יום חמישי, 27 ביולי 2017

ארץ ירדן וחרמונים: טיול באתרי מים באצבע הגליל

חום יולי אוגוסט. חם בכל מקום וכולם מנסים להשיב את נפשם באתרי המים למיניהם.
איזור אצבע הגליל נמצא במקום העשיר ביותר במעיינות ונחלי איתן בארץ. יש הקוראים לו ״ארץ ירדן וחרמונים״ על פי הפסוק בתהילים, ביטוי שמחבר את מקור המים הראשי - החרמון עם הנהר שמתחיל באיזור זה, כאיחוד של החצבאני, הדן, הבניאס וגם נחל עיון ונחלים ומעיינות נוספים.



 מפל הבניאס. צילום:דודי הולצמן

הפעם לא נתמקד בשמורות קולטות-הקהל הגדולות בסביבה: דןבניאס וחצבאני, אלא באתרים אחרים, ידועים יותר או פחות.
נחלי הבניאס, הדן והחצבאני זורמים מהשמורות אל ערוצים נסתרים ושוצפים, מאחורי מושבים וקיבוצים ובין מטעים ובריכות. במקרים רבים, הגישה אליהם כמעט בלתי אפשרית ברכב, ולעיתים בעייתית גם ברגל. הם מתאחדים סמוך לכפר בלום והופכים לנהר הירדן, ואז גם זרימתו הופכת איטית יותר ורגועה (עד להגעתו לירדן ההררי).
לצערי מטיילים רבים משליכים פסולת ומזהמים את המקומות האלה, מהיפים שיש לנו בארץ. אנא, אל תשלחכו פסולת, קחו אותה אתכם והשליכו לפח אשפה (לא להשאיר גם שקיות שאספתם לתוכן פסולת). זה מפגע אסתטי, עברה על החוק ופוגע בבעלי החיים.

גן עדן לאורך הבניאס
נתחיל בבניאס, בחלק שאחרי השמורה. בשמורת הבניאס נובעים מעיינות גדולים (וקרים...) ומימיהם זורמים בפלגים בתוך השמורה, עד למפל המפורסם ולשביל התלוי, ליד קיבוץ שניר.
מקיבוץ שניר יש ירידה לכיוון בית העלמין, ומשם שביל לא מסומן וקצר - דרומה לעבר הנחל. רעש המים הזורמים יגיע לאוזנינו לפני שנגיע על הנחל הגועש. כשנגיע לנחל, נוכל לפנות שמאלה, נלך לאורך הנחל עד שנגיע לטנק סורי הפוך: זה טנק שניסה לחדור לשטח ישראל במלחמת ששת הימים והתהפך אל הנחל. נחזור בדרך שבאנו, ונמשיך דרומה-מערבה, לאורך הנחל הזורם. קור המים מצנן גם את האויר והופך אותו לנעים. פה ושם יוצר הנחל מפלונים קטנים, בריכות קטנות וציוריות וגשר עץ עובר מעל הנחל. אחת הפינות, ובה מעין ״אי״ של סלעי בזלת נקראת בשם ״גן עדן״. ריח התאנה המתוק נישא באויר ולצד המנטה והפטל מלווה אותנו לאורך כל הדרך.
השביל ממשיך עד לנקודה בה אפשר לעלות לכיוון שאר ישוב (אפשר להשאיר שם רכב נוסף או לחזור באותה דרך)
שימו לב - יש שלטים המזהירים מפני כניסה למים במקומות מסויימים לאורך הנחל. אנא השמעו לאזהרות!



צילום: Bukoved                                                          צילום:דודי הולצמן




מי שמעוניין, יכול להמשיך עוד לאורך הנחל עד לנקודת המפגש עם הדן, מסלול ארוך ויפה.
בפברואר 1997 התנגשו באויר שני מסוקים שנשאו לוחמים למוצבי צה״ל בלבנון. הם התנגשו באויר מעל שאר ישוב, וכל החיילים נהרגו בתאונה המחרידה. לזכרם הוקם בכניסה לשאר ישוב  אתר הנצחה מרשים ויפה עד כאב. באנדרטה 73 סלעים לציון 73 הנופלים ובריכת מים שמימיה נשפכים אליה כל הזמן. הגישה לאנדרטה היא מכביש 99, מצומת חורשת טל (עם כביש 918)



  צילום:אילנה שקולניק

לאורך הדן
מקור נוסף של הירדן הוא נחל דן. הוא נובע במעיינות גדולים, בתחומי שמורת דן המקסימה. מהשמורה, הנחל זורם לכיוון דרום-מערב, לעבר קיבוץ דפנה, בין מטעים ובריכות. הנחל נכנס לתוך הקיבוץ, שנמצא ממש ״על פלגי מים״ ויש בו אתר קמפינג מצויין. מהקיבוץ הוא ממשיך דרומה, ועובר מתחת לכבישים 99 ו-918, לא הרחק מאנדרטת המסוקים. מכביש הכניסה לדפנה עוברת מנהרה מתחת לכביש, ומובילה לחניה בצד הנחל. כאן אפשר לחנות וללכת לצד הנחל שיוצר ג׳ונגל של עצים, ליד פלגי מים צוננים ובריכות שכשוך קטנות. שימו לב, בגלל הזרם, הכניסה למים מסוכנת!. מסלול מפורט תוכלו למצוא כאן 


  צילום:Netanel H

נבי הודא
ממש מדרום לחורשת טל, מוליכה דרך עפר מכביש 918 מזרחה. היא עוברת ליד ערוץ הבניאס (ויש אפשרות להגיע אליו ממספר מקומות לארכה) וממשיכה לאתר הדרוזי הקדוש ״נבי הודא״, מזוהה כקברו של יהודה בן יעקב אבינו. האתר שכן עד לפני מלחמת ששת הימים ממש על הגבול, והיה מקודש גם לדרוזים, גם לעלווים וגם למוסלמים (ואפילו יהודים). כיום המקום שופץ, דרוזים באים להתפלל בו והוא שוכן על מעיין ליד עצי אלה עתיקים.



  צילום:Hannay

הגושרים 
מסלול דומה, צנוע בהרבה (אך נגיש יותר) נמצא בקיבוץ הגושרים הסמור: הגיעו לבית ההארחה, עקפו אותו מדרום ורדו לתוך נחל קטן וזרם בשם נחל קורן. ההליכה בשביל מתונה ונוחה, בין פלגי מים, עד לכניסה לקיבוץ.

על החצבאני ליד בית הלל
עוד מערבה מכאן, זורם לו בעוז נחל החצבני. חלקו הוא שמורה מוכרזת, וחלקו עובר בשולי מושב בית הלל. הכניסה אל גדת הנחל היא בין המטעים ובתי המושב. יש כאן פינות זולה קטנות, חבלים שהתקינו לקפיצות טרזן למים (יכול להיות מסוכן!), ובהמשך מצטרפים שייטי קיאקים, ששטים מבית הלל עד לנקודת חיבור הנחלים.

  צילום:Netanel H


טיילת הירדן
נמשיך דרומה לכיוון הישובים הסמוכים - שדה נחמיה, עמיר וכפר בלום. כאן מתאחדים כל הנחלים ויוצרים את הירדן, שבנקודה זו הוא רחב וזורם במתינות. במים שטים בקייאקים, ועל החוף נסללה טיילת יפה המכונה ״טיילת עמי״, מקום בו אפשר לטייל גם עם עגלה ובכסא גלגלים, לשבת לפיקניק ולראות את המים הזורמים. לאורך הטיילת פסלים הומוריסטיים ופסוקי תנ״ך, ופרגולות עמוסות גפנים. הטיילת נקראת על שם תלמיד בשם עמי מקיבוץ עמיר שנהרג בתאונת אופניים.

  צילום:דוד שי


עין תינה (נוטרה) ועין דבשה (דרבשייה)
ניסע בכביש 918 לכיוון גונן. לפני שנכנסים ל״מנהרת הברושים״ שניטעה כאן להסוואת כלי הרכב מהסורים שהיו ברמת הגולן, יש עיקול קטן בכביש, בו כניסה לדרך עפר משובשת מאוד שפונה שמאלה. בימי שבת ובחופש הגדול תבחינו באוטובוסים וגזלן או שניים שחונים בצדי הדרך. סעו בדרך בזהירות עד לחניון האקליפטוסים. משמאל, על ההר, אפשר להבחין בכתם ירוק גדול, הנביעה של עין תינה, אליה נגיע בקרוב. אפשר לשבת בחורשה (המתוחזקת על ידי ילדי האזור), וטיפ קטן, שבו על צינור המים ותרגישו כמה הוא קריר ונעים - דרך נהדרת לשבור את החום.  מחורשת האקליפטוסים נלך מזרחה, בתוך בריכות מים קרירות, מוקפות שיחי פטל ועצי תאנה. מגיעים לנקודת פיצול בה ניתן ללכת ימינה בשביל שעולה עד למפל ולבריכה, או ללכת בתוך זרם המים (טיפוס חלק וקצת מסוכן, ייתכן שאסור כבר לטיפוס). בסופם של שני המסלולים מגיעים לאותה הנקודה, מפל הזורם מתוך צינור (הצינור קולט את מי המעיין שנמצא למעלה), בזרם עז וקריר. ממרומי המפל אפשר לראות את שדות עמק החולה המושקים במי המעיין הזה, ואת חורשת האקליפטוסים, שם מחכה לנו הרכב.

  צילום:שלמה



מצפון לעין תינה ניתן לבקר במעיין קטן נוסף, עין דבשה (טחונת אל דרבשיה), ובו טחנת קמח עתיקה שהונעה בכוח מי המעיין הזורמים מהגולן. גם כאן אפשר ללכת ולטפס בתוך פלגי המים.
לאורך המצוק המערבי של הגולן יש מעיינות נוספים, כמו עין חמדל ועין שוח, אך לרובם ניתן להגיע ברגל או ברכב שטח בלבד. חשוב לזכור - עד 1967 המעיינות היו בריבונות ישראל, אך כמעט ללא גישה, בגלל התנגדות הסורים. בין המעיינות יש שדות מוקשים, ולכן יש ללכת רק בשבילים המוסדרים.

קייאקים בכל מקום
זרם המים השוצף פיתח את אחד מסוגי הבילוי הפופולאריים: שיט קייאקים. אפשר לשון בבית הלל, הגושרים, כפר בלום וגם במורד הנהר, מהמקום החדש שנפתח - אינדיפארק, רפטינג נהר הירדן ועד לאבו קייאק, שיט רגוע בשפך הירדן לכינרת

לישון ליד הנחלים - ממש לא
יופים וקרירותם של הנחלים מושכים אנשים רבים ללון על גדות הנחל. צר לי לאכזב אתכם, הלינה אסורה, ובצדק. הנחלים הם שמורות טבע המקיימות ממשק עדין של צמחים ובעלי חיים. לינה מלווה בדרך כלל בפסולת, אור, רעש וטינופת מכל עבר. לכן אוכפת המועצה האיזורית את איסור הלינה, פרט לחניונים מעטים ומוסדרים (בתשלום)

קישורים למסלולים נוספים בסביבה:


יום חמישי, 29 ביוני 2017

אלזס: מקום של תקוה



אחד הדברים הנחמדים באירופה הוא מעבר הגבולות החלק בין מדינה למדינה. שלט קטן, לפעמים בוטקה נטוש, כמה דגלים - לפעמים גם זה לא. רק הפלאפון מתריע במסר שעברנו לארץ אחרת. כולם חיים בשלום, גם אם לא תמיד אוהבים זה את זה.

חבל אלזס (הידוע מהצמד "אלזס-לורן" משיעורי ההיסטוריה) עבר מיד ליד פעמים רבות, בין צרפת וגרמניה. תושבי החבל הם "אלזסים". סוג של גרמנים במוצאם, דוברים את שתי השפות (וגם דיאלקט הנקרא "אלזאסית"), והשתייכותם הלאומית צרפתית.
הרבה דם נשפך במאות השנים האחרונות על החבל ובגללו. הוא עבר מיד ליד פעמים רבות.

כיום, כולם חיים בשלום. אפשר לגור בצרפת ולבלות בגרמניה. אפשר לעבוד בשוויץ ולעשות קניות בגרמניה או בצרפת. הכל כל כך פשוט.

לכן, בעיני, אלזס היא מקום של תקווה. אם העמים האירופיים יכולים לחיות כך אחרי כל כך הרבה דם, אולי גם אנחנו במזרח התיכון נוכל. זה לא נראה באופק עכשיו, אבל אולי בעתיד. כך אמרתי לקבוצת עיתונאים ישראליים שבאה בהזמנת ממשלת האיזור כדי לקדם תיירות של ישראלים לאלזס. (ויש בהחלט מה לראות).

מה ראינו באלזס?

ביקרנו בטירה המדהימה Haut Koenigsberg, בפארק הפרפרים, בעיירה ריקוויר, בקולמאר ובמוזיאון המכוניות במילוז. על הטירה, על המוזיאון ועל ריקוויר יש רשימות נפרדות.

פרט לכך יש עוד פארקי ציפורי טרף וקופים, יקבים, עיירות עתיקות ויער עצום ופחות מתוייר מהיער השחור שבגרמניה (הרי הווז').

לאורך דרך היין

הנסיעה בין הטירה לבין העיר קולמאר עוברת ב"דרך היין", המלאה כרמים ויקבים (אני נהגתי, אז לא שתיתי, וגם לא טעמתי) הידועים באיכותם (יינות לבנים).

בדרך, ליד הכפר הונאוויר, נכנסנו לחוות הפרפרים, הקטנה אך מקסימה.




אלזאס היא גם מקום קינון לחסידות, אותן אנו מכירים מהארץ בסתיו ובחורף. כאן הן מבלות בקיץ ובונות קינים. בפארק הפרפרים יש מספר חסידות שממש התרגלו לבני אדם ומתקרבות עד למרחק מאוד קרוב.





משם, לאחר ביקור בריקוויר המקסימה, המשכנו לעיר קולמאר, המכונה גם "ונציה הקטנה" בגלל פלגי המים החוצים אותה. מחוסר הזמן, הסתפקנו בסיור ברכבת התיירותית (עם הסברים ב-14 שפות, ביניהן עברית). הרכבת יוצאת מ-2 rue Chauffour או ב-  Place des Martyrs de la Résistance
יש חניה מצפון לרחוב גולברי, ובחניון העיריה (תת קרקעי, מתחת לחנות Monoprix).

קולמאר משלבת את בניני העץ העתיקים האופיניים לאלזאס, יחד עם קתדרלות מרשימות ורחובות ציוריים.




טירת haut-koenigsbourg.
הטירה נמצאת ליד הכפר St. Hypolite, על ה"תפר" בין דרך היין להרי הווז' המיוערים.

הטירה נבנתה במאה ה-12, במקום אסטרטגי השולט על עמק הריין הפורה. במקום שלטו אנשי שושלת הוהנצולרן, וגם בני שושלת הבסבורג; מיקומה המצויין שימש כמקום להתבצר בו עד למלחמת 30 השנים, במאה ה-17. לאחר מכן, עברה הטירה, יחד עם כל חבל אלזאס, לידי צרפת.

בשנים 1900-1908 שוקמה הטירה ביוזמת הקייזר הגרמני וילהלם השני (הטירה היתה אז בשלטון גרמניה, והקיסר רצה להדגיש את שורשי המקום הגרמניים).

כיום המקום (כחלק מחבל אלזס הצרפתי) משמש כאתר תיירות מוביל באלזס. דרך מפותלת עולה אל הטירה. אפשר לחנות בכביש ההיקפי של הטירה, להיכנס ולחזור לעולם האגדות והאבירים.


בתי מלאכה של פעם, צריחים, אולמות, חדרים, שרונות וחרבות - כל אלה ממלאים את הטירה שמצבה שמור היטב. כ"בונוס" - תצפית נפלאה לכל עבר - כרמי אלזס, הרי הווז' ובאופק הרחוק - היער השחור.

חוויה מומלצת לילדים, אבל לא רק.

בביקורנו שם פגשנו חבורת עיתונאים מישראל שריאיינו אותנו ואף הזכירו אותנו בכתבה זו.



 


ריקוויר

 
ריקוויר
בלב "דרך היין" של אלזס, שוכנות כמה עיירות קטנות, שמשמרות את סגנון הבניה של פעם - בתי עץ צבועים וחנויות מסוגננות ומעוטרות. יש הרבה עיירות יפות, אבל אחת (כנראה...) עולה על כולן - זו העיירה ריקוויר (Riqwihr). ייחודה הוא בכך שהיא קטנה, מוקפת חומה, והתנועה זורמת מסביב. זה הופך את העיר למדרחוב אחד גדול ומקסים, עם הרבה חנויות, בתי יין, מלונות ומסעדות.

האוירה מאוד נעימה ועליזה.  המוכרים מציעים לטעום את מרכולתם - גבינת מונסטר איכותית, עוגות קוגלהוף, עוגיות מקרון ושאר מעדנים. היין והבירה מאוד פופולריים ונלגמים בכמויות. 

בקצה העיר נמצא רחוב היהודים, שבו, כמו בעיירות רבות באיזור, גרו יהודים בעבר. כיום שוכן בסמטה מוזיאון העינויים, אך השלט נשאר, ויש גם בית (לא מצאתי) שבו אפשר לראות חור של מזוזה.

אפשר בהחלט להסתובב בעיר שעה-שעתיים, ולצלם, ולצלם....









מוזיאון המכוניות במילוז

למטיילים בחבל אלזס, למי שמחפש אטרקציה קרובה לשדה התעופה בבאזל, ולחובבי מכוניות עתיקות וחדשות - זה ה-מקום!

המוזיאון ממוקם במבנה ישן שחוברה אליו כניסה מודרנית ומעוצבת. דמי הכניסה אינם גבוהים (אולי עשו לי מחיר בגלל שדיברתי צרפתית?), והיחס מאוד אדיב ומנומס.

נכנסים לחללים כהים ומעוצבים, ועוברים על פני אוסף מרשים של מכוניות בוגאטי עם תג מחיר של שבע ספרות (ביורו...). נכנסים לחלל עצום, שמכיל אוסף שאולי אין שני לו בעולם, של מכוניות מהמאה ה-19 ועד ימינו, עם דגש חזק על מכוניות אירופיות - איטלקיות, צרפתיות וגרמניות.

גם מקומם של האוטובוסים ומכוניות צעצוע לילדים לא נפקד, ולמי שמתעניין במכוניות פורמולה-אחת מכל השנים - גם להן מוקדש אולם נפרד.

יש בתוך המוזיאון רכבת חשמלית שמסיעה אנשים מהכניסה לאולם הגדול, סרטים, חוברות הפעלה לילדים ואפשר לשלב את הביקור במוזיאון (אנחנו ויתרנו) עם מוזיאון הרכבות הסמוך.

לא היינו במרכז מילוז, אך טוענים שאין צורך לבקר שם, אם הייתם במרכז עירוני עתיק אחר.
ליד העיר ממוקמים מפעלי פז'ו והאוירה בה אפרורית למדי, אך בהחלט שווה להגיע בשביל המוזיאון









"בַּשָּׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן נְטָלוֹ וְהֶחֱזִירוֹ עַל כָּל אִילָנֵי גַּן עֵדֶן,וְאָמַר לוֹ: רְאֵה, מַעֲשַׁי כַּמָּה נָאִים וּמְשׁוּבָּחִין הֵם, וְכָל מַה שֶּׁבָּרָאתִי-בִּשְׁבִילְךָ בָּרָאתִי. תֵן דַעַתךָ שֶׁלֹּא תְּקַלְקֵל וְתַחֲרִיב אֶת עוֹלָמִי שֶׁאִם קִלְקַלְתָּ אֵין מִי שֶׁיְּתַקֵּן אַחֲרֶיךָ"
מדרש קהלת רבה, ז