יום שלישי, 22 במאי 2012

חג החלב? חג החומוס!

כמו כל שנה, לקראת חג השבועות, מתמלאים אתרי האינטרנט ומוספי העיתונים בשפע מתכונים לעוגות גבינה, פשטידות ושאר מוצרי חלב.
החג, שהתחיל כשילוב של חג חקלאי (ביכורים) וחג דתי-תורני (מתן תורה) הפך ל"חג החלב" בו יצרני החלב מנסים למכור כמה שיותר.
בכלל, רוב החגים הפכו לחגי אוכל. האימרה "ניסו להרוג אותנו, לא הצליחו, אז בוא נאכל", שמתמצתת את חגי היהדות, מתאימה לחנוכה, פסח, פורים ויום העצמאות, בעוד חגים אחרים נשארו ללא עילה מיוחדת לחגיגת זלילה. לכן אין מתאים מחג השבועות שנשאר ללא סיבה מיוחדת לארוחה ענקית – למוצרי חלב שבדרך כלל נשארו קצת "מחוץ לתחום" של מאכלי החגים ברוב עדות ישראל.

לחג השבועות יש ארבעה שמות וארבע משמעויות:
  • חג מתן תורה - מתן תורה חל ביום זה
  • חג השבועות - שבעה שבועות ויום מקציר העומר 
  • חג הביכורים - "וחג שבועות תעשה לך ביכורי קציר חטים" (שמות ל"ד 22). מיום זה מתחילים להביא למקדש ביכורים מפרי האדמה
  • חג הקציר - "וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה" (שמות כ"ג 16)  - בתקופה זו מתחיל קציר החיטים
אז איך כל זה קשור לחלב? יש כמה הסברים מסורתיים (אם תחפשו באינטרנט תמצאו עוד):
  • "חלב" הוא בגימטריה 40, לציון 40 הימים ששהה בהם משה על הר סיני
  • התורה נמשלה לחלב ודבש
  • עם מתן תורה הפכו בני ישראל לשומרי-מצוות, והכלים בהם בישלו בשר הפכו לא כשרים, לכן, הם אכלו מאכלי חלב
ולמה לא חלב?
לאחרונה יותר ויותר אנשים מגלים את הנזקים בצריכת חלב. בני האדם הם יונקים, וכל היונקים נגמלים מחלב בגיל מאוד צעיר. עד ביות בהמות החליבה (פרות/כבשים/עיזים) לא צרכו בני אדם בוגרים חלב ומוצריו, ולמעשה רוב האנושות לא אוכלת מוצרי חלב גם כיום. מחקרים חדשים מוכיחים (?) קשר בין צריכת חלב ומוצריו לאין-ספור תחלואים שונים ומשונים.

ומנגד: היונקים מאבדים את היכולת לעכל חלב בגלל שלקטאז (האנזים שמפרק את הלקטוז שבחלב) מפסיק להתקיים אצלם לאחר מספר חודשי חיים (זמן הגמילה מחלב). כך היה גם אצל בני האדם.
אך, יש כאלו שהאנזים הזה נשמר אצלם (סוג של מוטציה גנטית). אלו האנשים שיכולים לעכל חלב גם בבגרותם, והמוטציה הזו שהפכה להיות מוצלחת אצל עמי אירופה בעיקר, גרמה להתפתחות משק חלב מפותח, ואין-ספור המאכלים הקשורים אליו. נסו לדמיין עולם בלי חלב, יוגורטים, גלידה, מילקשייק, גבינות... קשה לדמיין את עולם המזון המערבי ללא כל זה.
ככל הנראה, מי שיכול לעכל חלב יכול גם לנצל את התכונות שלו (סידן, ויטמין D), אחרת אי אפשר להסביר את העובדה שהמוטציה הזו שרדה, והעמים הצורכים חלב בריאים ומאריכי ימים.
חברי שלמה יונה מציג בבלוג המצויין שלו שני סרטים בנושא זה.

תבחרו לצרוך מוצרי חלב או להימנע מהם, אבל אי אפשר להתעלם מהדרך בה מוצרי החלב מגיעים אלינו: הפרות (ספקי החלב העיקריים) לא תמיד גדלות בתנאים אופטימליים, והשבחה גנטית הביאה להגדלת עטינים כדי לייצר כמויות עצומות של חלב. הפרדת עגלים מאמהות ושאר פגיעות ברווחת החיות מעלות תמיהה מכיוון אחר, הפעם על המוסריות של צריכת החלב.
למי שמאס במכירות האגרסיביות של המחלבות ורוצה להמעיט או להימנע ממוצרי החלב ובכל זאת לשמור על רוח החג, אני מציע אפשרות אחרת.
 צילום: מוסא מוחמד שהואן


חג החומוס
אני מציע לחג השבועות פן נוסף לחג, ואוכל שבהחלט קשור לחג: חג החומוס.
אם נפתח את מגילת רות, שנקראת בחג השבועות, נגלה שהחלב לא מוזכר בה כלל. לעומת זאת, נזכרו בה עולם הקציר וחיי החקלאים בארץ יהודה לפני 3000 שנה.

ולמי שלא מכיר את סיפור, הרי תמציתו:
משפחת אלימלך עזבה את ארץ יהודה לארץ מואב, בגלל רעב ובצורת. אבי המשפחה אלימלך - מת, ובניו מחלון וכליון (כבר מקריאת שמותיהם אפשר להבין שהם לא יאריכו ימים), התחתנו עם שתי מואביות, רות וערפה, ואחרי מספר שנים מתו גם הם. נשארה אם המשפחה נעמי, ושתי כלותיה - רות וערפה. נעמי החליטה לחזור לארץ יהודה, והפצירה בכלותיה לא לבוא אתה. ערפה החליטה להשאר במואב, רות מעדיפה ללכת עם חמותה (האם זה אמיתי?) ואמרה: "עמך עמי ואלוהיך אלוהי".
הנשים חזרו לבית לחם, ורות התחילה ללקט שיבולים בשדהו של בועז, קרוב משפחתו של אלימלך המת, ונראה לה שהיא מצאה חן בעיניו (מיד תראו איך החומוס קשור לעניין). רות יעצה לה לבקר את בועז בלילה, להתגלות אליו וכך להכיר אותו יותר לעומק. בפגישתם גוללה רות את סיפורה, ואת רצונה להמשיך את השושלת. בועז לקח את רות לאישה, נולד להם ילד בשם עובד, הוא סבו של דוד המלך (שנולד ומת בחג השבועות).

בפגישתם הראשונה של בועז ורות הוא הזמין אותה לצלחת חומוס:

וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז לְעֵת הָאֹכֶל, גֹּשִׁי הֲלֹם וְאָכַלְתְּ מִן-הַלֶּחֶם, וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ, בַּחֹמֶץ; וַתֵּשֶׁב, מִצַּד הַקֹּצְרִים, וַיִּצְבָּט-לָהּ קָלִי, וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר (רות ב 14)

כמובן שאין מדובר בחומץ המוכר לנו היום. לא טובלים לחם בחומץ, זה פשוט לא טעים (אלא אם כן מדובר בפוקצ'ה שנטבלת בשלולית שמן זית בתולי עם נגיעת חומץ בלסמי). הכוונה לחומוס שלנו. בערבית נכתב המאכל "חמץ" (حُمُّص) ומבוטא חומוס וגם בעברית שם הצמח הוא "חמצה". במעשהו זה, בועז לא "יצא חומוס", אלא הזמין את רות לאכול חומוס איתו. זו תחילתו של הקשר בין השניים, שהביא, כידוע, להולדתו של דוד המלך, נינם של השניים.

זו הופעתו הראשונה של החומוס בתנ"ך ובמקורות היהודיים. לאורך ההיסטוריה, החומוס היה פופולארי בכל ארצות המזרח התיכון, וגם אנו הישראלים לא משכנו ידנו (ופיתתנו) ממנו.
בעשרות השנים האחרונות עבר עולם החומוס הישראלי מהפכה. מהימים בהם היה חומוס בקופסת שימורים או מאבקה + כמה חומוסיות ליודעי ח"ן, הגענו למצב בו יש מאות חומוסיות, וכל אחד נשבע שהחומוס "שלו" הוא הכי טעים. "שיחות חומוס" מתחילות להזכיר שיחות פלצניות על יקבים ובוטיקי גבינות בצרפת.

בעבר עבדתי במקום בו היה "מועדון החומוס", בו פעם בכמה שבועות הביא אחד העובדים חומוס מהחומוסיה החביבה עליו ו"פתחנו שולחן", מלווה בניתוח המרקם, הטעם, הטחינה ואישיותו של בעל החומוסיה.
גם מדף החומוס בספופרמרקטים הפך מגוון ואיכותי מאי פעם.

הפופולריות הזו לא נעלמה מעיני שכנינו בצפון, שכעסו על כך שישראל הפכה את החומוס ל"מאכל הלאומי", בעוד הוא למעשה המאכל הלאומי של לבנון. תחרות "למי יש את החומוס הכי גדול" נערכה בין חומוסיה באבו-גוש לחומוסיה בלבנון ואף הגיעה לספר השיאים של גינס.
להגנתנו, אפשר בהחלט לנופף בפסוק ממגילת רות, שזה ממש-ממש שלנו.

הפופלריות של החומוס כבר גרמה לכמה מדריכי טיולים לארגן "סיורי חומוס", בעיקר במזרח ירושלים.

ואי אפשר בלי כמה דברים מעניינים:
חג שמח וניגוב נעים וטעים!


 צילום: אורן פלס


יום רביעי, 16 במאי 2012

ירושלים לאורך הקו העירוני

עד לפני 45 שנה התפתל בלב ירושלים קו גבול שחצה אותה. הקו נקבע בצורה שרירותית, לפעמים אפילו משעשעת, אך המשמעות שלו הייתה עצובה. תושבי העיר המערבית ותושבי העיר המזרחית חיו בעולמות נפרדים, לפעמים במרחק של מטרים ספורים אלה מאלה.

מאז מלחמת ששת הימים אין חומה פיזית בין שני החלקים. הגבולות נעלמו, שכונות חדשות נבנו, ירושלים התרחבה, אך איחוד אמיתי ומלא לא הושג. 

קרבות מלחמת העצמאות בירושלים הסתיימו למעשה בקיץ 1948. ישראל כשלה בניסיונותיה לכבוש את העיר העתיקה. הלגיון הירדני הבין שלא יצליח לכבוש את ירושלים העברית, וחיפש דרך להסדר. שני המפקדים של העיר, משה דיין הישראלי, ועבדאללה א-תל הירדני, נפגשו ושרטטו קו הפסקת אש זמני על מפה, בקנה מידה של 1:20,000. הקו שורטט בטוש עבה ושמנוני, ולעתים חצה בתים וחצרות. כולם הניחו שהסדר קבוע יושג בקרוב ושהקו הוא זמני. 
בשיחות שביתת הנשק שהתקיימו ברודוס ב-1949 הוכנסו תיקונים ושינויים בגבול בין ישראל וירדן, והוגדר למעשה הקו הירוק. אך בירושלים - לא נגעו, והנציחו את הקו הקיים. בינתיים, החיים נמשכו לאורך קו הגבול הכמעט-בלתי-אפשרי הזה. עולים חדשים גרו על הגבול, בנו בתים וניסו לקיים שם חיי יום-יום. כל תוספת בנייה על הקו הלא-ברור הייתה עילה לתלונות, פניות לאו"ם, ואפילו תקריות ירי. לירדנים היה נוהג שמדי כמה חודשים "משוגע תורן" פותח באש על יהודים בגבול. אחרי מחאות ותלונות השקט היה חוזר, והיו גם יחסי ידידות בין תושבים משני צדי הגבול. 

גם כיום אפשר לנסות ולהתחקות אחרי קו הגבול, כפי שעשו ב״הארץ״ במלאת 50 שנה למלחמה

רמת רחל
את הסיור שלנו נתחיל בקיבוץ רמת רחל, בקצה הדרומי של ירושלים דאז. הקיבוץ ישב ממש על הגבול, וממזרח לו בנו הירדנים את מוצב ה"פעמון", שגבה מחיר דמים במלחמת ששת הימים.
ברמת רחל נמצא אתר ארכיאולוגי שבשנות החמישים התגלו בו ממצאים מרשימים מתקופת בית ראשון. בכנס שהתקיים במקום בספטמבר 1956 פתח חייל ירדני "משוגע" באש, והרג ארבעה ארכיאולוגים.

האתר בו קרה המקרה נמצא ממערב לקיבוץ. יש בו  תצפית לירושלים המערבית (מומלץ לעת שקיעה) - על שם גיל אנגל, בן הקיבוץ שנהרג. 
בכיוון מזרח מוביל מהקיבוץ שביל לפסל "עמודי הזית", שמציין את השלום בין הדתות. מהפסל נוכל לראות את שכונת הר חומה, את ההרודיון, את בית סחור, ואת כל המרחב שבו הגבול בין ירושלים ובין הכפרים שמסביב לה, מטושטש וגדר ההפרדה מבתרת אותו.
צילום: ד"ר אבישי טייכר

לרמת רחל היסטוריה ארוכה עוד מימי הקמתו בשנות העשרים ועד הקרבות המרים שנערכו בו במלחמת העצמאות.

מארמון הנציב לאבו-תור
מכאן המשיך הגבול צפונה, עד ארמון הנציב. הארמון, שצופה על ירושלים העתיקה ועל ירושלים החדשה, שימש בימי המנדט למגורי הנציב העליון. במהלך קרבות תש"ח השתלט עליו האו"ם המקום והפך אותו למקום ניטרלי. לאחר מלחמת ששת הימים המשיך האו"ם להחזיק בו, למעשה ללא אישור משום גורם, ושם נמצא מטה האו"ם עד היום. במשך 19 השנים שעברו ממלחמת העצמאות עד מלחמת ששת הימים עסקו משקיפי האו"ם בתלונות ההדדיות שבין ישראל וירדן על הנעשה בגבול. אזור הטיילת של ארמון הנציב דהיום, עד אבו-תור, היה ממש על קו הגבול. נוכל ללכת לאורך הטיילת היפה, או לנסוע בסיור ברכב ה"סגווי" הייחודי.
השכונה אבו תור, שכונה ערבית אמידה, נכבשה בחלקה ב-1948, ויהודים ישבו בה, ממש סמוך לבתי הערבים. תושבי המקום מספרים שבעתות רגיעה הם אפילו החליפו מצרכי מזון מעל לגדר.
באחד הימים ב-1966 ביקשה משפחה יהודית שגרה באבו-תור לבנות מבנה שירותים בחצר. לצורך הבנייה היא נערכה לא רק עם פועלים, אלא גם עם חמ"ל וקו פתוח לפיקוד - הכל כדי למנוע התפתחות של תקרית. ואמנם, הירדנים הגישו תלונה חריפה על הבנייה, ובוועידת שביתת הנשק הוקדשו דיונים רבים לתקרית השירותים. למזלנו, האירוע הסתיים ללא נפגעים... 

בהר ציון ולאורך החומה
נמשיך מכאן להר ציון. הר ציון נמצא מחוץ לחומות העיר העתיקה, אך באופיו הוא דומה למתחם שבין החומות. נמצאים בו קבר דוד המלך, חדר הסעודה האחרונה, המקודש לנוצרים, וכנסיות רבות. במלחמת העצמאות נתפס המקום בידי כוחות צה"ל. הם ניסו לפרוץ ממנו, ללא הצלחה, דרך שער ציון, לתוך הרובע היהודי. הר ציון ואתריו (ראויים לסיור נפרד) היה, בשנים 1967-1948, המקום הקרוב ביותר
לרובע היהודי ולכותל המערבי שהיה בידי ישראל. נשיא המדינה השני, יצחק בן צבי, שהיה תושב ירושלים, נהג לעלות מדי פעם לחדר שמעל קבר דוד ולצפות לעבר העיר העתיקה. בהיותו המקום הקרוב ביותר למקומות הקדושים, הוקם שם מוזיאון השואה הראשון, הוא מרתף השואה, וקבר דוד המה מבקרים בחגים, בעיקר בחג השבועות. רבים טיפסו על הגגות כדי לראות ולו חלק קטן משרידי הרובע היהודי, שנהרס בידי הירדנים.
אם נלך לכיוון שער ציון, נראה על החומה סימני ירי, ואף סימן לניסיון הפיצוץ של החומה, שנעשה ב-1948.
נמשיך מכאן מערבה, למרגלות החומה. השביל שלמטה היה בידי ישראל, ואילו החומה הייתה בידי הלגיון. ביולי 1962 ירה חייל ירדני (שוב "המשוגע התורן") והרג את מפקד הסיור, סרן אבשלום סלע. בעקבות זאת הוחלט להפסיק את סיורי צה"ל במקום. לזכרו של אבשלום הוקמה אנדרטה סמוך לפינת החומה.

כשנגיע לפינת החומה נראה מולנו את שכונת ימין משה המהודרת, ולידה את פרויקט ממילא היוקרתי. נסו לדמיין את המצב עד 1967: שכונות עוני הרוסות למחצה, חצויות על ידי חומה, ומאוכלסות בתושבים מפוחדים שחרדים מפעולת "המשוגע התורן".


כך נראתה ממילא בראשית שנות החמישים:
 
וכך נראה המקום כיום:
 
נפנה צפונה ונלך למרגלות החומה, עד שער יפו, והלאה עד לפינת החומה, ממש מול בית העירייה הישן (שגם עליו נותרו כמה סימני ירי). נפנה ימינה לכיוון שער שכם. כאן עבר הגבול ממש במקום שבו עובר הכביש, והמבנים הנוצריים מצפון היו בשטח ישראל. הגבול המשיך עוד מזרחה, ומשם צפונה לאורך כביש מס' 1 (שדרות בר-לב). נחצה את הכביש לכיוון אכסניית נוטר-דאם. 




סיפור הנזירה
במבנה בית החולים סן-לואי (יש המייחסים את הסיפור דווקא למנזר נוטר-דאם) גרו בצוותא נזירות וחיילי צה"ל, שאיישו שם עמדת תצפית. מכאן ראו החיילים את הנעשה בשער שכם ובמרכז העיר המזרחית. כשראו שהמסחר נעצר והמכוניות נעלמות, הם הבינו שמשהו עלול לקרות, והעבירו על כך התראה. מתחת למבנה, במקום הכביש של היום, היו גדרות תיל מסולסלות ושטח הפקר שאיש לא נכנס אליו. בוקר אחד, בשנת 1954, קמה אחת הנזירות, פתחה את החלון, פיהקה, ואז – נפלו השיניים התותבות שלה אל "מעבר לגבול", בין גדרות התיל. המבצע להשבת השיניים היה מורכב, והיו מעורבים בו אנשי האו"ם, ראשי הכנסייה וקציני צבא בכירים מישראל ומירדן. בסופו של דבר זחלו קצין ירדני, קצין ישראלי ואיש או"ם בין הגדרות והשיבו את השיניים האבודות לנזירה המאושרת. המחזה הסוריאליסטי הונצח על ידי הצלם דוד רובינגר. עוד על סיפור הנזירה והצילום מאחורי העניין תוכלו לקרוא כאן.

מעבר מנדלבאום ובית תורג'מן
על התפר בין העיר היהודית והערבית, בין רחוב שבטי ישראל לרחוב סנט-ג'ורג', הקים יהודי בשם ברוך מנדלבאום את ביתו ב-1927. הבית, שהיה זירת קרבות בימי מלחמת העצמאות, נהרס כמעט כליל. לאחר שביתת הנשק הוקם כאן המעבר הרשמי היחיד בין ישראל וירדן, ששימש למעבר דיפלומטים ואנשי כנסייה. לידו נמצא בית תורג'מן, שמשמש היום מוזיאון לחיים על קו התפר בירושלים, ובו גם מיצגים העוסקים בקונפליקטים ובדו-קיום. 
לאורך הקו נסללה דרך חיים בר-לב ותוואי הרכבת הקלה, וב-2014 הפך האיזור לזירת עימותים בין יהודים לערבים. ברוך גיאן כתב על כך בבלוג המצויין "עונג שבת".


מעל פסגת הר הצופים
נסיים את סיורנו בהר הצופים. על פי הסכמי שביתת הנשק, הר הצופים, ובו מבני האוניברסיטה ובית החולים, נשארו "מובלעת" ישראלית בתוך שטח ירדני. התחבורה אליו התנהלה בעל ידי שיירות, פעם בשבועיים, בליווי האו"ם. הירדנים כל כך הקפידו על שמירת ההסכם כלשונו, עד שדרשו שאותו אוטובוס מ-1948 ישמש ככלי התחבורה בשיירות, ועובדי המוסך עמלו קשות כדי לשמור את האוטובוס במצב נסיעה עד 1967 (היום האוטובוס נמצא במוזיאון בתי האוסף של צה"ל). 


צילום: ד"ר אבישי טייכר

על ההר הכינו השוטרים (הירדנים לא הסכימו לנוכחות של הצבא, וה"שוטרים" במקום היו אנשי צה"ל, למעשה) מערכת מנהרות ומחילות, למקרה שההר המבודד יותקף על ידי הלגיון הירדני. ביום השני למלחמת ששת הימים חודש הקשר עם הר הצופים, ולאחר כמה שנים חזרה אליו האוניברסיטה, ונפתח בו מחדש בית החולים. היום לאורך הכביש המקיף את ההר יש עמדות תצפית למערב - אל עבר העיר העתיקה והעיר החדשה, ולמזרח - אל המדבר. את טיולנו נוכל לסיים באמפיתיאטרון של הר הצופים, שם הוענק ליצחק רבין תואר ד"ר כבוד כרמטכ"ל מלחמת ששת הימים. כאן יכול כל אחד להתייחד עם מחשבותיו על מה שהיה לפני אותה מלחמה, ועל מה שעברה ירושלים אחריה, וכמובן – על עתידה של העיר – מאוחדת או מחולקת.

מנהלות
הסיור מותאם לרכב. מנקודה לנקודה צריך לנסוע כחמש דקות. לאורך הטיילת של ארמון הנציב עד אבו תור ניתן ללכת ברגל, ואז יש לדאוג להקפצת הרכב. לצורך הביקור באתרים שסביב העיר העתיקה – הר ציון, סלע אבשלום, ממילא ונוטר-דאם - כדאי לחנות במקום אחד (חניון ממילא או חניון הר ציון) וללכת ברגל. 


"בַּשָּׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן נְטָלוֹ וְהֶחֱזִירוֹ עַל כָּל אִילָנֵי גַּן עֵדֶן,וְאָמַר לוֹ: רְאֵה, מַעֲשַׁי כַּמָּה נָאִים וּמְשׁוּבָּחִין הֵם, וְכָל מַה שֶּׁבָּרָאתִי-בִּשְׁבִילְךָ בָּרָאתִי. תֵן דַעַתךָ שֶׁלֹּא תְּקַלְקֵל וְתַחֲרִיב אֶת עוֹלָמִי שֶׁאִם קִלְקַלְתָּ אֵין מִי שֶׁיְּתַקֵּן אַחֲרֶיךָ"
מדרש קהלת רבה, ז