יום שלישי, 25 באפריל 2017

בשדות פלשת - מלחמת העצמאות בחזית הדרום

לקראת יום הזכרון נבקר בכמה מאתרי הקרבות הקשים והאכזריים בדרום, ונחזור ל״שדות פלשת״ בהם הקריבו בנים ובנות את חייהם, בלמו את הצבא המצרי, לחמו על הגנת ישוביהם ופרצו את הדרך אל הנגב

ההתיישבות היהודית בימי המנדט לא התמקדה, בתחילה, בדרום הארץ. לאורך זמן רב, הישוב הדרומי ביותר היה באר טוביה. רק ב-1939 נוספה נגבה לרשימה כישוב חומה ומגדל, ובשנות הארבעים נוספו לא מעט ישובים קטנים - גם בנגב המערבי וגם בשפלת החוף. ישובים מעטים בין הרבה כפרים ערבים וערים ערביות.

בשדות באר טוביה
בהחלטת החלוקה ב-1947 ניתן הנגב למדינת ישראל, לא מעט בזכות הישובים האלה. מיד לאחר ההכרזה פרצו קרבות בין הערבים ליהודים, וישובי הנגב המערבי הפכו להיות נצורים. גם באיזור הצפוני יותר היו היתקלויות בין יהודים לערבים, וכאשר התקרב מועד יציאת הבריטים מהארץ, יצאה חטיבת גבעתי, שהופקדה על האיזור, למבצע ״ברק״ לטיהור המרחב שבין באר טוביה ואיסדוד (היום אשדוד). בין השאר נתפס שדה תעופה בריטי בשם ״בית דאראס״ ששימש להנחתת מטוסי תובלה מצ׳כוסלובקיה, שנשאו בבטנם את מטוסי חיל האויר לעתיד, מטוסי המסרשמידט במבצע חסידה. בבאר טוביה יש כמה אתרי מורשת מעניינים, ואם נוסעים בכביש מבאר טוביה לכיוון אשדוד בין המושבים הפורחים, אפשר לראות את שרידי המסלולים של בית דאראס. בצידי הכביש אנדרטה צנועה לזכר המבצע.

צילום:ד״ר אבישי טייכר


עד הלום
מאיזור באר טוביה נמשיך לכיוון הכניסה הדרומית לאשדוד
עם הכרזת העצמאות פלש צבא מצרים לארץ. הוא התקדם בשתי זרועות - זרוע מזרחית מניצנה לבאר שבע, חברון וירושלים, וזרוע מערבית לכיוון עזה, אשקלון, אשדוד - כשהיעד היה תל אביב. בשלב מסוים היה חשש שהמצרים יגיעו לתל אביב ובכך יקיץ הקץ על המדינה הצעירה. כדי לחסום אותם פוצץ הגשר על נחל לכיש ליד אסדוד (אשדוד של היום), ואותם מטוסים שהורכבו קודם בבית דאראס הפציצו את המצרים. המצרים לא התקדמו עוד לתל אביב והתמקדו בניתוק הנגב ובקרבות מול הישובים היהודיים שבמרחב שאותו כבשו.
כיום אתר ״עד הלום״ הוא אתר הנצחה ויש בו אנדרטה לעצירת הצבא המצרי, וגם אנדרטה לזכר החיילים המצריים בדמות אובליסק. כדי להגיע, פנו צפונה מצומת רכבת אשדוד לפי השילוט


צילום:ד״ר אבישי טייכר

צילום:ד״ר אבישי טייכר


ניצנים 
הישוב הקרוב ביותר לראש הטור המצרי היה הקיבוץ הצעיר ניצנים. הקיבוץ שהיה שייך לתנועת ״העובד הציוני״ ולא היה מקושר לזרמים המרכזיים של תנועות הפועלים, קופח (לדברי חבריו, וסביר שהם צדקו) בכל הקשור לכוחות לוחמים וכלי נשק. מיד לאחר הפלישה המצרית פונו התינוקות, הילדים והאמהות מהקיבוץ לבאר טוביה הבטוחה יותר במה שכונה ״מבצע תינוק״. ב-7 ביוני תקפו המצרים בכוח רב, תוך שימוש בנשק כבד. רבים נהרגו, ולאור המצב הקשה החליט מפקד המקום להיכנע. חלק מהלוחמים נהרג במהלך הכניעה, ארבעה הצליחו להימלט לבאר טוביה והשאר הלכו לשבי.
במפקדת גבעתי (בדף שכתב אבא קובנר, קצין התרבות של החטיבה) זעמו על אנשי הקיבוץ וגינו את כניעתם. להשקפתם, היה עליהם להלחם עד הכדור האחרון, ומוות עדיף מהליכה לשבי. 
בהמשך המלחמה, שוחררה ניצנים, ושמם של המגינים הנכנעים טוהר רשמית בידי הרמטכ״ל. אבל, היחס העוין לקיבוץ נמשך לאורך שנים. הקיבוץ החדש קם במקום מעט שונה, ממזרח לכביש 4. כדי להגיע לאתר ״ניצנים הישנה״ סעו בכיש 4 דרומה, עד לשילוט שיפנה אל אתר  ההנצחה
צילום:ד״ר אבישי טייכר


מירה בן ארי - יד לאישה הלוחמת
בין הלוחמות בניצנים היתה אלחוטנית בשם מירה בן ארי, שלא יצאה עם הילדים והנשים לבאר טוביה, ואף נפרדה מילדה הקטן. יחד איתה היו עוד כמה לוחמות בניצנים. הן לקחו חלק פעיל בקרבות , וכשהגיעה שעת הכניעה, יצא חייל עם דגל לבן אל המצרים המצרים ירו בו והרגו אותו. מירה ומפקד ניצנים שוורצשטיין יצאו אף הם עם דגל לבן. המפקד נורה, מירה ירתה כתגובה בראשו של הקצין המצרי והרגה אותו, אך צרור יריות מצד המצרים קטע את חייה הקצרים.

במקום נפילתה בניצנים הוצב סלע, ולידו נבנה ״יד לאישה הלוחמת״ לזכר מירה ושתי לוחמות נוספות: שלומית דורצ׳ין ולאה אפשטיין 

צילום:YuvalR


לאחר כיבוש ניצנים ניסתה חטיבת גבעתי לכבוש את הישוב מחדש. הלוחמים נעצרו על ידי המצרים, שהמשיכו לעבר גבעה ובה מיכלי מים שמכונה (בגלל גובהה מעל פני הים) בשם גבעה 69, ובה פלוגה מחטיבת גבעתי. הקרה היה מר וקשה, ובסופו של דבר נפלו 20 מלוחמי גבעתי, ועוד כמה נפלו בשבי. המצרים ניסו לנצל את ההצלחה ולהמשיך לכיוון בית דאראס ובאר טוביה, אך נבלמו. מפקד חטיבת גבעתי, שמעון אבידן, הדיח חלק מהמפקדים והכניס את הפלוגה למשטר אימונים מחודש. 4 חודשים מאוחר יותר, במבצע יואב, אותה פלוגה  שהפסידה בקרב, כבשה את הגבעה שוב.
הגבעה נמצאת על כביש 232, קרוב לנקודה בה הוא יוצא מכביש 4. יש באתר עצים, ספסלים, יער קטן ואנדרטה לזכר הנופלים 

צילום:ד״ר אבישי טייכר


נגבה 
נמשיך בכביש 232 דרומה. נעבור ליד אנדרטה לחללי שיירת ניצנים, נמשיך עד לכביש 3 ונפנה שמאלה, ולאחר כשני קילומטר ימינה לקיבוץ נגבה. משמאלנו גבעה ועליה ״משלט עיבדיס״, נקודה ממנה הפגיז הצבא המצרי את נגבה. נגיע לקיבוץ ונחנה ליד אתר חומה ומגדל.

קיבוץ נגבה הוקם ב-1939 על ידי תנועת ״השומר הצעיר״ והיה הדרומי מבין הישובים היהודיים (אפשר גם להבין לפי שמו של הקיבוץ). במלחמת העצמאות הוא היה על הציר בין מג׳דל (אשקלון) לחברון, אותו תפס הצבא המצרי וניתק את הנגב. מסיבה זו, הקיבוץ ״הפריע״ למצרים בעצם קיומו, ולכן הם תקפו אותו בשצף קצף. הקיבוץ מוקם במקום נחות טופוגרפית ונשלט על ידי גבעות סמוכות. כדי להתגונן, חפרו מגיני הקיבוץ תעלות מבוטנות, פיזרו מוקשים והתכוננו למאבק עיקש. פרט לנסיונות המצריים לכבוש את הקיבוץ ביוני וביולי 1948, הקיבוץ היה נתון להתקפות ארטילריה כמעט יומיומיות, שפגעו וחוררו את מגדל המים (שהפך לסמל של עמידה בקרבות), וגבו מחיר אישי כבד של הרוגים רבים, גם מבין חברי הקיבוץ וגם מחטיבת גבעתי.

כיום מונצחת עמידתה ההרואית של נגבה במוזיאון פתוח שכולל טנק מצרי, פסל מרשים של נתן רפפורט, מגדל מים הרוס ובסמוך גם שחזור של אתר חומה ומגדל. נגבה גם הופיע על אחד מבולי הזכרון הראשונים של המדינה.
צילום:ד״ר אבישי טייכר

צילום:ד״ר אבישי טייכר
 
צילום:ד״ר אבישי טייכר

ליד נגבה נמצא אתר זכרון שיקח אותנו מ-1948 ל-1997 - גבעת תום ותומר, על שם תומר קידר ותום כיתאין, מחללי אסון המסוקים. האתר כולל גן בוטני, סלעים עם פסוקי תנ״ך ומוזיקה של שירי ארץ ישראל שנשמעת מהרמקולים.

יד מרדכי
במקביל לקרבות אלה, נערך קרב קשה גם ביד מרדכי, קיבוץ ששכן על הדרך בין מג׳דל (אשקלון) לעזה, וגם הוא היה ״תקוע כעצם בגרון״ לצבא המצרי. קרבות קשים נערכו במקום, והמגינים ראו שלא יוכלו לעמוד בהתקפות, והחליטו לסגת ולפנות את הקיבוץ. הם לא נפלו בשבי, ולכך נמנעו מהם ההשמצות שהיו מנת חלקם של מגיני ניצנים

גם קיבוץ יד מרדכי זכה להנצחת הקרב, יש בו את סמל הקרבות - מגדל מים הרוס, פסלים שמדמים את שחזור הקרב - כל זה בסמוך למוזיאון השואה על שם מרדכי אנילביץ׳ שעל שמו נקרא הקיבוץ עצמו. הקיבוץ נמצא מדרום לאשקלון ויש בו אתרי תיירות רבים נוספים 
צילום:גיא ברוך

בין הפוגה לקרב
כאמור, המצרים נכשלו במשימתם להגיע לתל אביב (סיפור ניצנים והקרבות מתואר בספרו של רם אורן ״המטרה: תל אביב״) . הם הצליחו לכבוש כמה ישובים, ולנתק את הנגב משטחי מדינת ישראל. ב-10 ביוני הוכרזה הפוגה, ובמסגרתה הועברו מספר שיירות לנגב. ביולי פרצו שוב קרבות, וצה״ל נכשל בנסיונו לפרוץ דרך לנגב הנצור. רק באוקטובר 1948, לאחרר הפוגה ארוכה למדי, פרצו שוב קרבות, וצה״ל שהיה כבר מצויד יותר, חזק וגדול יותר, הצליח לפרוץ את הדרך לנגב במבצע יואב

לאורך כביש 232
חלק מהקרבות במבצע יואב נערכו בגבעה 113, ממערב לנגבה, ושם נמצאות אנדרטאות לזכר הלוחמים. אנדרטאות נוספות נמצאות עוד דרומה לאורך הכביש, כל אחת לגדוד אחר של חטיבת גבעתי. בפברואר מוליך הכביש לאתרי פריחת הכלניות המרהיבים

צילום:ד״ר אבישי טייכר
 
מצודת יואב
לאחר מבצע יואב, ״התהפכו היוצרות״ - המצרים היו נצורים ב״כיס״ גדול שנקרא ״כיס פלוג׳ה״, היום סביב קרית גת, והחזיקו במצודת-משטרה ששלטה על כביש אשקלון-חברון - משטרת עיראק סוידאן. שבע פעמים ניסה צה״ל לכבוש את המצודה, ושבע פעמים נכשל. רק בנובמבר 1848 במבצע ״שמונה״, הצליחה חטיבה 8 בפיקוד יצחק שדה, לכבוש את המבצר המאיים (שכונה על ידי אנשי נגבה בשם ״המפלצת על הגבעה״). המבצר הורעש בארטילריה כבדה, ובחסות ההרעשה (שהפילה את הדגל המצרי) פרצו חבלנים פתח בקיר, חדרו פנימה וכבשו את המבצר.

המבצר נמצע על כביש 35, סמוך לכביש הכניסה הדרומי לנגבה. במשך שנים עמד המבצר נטוש ומוזנח, ורק לאחר הקמת חטיבת גבעתי מחדש ב-1983, שוקם המקום והפך לאתר הנצחה ומורשת קרב של החטיבה, ואף מתקיימים בו טקסים. המצודה נקראת ״מצודת יואב״ על שם יצחק דובנו (שכינויו היה ״יואב״), מפקד נגבה שנפל בקרב.

צילום:ד״ר אבישי טייכר

עוד דברים מעניינים
  • בין הישובים שעמדו בגבורה מול הצבא המצרי, קרוב לעזה, היו הישובים הדתיים בארות יצחק וכפר דרום. הם נלחמו בקרבות נואשים ורבי נפגעים, וכשלא יכלו עוד, פינו את הישובים והצבא המצרי כבש אותם. יש האומרים שבגלל השתייכותם לקיבוץ הדתי, סיפורם נשכח מעט מלב, בניגוד לנגבה ויד מרדכי
  • ליד גשר עד הלום ועל חורבות הכפר איסדוד קמה העיר אשדוד שגדלה והפכה לעיר גדולה מלאה אתרים לטיול ולביקור 
  • בחודשי פברואר הנגב המערבי הופך אתר עליה לרגל לחובבי כלניות
  • מסלול בין אתרי מורשת בדרום באתר קק״ל
  • לחטיבת גבעתי היתה סיירת על ג׳יפים שנקראה בשם ״שועלי שמשון״, על שם שמשון הגיבור שפעל באיזור זה. בין לוחמי החטיבה היה אורי אבנרי שאף כתב את שיר החטיבה, וגם ספר על חוויותיו כלוחם בחזית הדרום בשם ״בשדות פלשת״





יום שלישי, 28 במרץ 2017

בין שוויץ למנחמיה: טיול מעל הכינרת

הפוסט מוקדש לחוה ונרי קרמר מיבנאל

היחס בין הישראלים לכינרת כבר מזמן חרג מהיחס לסתם אגם קטן בצפון. מתרגשים ומתעדכנים מעליית וירידת המפלס (למרות שהכינרת כבר מזמן לא חשובה לצריכת המים של האזרחים). כולנו מקטרים על הלכלוך והצפיפות (אבל נוסעים בכל זאת לחופי הכינרת).
הפעם נצא לטיול שיצפה על הכינרת מלמעל, מצידה המערבי והדרומי, ונראה עד כמה היא באמת יפה.
נתחיל את הנסיעה בטבריה. ב״חצי הגובה״ בין טבריה עילית תחתית, לכיוון דרום, ניטע ״יער שוויץ״, בתרומת ידידי קק״ל בשוויץ. הדרך אולי לא מזכירה את שוויץ (פרט לימים מסוימים בחורף, כשהכל ירוק והחרמון הלבן נשקף מכל עבר), אך יפה במיוחד, כמעט בכל עונה.

יער שוויץ התחיל בעצם כמבצע הצלה. כאשר יש גשמים חזקים על רכס פוריה, המים גורמים לסחיפת קרקע חזקה ואף לעקירת סלעים ממקומם, לתוך טבריה. ב-1934 הפתיע שטפון אביבי את העיר וגרם למותם של עשרות ופציעת מאות. נטיעת עצים חיזקה את הקרקע, מיתנה את הזרימות ואף יכולה לעצור סלעים. העצים ניטעו בראש ובראשונה להגן על העיר, אך בהמשך קיבל היער משמעות נופית והוא אתר מקסים לפיקניקים, תצפיות על הכנרת (גם בזריחה וגם בשקיעה, כשהרי הגולן נצבעים בוורוד ואורותיה של טבריה נדלקים בזה אחר זה) ודרך יפה לאופניים ולהליכה רגלית.

מתחנת הדלק ״פז״ בטבריה (על הכביש הראשי לעפולה ונצרת) פנו דרומה לשדרות ספיר, ומיד שמאלה לרחוב השקד, שהופך ל״מעלה קק״ל״ עד לפתח הכניסה ליער שוויץ, שבו עוברת דרך נוחה לכל כלי רכב, עד לפוריה


 צילום:מג׳יד אמארה

המצפור הראשון הוא המצפור התלת-כיווני - 3 סככות (מונגשות גם לכסאות גלגלים) צופות למרחבי הגליל והגולן, לחרמון, לצפת וכמובן לכינרת. מכאן יורדת דרך תלולה, לרכבי 4*4 והולכי רגל, לאתר הארכאולוגי של הר ברניקי בה נמצ 99thאו שרידי כנסיה ביזנטית ומסגד.

מעל המצפור התלת-כיווני נפתח לאחרונה מצפור נוסף, ובו גם משטחים ללינת לילה, לטובת ההולכים בשביל ישראל שעובר במקום. המצפה נתרם על ידי יהודי שוויץ לזכר חסיד אומות העולם, הדיפלומט השוויצרי קרל לוץ, שהיה הנציג השוויצרי בבודפשט הכבושה בידי הנאצים. הוא שכר עשרות בתים וריכז בהם יהודים, עם ניירת וחסות שוויצרית (שוויץ היתה נייטרלית במלחמה ושמרה על קשרים עם השלטון הנאצי) וכך הציל 60,000 (!) יהודים. ממשלת שוויץ הסתייגה ממעשיו וראתה בהם חריגה מסמכות, אך ישראל הוקירה את פעולתו והוא היה מהראשונים שזכו לתואר ״חסיד אומות העולם״. 


קילומטר דרומה, נגיע למצפה נוסף, עם נוף מדהים לכינרת ולחרמון - המצפה הדו-מפלסי, עם שתי קומות תצפית.
 
צילום:דודי הולצמן

לאורך הדרך נראה עוד ספסלים ופינות לפיקניק, עד שנגיע למצפה יער שוויץ, ובו פסלי בזלת, צופים לחלק הדרומי של הגולן ולכינרת.
צילום:דודי הולצמן

נסיעה של עוד קילומטר תביא אותנו לאכסניית הנוער ״פוריה״ (מקום מומלץ עם נוף נהדר) ולקצה דרך הנוף של יער שוויץ. ממש ליד האכסניה נמצאת אנדרטה חדשה, לזכרו של אורון שאול ז״ל, חייל גולני תושב פוריה שנהרג בהתקפה על הנגמ״ש בו נסע בתחילת מבצע צוק איתן. גופתו, נכון לעכשיו, עדיין נמצאת בידי החמאס ולא הוחזרה
בקצה דרך הנוף אפשר לפנות שמאלה - כדי לרדת בסדרת פיתולים בכביש לכינרת, או ימינה לכיוון המושבה פוריה. נפנה ימינה, ולאחר כמה מאות מטרים שמאלה, לדרך עפר סבירה (פרט לימים שאחרי גשם), לצד תוואי שביל ישראל, לכיוון עין פוריה, כ-3 ק״מ.

עין פוריה הוא מעיין קטן עם נוף גדול. המים נובעים וממלאים שתי בריכות קטנות (לעתים בשלהי הקיץ הנביעה פוסקת) ולצידם עצי דקל יפים. מכאן צופים על עמק הירדן, דרום הכינרת וגולן.
 
צילום:דודי הולצמן

ליד המעיין יש מצפור לזכר נעמי שמר, בת כינרת שכתבה לא מעט על האיזור, וקבורה בבית הקברות כינרת. גם עין פוריה נמצא על שביל ישראל, ואפשר ללון בו. בעבר כתבתי פוסט על טיול בעמק הירדן בעקבות נעמי שמר 


                                     צילום:alpha 12                                                                                                  צילום:דודי הולצמן

נשוב באותה הדרך לכביש, נפנה שמאלה לפוריה, ושוב שמאלה לכיוון אלומות. בכיכר נמשיך מעט דרומה למצפה על שמו של מוטי הוד, מפקד חיל האויר במלחמת ששת הימים, שהיתה נצחון סוחף ומרשים של החיל. מוטי הוד היה בן דגניה, והמצפור צופה על נוף ילדותו, וכמובן - על כל עמק הירדן ודרום הכינרת. יש עמדות להסברים קוליים על ההיסטוריה של המקום.

בסמוך, נראה מבנה דמוי-אוהל, במקום בו ישבה הקבוצה הראשונה של השומר הצעיר בארץ, ושמו ״ביתניה עילית״. כאן גרו במחנות אוהלים, עבדו קשה, אהבו, חלמו והתווכחו. רובם התיישבו מאוחר יותר בקיבוץ בית אלפא, וחיברו את קובץ הכתובים ״קהלייתנו״. עליהם כתב יהודה יערי את הספר ״כאור יהל״, ויהושוע סובול את המחזה המפורסם ״ליל העשרים״. בשנות השישים הוקם במקום המבנה דמוי-האוהל ובו חקוקים שמות כל קיבוצי השומר הצעיר.

 
צילום:ד״ר אבישי טייכר

מהכיכר ניסע קילומטרים ספורים מערבה ליבנאל.
המושבה הותיקה יבנאל מציינת 116 שנים להקמתה, והוקמה בשלהי תקופת העליה הראשונה, ובין מיסדיה היו אנשי מושבות ותיקות יותר. 

בעשרים השנים האחרונות ״גילו״ את יבנאל חסידי ברסלב, שהתיישבו בה במספרים ניכרים והפכו אותה למוקד פעילות, כולל סכסוכים פנימיים שהגיעו לתקשורת

ותיקי המושבה וצאצאיהם עוד חיים במקום, חלקם עוסקים עדיין בחקלאות, והם לא שכחו את ההיסטוריה של המושבה. ברחוב הראשי שוקם בית מייסדים - ״הבית של סבתא צילה״ והפך למרכז מבקרים, ובו ממצאים מחפירות ארכאולוגיות ועד כלי עבודה מראשית המאה ה-200. מומלץ ביותר!


צילום:דודי הולצמן

ביבנאל פועל גם ארכיון המושבה שהקימה משפחת שרפמן. הארכיון מתוחזק כיום בעיקר באינטרנט

הדרך מיבנאל למנחמיה
ביבנאל נפנה בכיכר הכניסה הדרומית לישוב (כיכר המייסדים) - דרומה, לעבר דרך סלולה בחלקה (אך עבירה לכלי רכב פרטיים) עד למנחמיה. הדרך עוברת בשולי רמת סירין, שהיא חלק מהגליל התחתון, ולאחר כשני קילומטר נגיע לעץ אלון גדול. כאן ניכנס למחלוקת גדולה: האם זהו העץ של גולני? יש בגליל כמה עצים שטוענים לכתר "העץ של חטיבה מס׳ 1". זה אחד מהם, והוא בהחלט מרשים. 
הדרך ממשיכה ומתפתלת בין מצפורים מקסימים, שמשקיפים על הכינרת מדרום, והיא נפרשת מולנו במלוא הדרה וצורתה הדומה לכינור. מגדלים כאן הרבה בקר, ופה ושם נראה בוקרים, שומרי שדות מטעם ארגון ״השומר החדש״, וסוכות שמירה ותצפית.

 צילום:אורן פלס

ב״חניון האלות״ יש שולחנות פיקניק ודרך של כ-300 מטר שמוליכה למעיין קטן.
הדרך ממשיכה דרך עוד כמה מצפורים ונכנסת ליער לוי אשכול, על שם ראש ממשלת ישראל שהיה בין מייסדי דגניה ב' שמתחתינו בעמק. מכאן ממשיכה הדרך עד למושבה מנחמיה, גם היא מושבה מהעליה הראשונה עם אתרי שימור ומוזיאון ״בית הרופא״.


צילום:אודי הילמן

צילום: Adiel Io

קישורים למסלולים נוספים באיזור מהבלוג שלי



  • בעקבות נעמי שמר בעמק הירדן 
  • מלחמה על המים 
  • אתרים נוצריים סביב הכינרת 
  • הזמן הכחול: בעקבות תורמוס ההרים 
  • קצר פה כל כך האביב - טיול בנהריים ועמק הירדן 


  • עוד בסביבה: מעיין החמישה במושב שדמות דבורה, לזכר חמישה חברים שנפלו לוחמי ביה"ס למ"כים,  שנפלו במבצע צוק איתן 

    יבנאל היא המקום בו נכתב והולחן השיר ״על הגורן בליל לבנה״ (על ידי ירמיהו רוזנצוויג) שהיה להיט במושבות הגליל ובישוב העברי בכללו בשנות העשרים והשלושים





    צילום:ד״ר אבישי טייכר


    יום רביעי, 1 במרץ 2017

    תורמוסים וצבעונים בכרמל הדרומי - וגם זיתים וגאולוגיה



    בסוף פברואר ותחילת מרץ מגיעה הפריחה לשיאה ברבים מהאתרים בארץ. לכלניות, רקפות ועיריות נוספים גם אירוסים, צבעונים ותורמוסים, שצובעים את הארץ בשלל צבעים. כמובן שהכרמל הוא אחד המקומות היפים ביותר לראות את כל זה.
    הפעם נטייל בחלק הדרומי של הכרמל: מכרם מהר״ל ועד לחוף הים של נחשולים.
    נראה זיתים ותורמוסים, אתר הנצחה ייחודי ואתר גאולוגי מעניין, ונסיים בחוף היפה ביותר בארץ

    מקורה: חווה ואתר הנצחה
    ניסע בכביש 4 ונפנה מזרחה בצומת עופר, לכביש 7021, לכיוון מושב כרם מהר״ל. הכביש עובר בין רכסים נמוכים של הכרמל, בתוך בקעה שנקראת ״בקעת שי״ר״ על שם הרב שלמה יהודה רפפורט, עד למושב כרם מהר״ל

    לא ניכנס למושב, אלא נמשיך ישר לחוות מקורה.
     
     צילום: דודי הולצמן

    בחווה זו מגדלים זני זיתים רבים על שטח קטן יחסית, ומפיקים שמן זית איכותי ביותר ממגוון זנים. אפשר לקנות שמן ושאר מוצרים בחנות הסמוכה, ואפשר להיכנס לתוך אתר גידול הזיתים, בתוך בוסתן ייחודי, שמוקדש להנצחת הטייס תֹם פרקש, שנפל עם מסוקו במלחמת לבנון השניה.
     
     צילום: דודי הולצמן

    בכניסה אפשר לשמוע את השיר המרגש ״מיליון כוכבים״ שכתב חברו יפתח קרויזנר ושרה אחותו של תם, עמית בהלווייתו

    לא מגדלים כאן רק זיתים: משפחת רילוב, בעלי המקום, פתחו יקב בשם ״אמפורה״ בבניין אבן מרשים בקצה הבוסתן, עם מרכז מבקרים יפה.
    פרחי הבר נמצאים גם ליד החלקות המעובדות: כלניות, רקפות, עיריות ובעיקר תורמוסים סגולים שפורחים במקום מסוף פברואר.

    מכאן ניסע לסיבוב קצר במושב כרם מהר״ל, שנקרא על שם המהר״ל, הרב המפורסם מפראג, ונוסד על ידי יוצאי צ׳כוסלובקיה. בעבר היה כאן כפר ערבי בשם אג׳זים, שיחד עם שני כפרים נוספים (עין רזאלה, היום עין אילה וג׳בע, כיום גבע כרמל) שלטו על כביש החוף ושיבשו את הדרך מתל אביב וחיפה. כפרים אלה נכבשו בידי צה״ל ב״מבצע שוטר״ ביולי 1948 . המבצע כונה כך בגלל שנעשה בזמן ההפוגה, וצה״ל הצג את הקרבות כאילו נעשו על ידי שוטרים כמבצע שיטור, ולא כמבצע צבאי.
    ממערב לכרם מהר״ל יש תופעה גאולוגית יוצאת דופן: שטחים גדולים של סלעי טוף. לפני עשרות מיליוני שנים היה המקום מתחת לפני הים, וככל הנראה התפרץ בו הר געש תת מימי. הר הגעש פלט אבני טוף, וכשהפסיק לפעול ופני המים ירדו, נותרו הרים אפורים וקרחים, ללא צמחיה. הסלעים רכים ומתפוררים, ונראים כאילו אנחנו במדבר או בצפון הגולן, וכל זה בלב הכרמל הפורח.
     צילום: דודי הולצמן

    אפשר לרדת לשמורה מתוך המושב, או ללכת בשביל מסומן כחול, שיוצא מכביש 7021, ממערב למושב כרם מהר״ל. השביל עובר בין מטעים, כרמי זיתים עתיקים ושפע פריחה של עיריות, רקפות וכלניות, עד לשמורה. ליד השמורה יש ״משטח״ של תורמוסים כחולים-סגולים מרהיבים. 

    צילום: דודי הולצמן


    כל השטח שממערב לכרם מהר״ל וממזרח לכביש 4 מיוער בצפיפות ונקרא ״יער חוף הכרמל״. יש בו הרבה מסלולים להולכי רגל ולרוכבי אופניים, מביניהם נציין שניים: 





  • חורבת שמרי:מסלול שכולל הליכה בחורש נעים ופורח, חורבה עתיקה, מעיין ומערת פעמון
  •  
     צילום: ד״ר אבישי טייכר
    • מצפה עופר: יער יפה שנתרם בידי יהודי אוסטרליה וניו זילנד, מלא רקפות וכלניות, ומגדל תצפית על חוף הכרמל והים. אתר מצויין לפיקניקים. בעליה להר הוקם פארק האטרקציות והאתגרים ״ים כרמל״
     צילום: דודי הולצמן
     
     צילום: דודי הולצמן
    צבעונים על החוף
    את הטיול אפשר לסיים בחוף דור הבונים, החוף היפה בארץ, לדעתי.
    החוף המקסים מלא במפרצים, ערמות צדפים ומערה כחולה, אבל מאמצע פברואר מלווה את החוף פריחת הצבעונים שמנקדת באדום את סלעי הכורכר האפרפרים, לצד רקפות וקחוונים.

    אפשר להגיע מהכניסה לחוף הבונים (בתשלום) וללכת לאורך החוף דרומה, או להיכנס לקיבוץ נחשולים, לנסוע לבית העלמין, לחנות וללכת דרך בריכות הדגים אל החוף.

    צבעונים פורחים גם בין פארק הדיג במעיין צבי לקיבוץ מעגן מיכאל



    "בַּשָּׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן נְטָלוֹ וְהֶחֱזִירוֹ עַל כָּל אִילָנֵי גַּן עֵדֶן,וְאָמַר לוֹ: רְאֵה, מַעֲשַׁי כַּמָּה נָאִים וּמְשׁוּבָּחִין הֵם, וְכָל מַה שֶּׁבָּרָאתִי-בִּשְׁבִילְךָ בָּרָאתִי. תֵן דַעַתךָ שֶׁלֹּא תְּקַלְקֵל וְתַחֲרִיב אֶת עוֹלָמִי שֶׁאִם קִלְקַלְתָּ אֵין מִי שֶׁיְּתַקֵּן אַחֲרֶיךָ"
    מדרש קהלת רבה, ז