יום שני, 27 ביולי 2015

מחוף בת ים לג'בליה - טיול בדרום יפו

*** הפוסט מוקדש לזכרו של שמעון פרס, נשיא, ראש ממשלה, שר חוץ ובטחון, לוחם לבטחון המדינה ולשלום ***
   
צילום: פועה עדן הולצמן


יפו היא עיר שמשלבת עוני והזנחה עם קסם מיוחד ואוירה שונה מאשר בתל אביב.
רוב המבקרים ביפו מכירים את יפו העתיקה המשוקמת, ואת עג'מי שבה מתערבבים בתי מידות ערבים ישנים, מתעשרים חדשים, אומנים וגם גן יפהפה על המדרון.
אך יפו היא לא רק יפו העתיקה ועג'מי. יש ביפו שיכונים אפורים וקשים, איזורי תעשיה וגם שכונה על חוף הים, מדרום לעג'מי לכיוון בת ים - היא ג'בליה, ושמה העברי: גבעת עליה. השכונה הזו, הפחות מוכרת (עדיין) היא יעד הטיול שלנו היום.


קצת היסטוריה
השם ג'בליה מעורר אצל רבים את הזכרון הלא-נעים של מחנה הפליטים הענק בפאתי עזה. האם הוא קשור לשכונת ג'בליה ביפו? קשור גם קשור. הערבים שהקימו את ג'בליה שביפו הגיעו מעזה באמצע המאה ה-19. אגב, השם "ג'בליה" מעיד על כך שגם עזה איננה מקום ישובם המקורי - הם הגיעו לשם מהר (ג'בל) חברון, אי שם בתקופה המוסלמית הקדומה (תודה לד"ר יהודה זיו על ההסבר).
שכונת ג'בליה היתה שכונה מוסלמית בעיקרה, בניגוד לעג'מי שהיו בה גם נוצרים רבים. בשכונה הוקם בית חולים גדול על ידי הבריטים. במלחמת העצמאות השכונה נפלה לידי כוחות צה"ל, ובהמשך התיישבו בה עולים רבים, ניצולי שואה מאירופה ועולים מארצות המזרח. גם פליטי הטבח בכפר עציון (מעט גברים, הרבה אמהות וילדים) התיישבו בשכונה וגרו בה מספר שנים.
כפי שקרה גם בעג'מי, האוכלוסיה התחלפה, וערבים רבים חזרו לגור בשכונה.
למרות הקרבה לחוף הים היפהפה, מצבה הפיזי של השכונה הלך והתדרדר, ורק לאחרונה היא הולכת בדרכיה של עג'מי, שכנתה מצפון, וגם בה מתחיל תהליך של שיקום וג'נטריפיקציה (דחיקת האוכלוסיה המקומית בדרך של קנית נכסים והשבחתם על ידי אוכלוסיה עשירה שמגיעה מבחוץ).
הטיול מתאים כמעט לכל עונה, גם לאחר הצהריים של יום קיץ, ואפשר לשלב אותו עם ארוחה או פיקניק מול הים.


 
צילום: דודי הולצמן


נתחיל את הטיול באחד ממגרשי החניה שלצד חוף הים המשוקם והיפה, ברחוב קדם, מדרום לפארק מדרון יפו, בפינת רחוב מנדס-פראנס, ליד גן ציבורי בשם "גינת טולוז". אפשר לערוך את הטיול ברגל או באופניים (יש תחנת השכרת אופניים של "תל-אופן" ממש ליד גינת טולוז).

צילום: דודי הולצמן

שתי האחיות
הסיור מתחיל דווקא בסיפור עצוב. בימי המנדט נבנו בתי חולים בשכונה, במימון השלטון הבריטי. אחד מהם, בית החולים דג'אני ב' - שכן לחוף הים, וחלק מהעובדים בו היו יהודים. בזמן מאורעות 36-39 הדירו יהודים את רגליהם משכונות יפו. ב-17 באוגוסט 1936, שתי אחיות יהודיות, נחמה צדק ומרתה (מרים) פינק החליטו להגיע לעבודה, כי חשבו שלפחות בעובדי רפואה - לא יפגעו. תקוותן התבדתה. בעודן הולכות מהאוטובוס אל בית החולים, הן הותקפו ונרצחו. הרצח זעזע את הישוב היהודי. 30 אלף איש השתתפו בהלוויה, והעסקים נסגרו. אפילו הועד הערבי העליון גינה את הרצח.
לזכרן, נקרא רחוב בשכונה, ליד מקום הרצח, בשם "שתי האחיות".
מול גינת טולוז, ממש על שפת הים, היתה שכונה של בתים חרבים למחצה שיושבה על ידי עולים לאחר מלחמת העצמאות.
בית החולים דג'אני פעל עד שנות השבעים, ונהרס, עם כל השכונה. על שטחו נמצאים מרכז פרס לשלום וחלק מהטיילת על חוף הים.


בית השגריר הצרפתי
במשולש בין הרחובות קדם, שתי האחיות ומנדס-פראנס (על שם ראש ממשלת צרפת שהיה ממוצא יהודי) נמצא "גן טולוז", ולידו ביתו של שגריר צרפת בישראל.
בניגוד לרוב בתי השכונה, הוא נבנה בסגנון הבינלאומי ("באוהאוס") ותוכנן על ידי האדריכל יצחק רפפורט, בשנות ה-30, על ידי משפחה ערבית עשירה (משפחת עבד אל-רחים) ובשנות החמישים החליטה ממשלת צרפת לחפש בית מהודר לשגריר. הם רכשו את הבית, שיפצו את המקום ומאז זהו מעונו הרשמי של שגריר צרפת בישראל. כל שנה, ב-14 ביולי (יום הבסטיליה) נערכת במקום מסיבה נוצצת עם הרבה אוכל טוב כמסורת המטבח הצרפתי, וראשי המדינה נוהרים לאירוע. גילוי נאות: מעולם לא הוזמנתי. לקראת יום הבסטיליה הבא - אולי מישהו שם קורא את הפוסט...
עוד ליד הגן (שצורתו משולש) - מרכז פיס ומועדון יהודי-ערבי.
 
צילום: ספיר הולצמן
חלון ליפו
מכאן נוכל להמשיך דרך סמטאות עג'מי (רחוב בית-פלט, רחוב טולוז) או דרך חוף הים עד לגשר "חלון ליפו". הגשר נבנה מעל רחוב צבי צור, עוצב בעיצוב מזרחי-מצועצע, ומבין חלונותיו אפשר לראות את חוף הים. 
 
צילום: ספיר הולצמן
צילום: ד"ר אבישי טייכר

לידו נמצא המסגד המרכזי של שכונת ג'בליה, בתוך גן בשם "גן קדרון". 


 
צילום: אורי


רחובות השכונה נושאים שמות הקשורים לעולם הרפואה - רופאים יהודיים מימי הביניים ושמות כמו "מרגוע" ו"מנוחה".


מכאן נפנה לכיוון חוף הים, לבניין האפור-כסוף המרשים, הוא מרכז פרס לשלום.
מרכז פרס לשלום נוסד ב-1996, עם המון כוונות טובות - לעידוד השלום, שיתוף הפעולה, שיתוף פעולה תרבותי ורפואי. מיקום הבניין נבחר בגלל הסביבה: על חוף הים, באיזור בו גרים גם יהודים וגם ערבים.
בבניין נמצאים משרדי מרכז פרס ומתקיימים בו אירועים שונים. גם הארכיון של שמעון פרס נמצא בבניין. אפשר לתאם ביקורים בבניין עם הארכיטקטורה המיוחדת.
צילום: פועה עדן הולצמן

צילום: פועה עדן הולצמן

חוף הים (חוף הריף)
ליד מרכז פרס לשלום יש ירידה לחוף הים היפה של גבעת עליה. קשתות כורכר, חוף סלעי וגם חולי, ספינות דיג ברקע, ולרגע קט אפשר לחשוב שאנחנו ביוון. החוף מתחבר לפארק מדרון יפו, כחלק ממערך הטיילות הגדול של תל אביב. החוף עוצב מתוך ניסיון לשמור על המשכיות עם בתי השכונה ורוח השכונה.



 
צילום: פועה עדן הולצמן

נמשיך ברחוב קדם דרומה. לצידנו בתי העלמין של יפו, משקיפים על חוף הים. כל בית עלמין שייך לעדה אחרת - מוסלמי, יווני אורתודוקסי, יווני-קתולי, ארמני וקתולי-לטיני. בחלקם מצבות מיוחדות ומעוצבות.
שמות הרחובות היורדים לים הם על שמם של ספרים חשובים שהתחברו לפני כ-200 שנה, ויש להם קסם מיוחד בעיני - "זכרון קדושים", "פחד יצחק" ו"שפתי ישנים".
ברחוב זכרון קדושים נפנה ימינה לכיוון בית יצחק שדה.


בית יצחק שדה
ממש בקצה הדרומי ביותר של יפו, ליד הים, נמצא ביתו של יצחק שדה, מייסד הפלמ"ח.
יצחק שדה היה דמות מיוחדת וצבעונית. יליד רוסיה, ספורטאי ומתאבק, שעלה לארץ עם גדוד העבודה. בשנות השלושים חבר לקצין הבריטי וינגייט והקים איתו את פלוגות הלילה. ב-1941 הקים את הפלמ"ח ועמד בראשו.
במלחמת העצמאות פינה את מקומו בפיקוד הפלמ"ח לחניכו יגאל אלון, והפך למפקד חטיבה. כמי שהיה מזוהה עם מפ"ם, לא המשיך בשירות בצה"ל, ועבר לגור עם משפחתו בדרום יפו שזה עתה נכבשה. הוא טיפח חצר מיוחדת, וכשנפטר ב-1952 המשיכה המשפחה לגור שם. כיום, הבית מוגדר כאתר מורשת, הבית והגן המיוחדים פתוחים לקהל ומנוהלים על ידי בנו יורם.




 
צילום: דודי הולצמן

בתי כפר עציון והחורשה
מעט מזרחה מג'בליה ה"רשמית" התיישבו בספטמבר 1948 פליטים מהטבח שנעשה בכפר עציון. היו אלו מעט גברים, הרבה נשים וילדים (שהועברו מהגוש זמן רב לפני נפילתו במאי 1948). הפליטים קיבלו לידיהם מספר בתים ישנים, ניהלו את החצר שביניהם כמו בקיבוץ. חייהם תוארו בספר על ידי פרופ' עמיה ליבליך. בעקבות חשיפת סיפורם המיוחד נטעו חורשה וגן לציון הקבוצה הזו, כולל עץ אלון שמסמל את האלון הבודד של גוש עציון. אנשי כפר עציון חיו שם עד שהתפזרו בישובים שונים. עד היום קיים בית כנסת (עודנו פעיל) שהקימו אנשי כפר עציון.
המקום הוא בין הרחובות  אריסטו, סוקרטס ואפלטון, בשכונת יפו ג. 


צילום: ספיר הולצמן
גבול בת ים 
הגענו ל"סוף" של יפו.
בקצה רחוב יפת יש מבחר בתי מאפה, מסעדות וחנויות, בכיכר שנמצאת במקום שנחשב בעבר לאחד הקשים בעיר, והיום נראה כבר הרבה יותר טוב.
מכאן נוכל להמשיך לחופים היפים של בת-ים. חוף הסי-פאלאס מקסים ומתאים לצפות בו לעבר השקיעה, ואף נוכל לצפות דרומה עד ארובות אשדוד.
 
צילום: דודי הולצמן


קישורים נוספים:



  • אחת מהשכונות הסמוכות, יפו ד' , זכתה אף היא להנצחה בשיר של אלון אולארציק "בן בסט:





טיול נעים



צילום: ספיר הולצמן






יום שישי, 3 ביולי 2015

ארץ האש, ארץ המים - טיול בעמק המעיינות

גלבוע - גאולוגיה ומים
העמק הלוהט שבין עפולה לבית שאן, הוא עמק חרוד, זכה לשפע גדול של אתרי טבע והיסטוריה. באקלים הלוהט, והיבש למדי, נובעים עשרות מעיינות. למי שתוהה - מנין כל המים האלה - התשובה היא בתחום הגאולוגיה - מים שיורדים בכל צפון השומרון (הגשום יחסית) מחלחלים ובוקעים למרגלות הגלבוע.
אפילו שמו של ההר, גלבוע - מעיד, אולי על התופעה - גל-בוע, כלומר גל של נביעות.
הקיץ הוא לא מקום נעים כאן: קרוב ל-40 מעלות, והשמש מתנהגת כאילו היא רוצה לרצוח אותך על הבוקר.
אלא אם כן - נמצאים בתוך המים (או המזגן).
למבקרים בחבל ארץ זה בקיץ - המים הם המפלט האולטימטיבי.

קצת היסטוריה והתיישבות
שילוב של חום ומים היה מאז ומתמיד אידאלי להתיישבות אדם ולחקלאות. לעמק חרוד יש היסטוריה ארוכה וענפה - ואלו רק כמה אירועים חשובים, ממש על קצה המזלג

צילום: dovie01
  • בית שאן היא עיר עם היסטוריה של יותר מ-3000 שנה, ושפע עתיקות מימי התנ"ך והתקופה הרומית והביזנטית, בתוך גן לאומי גדול ושווה.. חז"ל אפילו חשבו שבית שאן היא פתחו של גן עדן (האמורא ריש לקיש: "אם גן עדן בארץ ישראל הוא - בקעת בית שאן פתחו", בבלי עירובין, דף י"ט ע"א)
  • במעיין חרוד התכונן השופט המקראי גדעון למלחמה במדיינים, ו-2000 שנה מאוחר יותר נערך בו קרב מכריע בין הממלוכים למונגולים
  • החום והביצות גרמו לכך שהעמק היה מיושב בדלילות במאות השנים האחרונות. בשנות העשרים החלה התנועה הציונית ליישב את המקום באינטנסיביות: כאן קמו הקיבוץ (לא הקבוצה!) הראשון - עין חרוד, ובעקבותיו ישובים רבים שהפכו את העמק לתשבץ של שדות ובריכות דגים, קיבוצים ומושבים. רכבת העמק שחיברה את דמשק לחיפה עברה כאן, ושבה לכאן בשנים האחרונות

מעיין יזרעאל
כביש 675 הוא "כביש התענ"כים" המחבר את מושבי האיזור ועוקף את עפולה מדרום. ממש ליד צומת יזרעאל יש מגרש חניה קטן, ולא רחוק ממנו - חורשת איקליפטוסים. נראה לא מרשים בהתחלה, אך צעידה קלה תגלה בתוך החורשה בריכת מים. הבריכה הסתמכה בעבר על מעיין יזרעאל (שלא שופע מזה כמה שנים). כיום הבריכה ניזונה מניקבת מים, שנחצבה כדי להגביר את השפיעה (למעשה, מקורה מהזרמת מים של מקורות), ואפשר ללכת בה, עם פנסים ונעלים מותאמות למים.
היות שהמקום פתוח לכל, לעיתים הוא עמוס ולא מתוחזק, אך בימים שקטים יותר - ההנאה מובטחת.
ממעיין יזרעאל מוליך שביל (פחות מתאים לקיץ) אל תל יזרעאל. על התל היה בימי התנ"ך ארמון החורף של מלכי ישראל. כאן גרו אחאב ואיזבל, וכאן הדהדו מילותיו של אליהו הנביא "הרצחת וגם ירשת?" כשאחאב ואיזבל רצחו את נבות היזרעאלי וגזלו את כרמו.
שמו של המקום נשמר בכפר הערבי "זרעין", שנכבש אחרי קרבות קשים ב-1948. על התל אנדרטה לנופלים בקרב, ופסוקי תנ"ך משובצים על אבנים.
קיבוץ יזרעאל קם בסמוך, משמר את השם העתיק, ונבות נתן את שמו לצומת הסמוך.

צילום:אילנה שקולניק

מעיין חרוד 
מתוך מערה קטנה בסלע נובע מעיין לא גדול, שזכה לתהילה היסטורית. זהו מעיין חרוד, הסמוך לישוב הקהילתי גדעונה.
על פי המסופר בספר שופטים, השופט גדעון שנלחם במדיינים אסף את הלוחמים ו"סינן" אותם על פי הדרך בה שתו מים - רק אלו ששתו כמו כלב, נבחרו. ההסבר - מי ששותה כך ומחזיק נשק בידו השניה - יותר "מוכן" לקרב.

"וַיּוֹרֶד אֶת-הָעָם אֶל-הַמָּיִם וַיֹּאמֶר ה' אֶל-גִּדְעוֹן כֹּל אֲשֶׁר-יָלֹק בִּלְשׁוֹנוֹ מִן-הַמַּיִם כַּאֲשֶׁר יָלֹק הַכֶּלֶב תַּצִּיג אוֹתוֹ לְבָד וְכֹל אֲשֶׁר-יִכְרַע עַל-בִּרְכָּיו לִשְׁתּוֹת: וַיְהִי מִסְפַּר הַמְלַקְקִים בְּיָדָם אֶל-פִּיהֶם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ וְכֹל יֶתֶר הָעָם כָּרְעוּ עַל-בִּרְכֵיהֶם לִשְׁתּוֹת מָיִם: וַיֹּאמֶר ה' אֶל-גִּדְעוֹן בִּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ הַמְלַקְקִים אוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם וְנָתַתִּי אֶת-מִדְיָן בְּיָדֶךָ וְכָל-הָעָם יֵלְכוּ אִישׁ לִמְקֹמוֹ" (שופטים ז 5-7)
במאה ה-13 היה המקום זירת קרבות בין הממלוכים והמונגולים (בערבית מקרה המקום "עין ג'אלות"),  ובו נעצרו המונגולים בדהרה שלהם מערבה.
נדלג לראשית המאה ה-20: כאן התיישבו ראשוני עין חרוד ותל יוסף, ורק לאחר כמה שנים עברו למקום הישוב הקבוע מצפון לכביש 71. בית הקברות הישן של הקיבוצים עדיין קיים, סמוך למעיין.
גאולת אדמת העמק קשורה לדמותו של יהושע חנקין, גואל האדמות. הוא תכנן לגור כאן עם אשתו אולגה, אך הדבר לא עלה בידם. הם קבורים בתוך הבית (החצוב במערה ושביל מוליך לשם מן המעיין), ויש שם מוזיאון קטן לזכרם.
 
צילום:עופר קמחי

בסמוך, נמצאת גם אנדרטה לזכר הנופלים בני העמק.
בתחילת שנות החמישים נוסד כאן כפר עבודה בשם גדעונה, על שמו של השופט גדעון (כיום המקום הוא ישוב קהילתי).
המעיין הוא גן לאומי היום, כולל חניון קמפינג (בתאום מראש), ותעלות ובריכות שכשוך. הגישה היא מכביש 71. 

סחנה (גן השלושה)
הסחנה הוא אולי הפופולארי והידוע מבין אתרי המים בעמק המעיינות. ייחודו הוא בכך שמי המעיין שמזינים אותו הם חמימים : 28 מעלות כל השנה. המים מלוחים מעט. ולכן לא נוצלו לשתיה והשקיה. שמו של המעיין סחנה מגיע מערבית ומשמעותו "חום" (גם החמין הצפון אפריקאי ידוע כ "סחינה"). שמו הרשמי הוא גן השלושה, על שם שלושת בני העמק שנפלו בספטמבר 1938 - חיים שטורמן, אהרן אטקין וד"ר דוד מוסינזון. הוא עוצב על ידי אדריכלי הנוף ליפא יהלום ודן צור.
צילום:הודיה סיל

כבר בשנות החמישים הפך המקום לגן לאומי, הבריכות והמפלים הוסדרו, ומאז הפופולריות שלו רבה מאוד. יש תקופות בשנה בהן הוא עמוס מאוד - בעיקר בקיץ ובחגים מוסלמיים. הכניסה אליו היא בתשלום. ההגעה קלה ופשוטה, ממש ליד הכניסה לקיבוץ ניר דוד.
צילום:שועל

פארק המעיינות

למי שרצה להימנע מעומס המבקרים בסחנה, היו כמה נחלים ומעיינות פחות מוכרים, מדרום מזרח:  עין מודע, עין שוקק ונחל הקיבוצים. הם התחבאו בין השדות ותעלות המים, ולא היו מוכרים במיוחד. אבל לא לאורך זמן. ריבוי המטיילים, זמינות המידע ורכבי השטח הובילו לכך שנוצר במקומות האלה עומס גדול. ללא יד מכוונת ושולטת,  המעיינות הפכו למוקד של טינופת והזנחה. הפתרון שנבחר היה רדיקלי למדי : סגירה של שטח גדול מאוד לכניסת כלי רכב של מטיילים. ניקוי האיזור, והכשרת מגרש חניה בפתח נחל קיבוצים. הכניסה נותרה חינם, אבל כדי להגיע למעיינות צריך לצעוד הרבה ברגל או לשכור רכב חשמלי יקר. התוצאה קוממה אולי מטיילים רבים, אבל הפכה את הפארק, שזכה לשם "פארק המעיינות" למקום נקי ויפה.

צילום:דליה שחר

ומה יש בפארק? נחל הקיבוצים ניזון משני מעיינות:  עין חומה ועין מגדל. אפשר ללכת במי הנחל ולשחות בו לאורך כקילומטר. עומק המים עד 1.80 מטר, והוא זורם לאיטו בין חורשות קנים ועופות מים. מדי פעם נראה גם צבים ודגים. הזרימה איטית ורגועה, וכדאי להביא מזרון ים וגלגלים לילדים קטנים. בסוף המסלול שולחנות פיקניק ליד פלגי המים.

 
צילום:גלי אשכנזי

בהליכה רגלית או ברכב חשמלי אפשר להגיע לשני מעיינות, כל אחד מהם מזין בריכה גדולה ויפה, מתאימה לשכשוך ולפיקניקים. אלו הם עין שוקק ועין מודע.

צילום:ד"ר אבישי טייכר

לאחרונה נפרץ שביל חדש בפארק המעיינות לזכר רס"ן צבי קפלן שנפל במבצע "צוק איתן". השביל נמשך מעין שוקק עד לטחנת הקמח. זהו שביל רטוב בו הולכים בתוך המים הקרירים. 

חומה, מגדל וקייאקים על העאסי
ב-1936 החלה תקופת הקמת הישובים של "חומה ומגדל". ניר דוד היה אחד הראשונים שבקיבוצים, ולמעשה הישוב היהודי הראשון בבקעת בית שאן. הישוב הוקם ליד מעיינות ועל גדות נחל עמל (הידוע בפי כולם בשם "אסי" או "עאסי").

צילום:danielcedar

כיום, הקיבוץ משתמש בנחל כאתר שיט קייאקים "פרטי" למתארחים בצימרים שלו והיו מאבקים בינו לבין תושבי בית שאן על עצם הזכות להיכנס לנחל. הקיבוץ גם בונה שכונת וילות חדשה על הנחל.
ניר דוד מפעיל אתר שמשחזר את ימי "חומה ומגדל"  

 
צילום:ORI

כך זה נראה אז:
 
קרדיט:ארכיון השומר הצעיר, יד יערי
קיבוץ ניר דוד פתח לפני כ-20 שנה גן אוסטרלי ייחודי - ובו בעלי חיים מאוסטרליה בנוף של חורשת איקליפטוס. קנגרואים, וולאבים, קואלות ותוכים - אטרקציה מקסימה לילדים.
עדיף להגיע דווקא לא בשיא הקיץ, ואם כן - בשעות מוקדמות ככל האפשר או מאוחרות ככל האפשר




     צילום:דודי הולצמן




      צילום:ד"ר אבישי טייכר

פתוח לכולם או בתשלום?
לפני כמה שנים, רוב אתרי המים היו פתוחים לכל. בשנים האחרונות, יותר ויותר מעיינות נסגרים לביקור הציבור והכניסה אליהם היא בתשלום או בתאום, על פי טוב ליבם של הישובים ש"שולטים" על האתרים. חוויתם ה"טבעית" של חובבי הטבע לטייל איפה ומתי שירצו - נפגעה.
האם זה מוצדק? בפורומים של מטיילים יש ויכוחים עזים וסוערים בתחום.
לדעתי, סגירת אתרים היא בלתי נמנעת.
אוכולסית ישראל הכפילה את עצמה ב-25 השנים האחרונות. אך האוכולסיה המטיילת שילשה את עצמה, אולי יותר. יותר ויותר קבוצות אוכלוסיה שלא טיילו בעבר - אוהבות לצאת ולטייל. רכבי שטח הפכו זמינים יותר ויותר, והמידע על מעיינות "נסתרים" כבר אינו נסתר וזמין במרחק חיפוש קצר בגוגל.
כתוצאה מכך, נוצר לחץ עצום על המעיינות הקטנים, וללא חינוך ואכיפה - הטינופת והפגיעה בטבע התגברו. מי שלא ראה את עין מודע בפסח 2008 לא ראה טינופת מימיו. היום המקום נקי ומסודר.
לכך נוסף גם עניין האחריות והביטוח, בעיקר באתרים שנמצאים בשטחי קיבוצים.
לכן, אני סבור שאין ברירה - ויש צורך של ממש למתן ולארגן את הגישה למקומות האלה. יכול להיות שאפשר לעשות את זה יותר בזול, לארגן את זה אחרת ולדאוג להנחות - אבל באמת אין ברירה. אם רוצים מעיינות וטבע במצב תחזוקתי סביר - חייבים לסגור ולגבות תשלום.

מה עוד יש באיזור - לא רק בקיץ
 
צילום:פועה עדן הולצמן
  • ליד הקיבוץ יש גם תצפית לזכר מייסדי העמק.
צילום:דודי הולצמן

עוד אתרי מיםאתר "מעיינות" אסף את רוב אתרי המים, גם ה(עדיין) פחות מוכרים. למי שמחפש עוד אתרי מים סביב עמק המעיינות - זה המקום.
גם אתר "מאחורי ההר" כולל מידע רב על אתרי מים

דגים וגם חמורים
קיבוץ גבע, שמגדל דגים אורגניים בבריכות, חיפש דרך להיפטר מהצמחיה ללא ריסוס. הפתרון נמצא בדמות חמורים שניצלו על ידי עמותות בעלי חיים מבעלים/עגלונים מתעללים. הם הועברו לבריכות הדגים, אוכלים עשב ונהנים מהחיים. זה הפך פשוט ל"גן עדן לחמורים". החמורים שבבריכות, שהגיעו רזים ומוכים, מתאוששים, מעלים במשקלם. כולם נהנים, וכל הכבוד לקיבוץ על היוזמה.

ישוב חדש וייחודי
במועצה האיזורית "עמק המעיינות" יש ישובים דתיים וגם ישובים חילוניים. החיים המשותפים נחשבים טובים וחסרי בעיות מיוחדות. לאחרונה יש יוזמה חדשה: ישוב משותף בו ידורו חילונים ודתיים יחדיו בשם "שלפים" - בין הקיבוץ הדתי "שלוחות" לקיבוץ החילוני "רשפים". בהצלחה!





"בַּשָּׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן נְטָלוֹ וְהֶחֱזִירוֹ עַל כָּל אִילָנֵי גַּן עֵדֶן,וְאָמַר לוֹ: רְאֵה, מַעֲשַׁי כַּמָּה נָאִים וּמְשׁוּבָּחִין הֵם, וְכָל מַה שֶּׁבָּרָאתִי-בִּשְׁבִילְךָ בָּרָאתִי. תֵן דַעַתךָ שֶׁלֹּא תְּקַלְקֵל וְתַחֲרִיב אֶת עוֹלָמִי שֶׁאִם קִלְקַלְתָּ אֵין מִי שֶׁיְּתַקֵּן אַחֲרֶיךָ"
מדרש קהלת רבה, ז