפו, ירושלים, עזה והצפון. בעיר גר מוסלמים, נוצרים, יהודים מכל הסוגים וגם שומרונים. התפתחה בה תעשיית צביע ואריגה, והיא היתה עיר משגשגת במשך שנים. רמלה עברה כיבוש צלבני, ממלוכי ועותמאני, וב-1799 אף נשלטה לזמן קצר על ידי צבא נפוליאון.
במאה ה-20 החלה העיר להתפתח, כעיר ערבית גדולה למדי, עד 1948. בשנה זו, במלחמת העצמאות, נכבשה העיר ב"מבצע דני". רוב תושביה הערבים גורשו בעקבות הקרבות, והיא הפכה לעיר יהודית ברובה.
בין העולים שהגיעו לעיר, היו לא מעט מיוצאי בולגריה, אך גם ממרוקו, טוניסיה, הודו, מצרים ועוד ארצות. בעשורים האחרונים נקלטו בעיר אלפי עולים מברית המועצות לשעבר.
בשנות השבעים היתה העיר מוקד למועדונים ודיסקוטקים, ביניהם "קליפסו" המפורסם, בו החלו זמרים רבים את הקריירה שלהם.
תחרות מצד העיר מודיעין, רחובות ועוד ערים שנראו "אטרקטיביות" יותר, גרמה לכך שהעיר הפכה עניה יותר ויותר, וחלקים מהעיר העתיקה נראו הרוסים ורעועים.
בעשור האחרון, החלו פרנסי העיר לגלות את האוצרות שבעיר - כנסיות, מסגד, שוק תוסס ושפע אתרים עתיקים נוספים. מרכז העיר העתיק עובר שיקום איטי, אך מוצלח. בנוסף, נבנתה שכונה של רבי קומות בפאתי העיר שנועדה למשוך אוכלוסיה חזקה יותר.

מוזיאון

נתחיל את הטיול במגרש החניה שבין הקניון למסגד. בימי רביעי מתקיים בסמוך שוק רמלה לוד המקורי והאמיתי (בכל המקומות האחרים בארץ מדובר בחיקוי חיוור). אך גם בימים בהם השוק לא פעיל, שווה בהחלט לבקר.
לידו נמצא מוזיאון רמלה מוזיאון קטן ויפה, שחלקו מוקדש לתולדות העיר, וחלקו - משמש כבית יד לבנים, לזכר נופלי העיר רמלה.

 
צילום:דודי הולצמן

לא הרחק מהמוזיאון נמצא המסגד של העיר.

המסגד

המסגד של רמלה הוא מסגד מיוחד - במקור הוא נבנה על ידי הצלבנים ככנסיה גדולה על שם יוחנן המטביל, במהא ה-12. כאשר המוסלמים כבשו מחדש את רמלה במאה ה-12 הסבו אותו למסגד, אך אפשר לראות את המבנה דמוי-הכנסיה שלו - אפסיס, שורות עמודים וכיוון מזרח מערב, ולא פונה למכה. המוסלמים הוסיפו את ה"מחראב" (השקע לכיוון מכה ואת דוכן ההטפה ("מנבר") מאוחר יותר.
אפשר לבקר במקום ללא חשש (כמובן, לא בשעות התפילה).

צילום:אורי

שוק רמלה הקבוע 
משם נמשיך לכיוון השוק הקבוע (פועל כל השבוע פרט לשבת). השוק עבר שיפוץ, הוא מקורה ומסודר, ואף בו מתקיימים סיורי טעימות ויש כרטיס טעימות בדוכנים (אפשר לקנות במוזיאון העיר). יש בו ירקות בלדי, תבלינים הודיים ואתיופיים, דוכני בורקס, ופינות שקשוקה ומלבי, וכמובן סנדביצ'ים טוניסאיים.


  
צילום:דודי הולצמן

בנוסף - כל מגוון הסחורה שיש בכל שוק רגיל. שמו הרשמי של הרחוב הוא ז'בוטינסקי, אבל כל אחד יודע איפה השוק. מחנה-יהודה - מאחוריך!



צילום:דודי הולצמן
צילום:דודי הולצמן

 מהשוק אל המנזר היווני
מהשוק ניכנס לתוך העיר העתיקה, שנמצאת ממערב לו. רחובות צרים, לא מתוחזקים במיוחד, יחברו אותנו אל המדרחוב שנקרא "קהילת דטרויט" על שם הקהילה שתרמה ואימצה את רמלה.
במדרחוב נמצא אחד המוסדות הקולינריים החשובים בעיר - חומוס חליל, שנחשב לאחת מעשר החומוסיות הטובות בארץ. בשבתות משתרך תור ארוך של ממתינים למקום ישיבה או לקופסת חומוס לקחת הביתה. מעט מדרום, יש חנות קטנה וצנועה ובה כנאפה מצוינת (ממתקי שאהין).
אך המבנה החשוב ביותר הוא המתחם של המנזר היווני-אורתודוכסי: מן הרחוב ניכנס לחצר שקטה, קרירה ונעימה, שיראה לנו כמו פיסה קטנה של יוון בתוך רמלה. בכניסה נבחין בדמותו של אביר רוכב על סוס ונלחם בדרקון. זהו ג'ורג' הקדוש, פטרונה של העיר לוד (אבל גם של אנגליה, ברצלונה ועוד ערים רבות בעולם). מתוך החצר נבחין בשער, שאפשר להיכנס אליו רק אם מתכופפים. השער יוליך אותנו לכנסיה עצמה.

צילום:דודי הולצמן

הכנסיה, מקושטת באיקונות מוזהבים וקירותיה צבועים בשלל צבעים ומנורות רבות מאירות אותה. היא משרתת את הקהילה האורתודוכסית בעיר. 
צילום:דודי הולצמן

נפוליאון וטיציאן בכנסיה הפרנציסקנית
מרחוב קהילת דטרויט נלך ברחוב המסדר הפרנציסקני לכיוון מערב.
מימיננו הצריח הגבוה של הכנסיה. נפנה ימינה ברחוב ביאליק ומייד שוב ימינה, אל הכנסיה.
הצלבנים זיהו את רמלה כ"רמה", העיר שממנה הגיע יוסף הרמתי, תלמידו של ישו שנתן לו את קברו ויחד עם נקדימון הוריד אותו מהצלב (כמובן שהעיר רמה לא היתה כאן, הצלבנים לא היו ממש חזקים בזיהוי מקומות). הפרנציסקנים (שמונו בידי האפיפיור כשומרי ארץ הקודש) קיבלו את המקום, והקימו בו אכסניה ומנזר לזכר יוסף ונקדימון. ב-1799 ביקר כאן נפוליון ולן באכסניה. לפנות בוקר הוא התעורר בבהלה מקריאת המואזין. על פי האגדה הוא התרגז, שלף אקדח וירה במואזין למוות.
במאה ה-19 הורחב המנזר והוקמה בו כנסיה יפה, שנקראת גם היא על שם יוסף ונקדימון, וגם בשם "טרה סנטה", על שם משמר ארץ הקודש הפרנציסקני.

צילום:תומר א.

 זו כנסיה מרשימה ויפה, ואפשר בהחלט לבקר בה. העיר מדריד לקחה את הכנסיה תחת חסותה, ותרמה לה פסלים של נקדימון ויוסף, וגם - ציור מקורי של האמן טיציאן - ההורדה מהצלב. הציור תלוי באפסיס של הכנסיה. הוא לא עבר תיקונים ושימור כמו ציורים במוזיאונים בעולם, ולכן הוא נראה מעט כהה ועמום. הויטראז'ים של הכנסיה מתארים גם הם את ההורדה מהצלב.


 
צילום:דודי הולצמן



צילום:דודי הולצמן

 המגדל הלבן
נמשיך מהעיר העתיקה מערבה, דרך רחוב עדס שפיק  (מראשי יהדות עיראק שנתלה על ידי השלטונות שם ב-1948 בעוון קשרים עם ישראל) , לכיוון רחוב דני מס (מפקד הל"ה שעל שמו נקרא מבצע דני לכיבוש לוד ורמלה).
בשטח נרחב ופתוח בולט בגובהו מגדל עתיק וגבוה, הוא "המגדל הלבן".
בשטח שמדרום לו היה מסגד עתיק בשם המסגד הלבן, ומתחתיו מאגרי מים גדולים. המסגד נחרב ברעידות האדמה הגדולות במאה ה-11, ולא נבנה מחדש. המגדל שלידו נבנה ב-1318, על ידי הממלוכים. אפשר לעלות עליו (111 מדרגות) ולצפות ממנו על כל העיר, ועד הרי יהודה. המסגד החרב ומאגרי המים אינם פתוחים (בינתיים) לביקור.

צילום:דודי הולצמן
 
צילום:ד"ר אבישי טייכר

הבריכה של חסמבה
מעט מצפון לרחוב הרצל (ברחוב ההגנה), נמצא מאגר מים שנבנה במאה השמינית, בימי החליף הארון אלרשיד (יש בבריכה כתובת שמנציחה את הבניה). הבריכה שרדה 120 שנה ולא מעט רעידות אדמה - ועדיין קיימת. לרוב האנשים (טוב, אלו שמעל גיל 40) היא זכורה כמקום בו צולם חלק מהסרט "חסמבה ונערי ההפקר".

 
המאגר פתוח לביקור בתשלום

צילום:idobi

מחוץ למרכז העיר

אנדרטת אצ"ל
במלחמת העצמאות, ממש עם הכרזת המדינה, ביקש פיקוד ההגנה מכוחות אצ"ל לתקוף את העיר רמלה. בניגוד למקומות רבים בהם היו כוחות גרילה מקומיים ולא סדירים, ברמלה היו חיילי לגיון מאומנים ורבים, וכוחות פלסטיניים שנמלטו מאיזור צריפין. במשך מספר שבועות ניסו כוחות אצ"ל, מצויידים בנשק דל, לפשוט על רמלה, ועד להפוגה הראשונה (11 ביוני 1948) נפלו 53 לוחמים. גופות רבות נשארו בשטח, ונקברו רק ב-1952, ושלוש מהן זוהו רק ב-2011. זה היה הקרב הקשה ורב-הנפגעים ביותר של אצ"ל במלחמת העצמאות. רק ב-1992 נחנכה אנדרטה לזכרם, בכניסה המערבית לעיר

צילום:תומר א.

בית קברות - וגם קבר הארי פוטר
 מצפון למרכז העיר שוכן אחד מבתי הקברות של האימפריה הבריטית. בצבא הבריטי נהגו לקבור את החיילים סמוך לאתרי הקרבות, בכל מקום בעולם. יש מחלקה מיוחדת שדואגת לשמר ולטפח את בתי הקברות בכל מקום, ואמנם בית הקברות שמור ומצוחצח.

 
צילום:ד"ר אבישי טייכר

קבורים בו חיילים בני כל הדתות ביחד, ובין הקברים בולט קברו של חייל שנהרג בארץ ושמו - הארי פוטר (ללא קשר לספרים ולסרטים).


מרכז העדה הקראית

היהדות הקראית מונה כיום כ-40 אלף אנשים בישראל, אחוז מזערי מהאוכלוסיה. אך בעבר כמעט ממחצית היהודים בעולם היו קראים!
היהדות הקראית מאמינה בתורה שבכתב ומקדשת את התנ"ך, אך שוללת את פרשנות חז"ל (תורה שבעל פה) שהתפתחה במשך הדורות. מסיבה זו, ישנם הבדלים גדולים באופן קיום המצוות על ידי הקראים. זהו הסבר קצר ביותר בנושא רחב מאוד, ולמי שרוצה להרחיב, יש שפע של חומר.
בין העולים לרמלה בשנות החמישים היו לא מעט קראים, והיא נבחרה לארח את המרכז העולמי - בית הדין, ספריה ומרכז קהילתי. בסמוך יש בית כנסת קראי, שאפשר לבקר בו ולעמוד על ההבדלים בינו לבין בית כנסת יהודי "רגיל" - המזוזה אחרת, התפילה על שטיחים ועוד
המרכז הקראי שוכן ברחוב קלאוזנר, לא הרחק ממרכז העיר

צילום:דודי הולצמן
באיזור התעשיה של רמלה, ממוקם הסניף המרכזי של חברת התובלה "תעבורה". בחצר המקום יש תצוגה מרשימה של משאיות ישנות וחובבי כלי רכב עתיקים. 
הביקור בחינם, רק תבקשו רשות מהשומר. נמצא ברחוב החזון 2
מפעל המלט הענקי השוכן בפאתי רמלה הוקם ב-1950, כדי לספק את הצריכה הגדולה עם הגעת גלי העליה. הוא מוקם ברמלה בגלל קרבה לפסי הרכבת ולמחצבי חרסית ואבן גיר. המפעל הלך וגדל, עד שהוא נראה בלילה כחללית ענקית שנחתה על כדור הארץ. היות שמפעל נשר נחשב (בצדק או שלא) כמפעל מזהם, הוא פעיל בנושאים סביבתיים, תורם לשיקום יערות ואף מפעיל מרכז מבקרים.
בגלל חשיבות המפעל, נקרא המחלף שעל כביש 6 הסמוך בשם "מחלף נשרים". מדוע נשרים ולא נשר? על כך בהמשך.

מערת איילון
עם כל הכבוד לתהליכי יצור המלט, הדבר המרתק ביותר במפעל נשר נחשף באקראי, ולא פתוח לציבור, אבל הוא באמת מדהים.
בשנת 2006, במהלך החציבות באתר התגלה פתח של מנהרה. המנהרה הובילה למערך מחילות גדול באורך 2.5 קילומטר, שנוצרו על ידי מים שעלו, המיסו סלעים שמכילים גופרית. החומצה הגופרתית שנוצרה המיסה פתחה חללים ואגמים תת קרקעיים. בתוך העולם החשוך הזה נשמרה לחות גבוהה וחום קבוע של 30 מעלות. כאן התפתחו, במשך מיליוני שנים, בעלי חיים שלא היו מוכרים עד אז למדע. המערות תועדו, נאטמו, וחברת נשר שומרת עליהם. אין (עדיין) אפשרות לבקר במקום
אמת המים לרמלה נבנתה עם הקמתה של העיר (שהיתה, כזכור, עיר בירה של הארץ למשך זמן מה). המים הגיעו מנביעות באיזור גזר (שכבר לא נובעות כיום), והובלו באמה מרשימה מערבה אל העיר. ככל הנראה, השימוש באמה פסק אחרי רעידות האדמה שבמאה ה-11, וחלקים ממנה התגלו עם סלילת כביש 6, לפני כ-14 שנה. הגישה לאמה היא מתחנת הדלק בכביש 6, או בדרכי עפר מכיוון קיבוץ נען.

צילום:דודי הולצמן

אז מדוע "נשרים" ולא "נשר"
המחלף הגדול על כביש 6 נקרא "נשרים" כי הוא בין שני "נשרים": מפעלי נשר, ומושב "יד רמב"ם", על שם הרמב"ם שהיה ידוע גם כ"נשר הגדול"


עוד מידע:
 
צילום:דודי הולצמן







"בַּשָּׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן נְטָלוֹ וְהֶחֱזִירוֹ עַל כָּל אִילָנֵי גַּן עֵדֶן,וְאָמַר לוֹ: רְאֵה, מַעֲשַׁי כַּמָּה נָאִים וּמְשׁוּבָּחִין הֵם, וְכָל מַה שֶּׁבָּרָאתִי-בִּשְׁבִילְךָ בָּרָאתִי. תֵן דַעַתךָ שֶׁלֹּא תְּקַלְקֵל וְתַחֲרִיב אֶת עוֹלָמִי שֶׁאִם קִלְקַלְתָּ אֵין מִי שֶׁיְּתַקֵּן אַחֲרֶיךָ"
מדרש קהלת רבה, ז