יום שבת, 13 במאי 2017

ממירון ועד חצור - בין יערות וקברים קדושים

לפני יותר מעשרים שנה ביקרתי בפעם הראשונה (והיחידה...) במירון בל״ג בעומר.. הופתעתי מהעוצמה של הצבעים, הריחות והאמונה האדירה של חרדים ומסורתיים, אשכנזים ומזרחיים - מהאירוע העצום הזה. מי שהגיע מעולם שכלתני, בין אם דתי ובין אם חילוני, יכול להרגיש בדקה הראשונה ניכור, אולי אפילו רתיעה מאירוע השיא של השתטחות וחגיגות על קברי צדיקים. אבל אם כל כך הרבה אנשים אומרים שזה טוב להם, שהם נושעים מצרותיהם, מבלים בין כל המוני בית ישראל, מתפללים, אוכלים, מי אני שאקלקל את החגיגה?
יש ביהדות שני כוחות או זרמים בכל הקשור ליחס לקברים קדושים: יש מי שרואה בעליה לקברים מנהג אלילי-כמעט, ושולל את התופעה מכל וכל, ואף מגבה את זה בנימוקים הלכתיים.
מנגד, בקרב קבוצות רבות, ההשתטחות על קברי צדיקים, האמונה שתפילה על הקבר תעזור, וההילולות לזכר צדיקים - מקובלות ואהובות. נראה שבעשרים השנים האחרונות זה רק הולך וגובר
הטיול של היום יעבור בין כמה קברים קדושים בצפון, כל קבר וסגולתו הוא, מה גם שרובם ממוקמים במקומות יפים. הוא לא יכסה את כל הקברים (יש עשרות רבות וכל פעם נוספים חדשים) אבל ישפוך, אולי, מעט אור על המקומות האלה

קבר רשב״י
נתחיל בקבר הגדול והמפורסם מכולם - קבר רבי שמעון בר יוחאי. הרשב״י או ״רבי שמעון״, היה אחד מגדולי התנאים, בדור של מרד בר כוכבא. הוא נודע בהתנגדותו וחוסר הערכתו לשלטון הרומי, ובזמן המרד התחבא עם בנו, למד איתו תורה, והם ניזונו ממעיין מים ועץ חרובים, 12 שנה, עד שהתגלה להם אליהו הנביא והודיע להם לצאת מהמערה.  על פי המסורת, רשב״י הוא מחבר ספר הזוהר (אם כי החוקרים מייחסים את חיבור הספר לרבי משה די ליאון מהמאה ה-13 בספרד). הוא מת בעיר עכברה (מדרום לצפת) והובל לקבורה במירון.
 צילום:Djampa

החל מסוף ימי הביניים,כשספר הזוהר התבסס, הפכה העליה לקבר רבי שמעון להילולה גדולה ביום פטירתו (ל״ג בעומר), שהפכה גדולה משנה לשנה.
הכבישים נסגרים, ו-400 אלף אנשים מגיעים לחגיגה. כאן עורכים רבים את טקס ה״חלאקה״ - התספורת הראשונה לילד. מדליקים מדורה ענקית, רוקדים אל תוך הלילה סביב האש והקבר, ומתפללים לישועה על ידי הצדיק. מאות מקבצי נדבות ואלפים שבאים להיוושע ולהתברך בקבר. מדובר באחד האירועים הססגוניים ביותר בארץ.
 צילום: Netanel H

כבר במאה ה-16 העביר הרב יוסף קארו (מחבר ה״שולחן ערוך״) ביקורת על ההילולה, זו היתה גם דעתו של החת״ם סופר, וכך עשו רבים בשנים האחרונות, בעיקר כי לחגיגות מלווה התמסחרות קשה, פשע, ופגיעה בסביבה.
כך או כך, מדובר באירוע מיוחד. אפשר כמובן להגיע לקבר ולהתפלל בשאר ימות השנה. הקבר נמצא ממש מצפון למושב מירון. לא הרחק ממנו נמצאים קברי הלל, שמאי ויוחנן הסנדלר

יער ביריה
מצומת מירון נפנה מזרחה לכיוון צפת. הכביש עובר ביער מירון, וכל כמה קילומטר נראה פניה לקבר עתיק זה או אחר, חלקם של שמות שלא אומרים לנו אולי הרבה, אבל יש לא מעטים שבאים להתפלל שם: קבר כורספדאי, אלקנה ועוד. רובם סביב הישוב החצי-רשמי קדיתא.

בצומת עין זיתים נפנה שמאלה (צפונה) ומיד ימינה לדרך נוף יער ביריה. קק״ל השקיעה מאמצים וכספים רבים ביער, יש בו פינות פיקניק, מעיינות קטנים, בית כנסת עתיק (נבוריה) ופה ושם... כן... עוד קברי צדיקים. יש ביער חלקת ארזים נפלאה, ואפשר להגיע ממנו גם לצפת, גם לחצור ובלב היער נמצא אתר מצודת ביריה ובו מוזיאון.


 צילום: ד״ר אבישי טייכר




  צילום: אבי הירשפלד

אך גולת הכותרת הוא קברו של ״רווק הנצחי״, הרב יונתן בן עוזיאל

עמוקה: קבר יונתן בן עוזיאל
יונתן בן עוזיאל, שחי עוד בימים בהם בית המקדש היה קיים, תרגם את ספרי הנביאים לארמית, שהיתה נפוצה ומדוברת בארץ ישראל. המסורת מספרת שהוא לא נישא מעולם, ולכן קברו מהווה אבן שואבת למחפשי שידוכים. כבר במאה ה-11 זוהה קברו ליד עמוקה שמצפון לצפת, ובעשורים האחרונים מספר הפוקדים את קברו עולה ועולה, עד כדי כך שהוא שני רק למספר המבקרים במירון. רבנים וארגונים שונים מארגנים אוטובוסים של מחפשי שידוך, ועזרת הנשים שבקבר - גדולה מעזרת הגברים. רבות מהמבקרות משאירות מטפחות ופתקים ליד הקבר, וכמעט תמיד נמצא בו בנות רבות מתפללות ומבקשות.
כדי להגיע למקום, סעו מצפת צפונה ליער ביריה, ומשם, על פי השילוט, לקבר יונתן בן עוזיאל. לא תהיו שם אף פעם לבד. העליה לקבר מקובלת לכל אורך ימות השנה אם כי יש המציינים את יום ההילולה שלו בכ״ו בסיוון
 צילום: ד״ר אבישי טייכר

העליה לקבר הגיעה עד ל״ארץ נהדרת״:
חוני המעגל וחנן הנחבא
מקבר רבי יונתן בן עוזיאל אפשר לרדת בדרכי היער היפות מזרחה עד לחצור הגלילית, שם נמצאים שני קברים של מורידי גשם מדופלמים - חוני המעגל וחנן הנחבא
על פי המסופר במשנה ובגמרא, חוני המעגל נודע בסגולתו להורדת גשמים. חורף אחד לא ירד גשם במשך זמן רב, ובאו אליו כדי שיציל את המצב. הוא חג עיגול סביב עצמו, ואמר שלא יזוז ממנו עד שירדו גשמים, וכך היה. זו סברה אחת לשמו ״המעגל״. סברה נוספת, היא שהוא עסק באיטום גגות באמצעות ״מעגילה״, אבן כבדה שהידקה את חומר האיטום לגג. גם מכאן מובן הקישור שלו לגשם. לידו קבורים נכדיו אבא חלקיה וחנן הנחבא. תפילה על קברי חוני המעגל ונכדיו מועילה להורדת גשם. 
צילום: אלמוג

לאורך כביש 866
מיער ביריה נתחבר דרך עין זיתים לכביש 866, שממשיך צפונה. לארכו מספר מקומות בהם יש קברי צדיקים. הבולט בהם הוא הישוב דלתון, לידו קבור רבי יוסי הגלילי, בניו ותלמידיו. השתטחות ותפילה על קבר רבי יוסי היא סגולה בדוקה ומנוסה לעקרות שמתקשות להיכנס להריון.
איך מגיעים? נוסעים מכביש 866 ופונים ימינה למושב דלתון. מיד אחרי הפניה למושב, פונים ימינה ונוסעים עוד כשני קילומטר אל ריכוז הקברים.
  צילום: קרלוס הגדול

ליד הישוב ריחניה נמצא קבר רבי יוסי הכהן. 

בקעת קדש
נמשיך עוד צפונה ונגיע לבקעת קדש. נפנה ימינה, ומיד נראה בצד ימין את המבנה הגדול הידוע כ״נבי יושע״. המקום היה קבר קדוש לשיעים שגרו באיזור עד 1948. מאז הוא נשאר עזוב למדי במשך שנים רבות. יש המזהים במקום את קברו של יהושע בן-נון.
 צילום: avi1111

נשוב על עקבותינו, וניסע מערבה בכביש 899, עד תל קדש. כאן היתה עיר פגאנית בתקופה הרומית, ובה נמצאו שרידי מקדש מרשימים. בכניסה לשביל הגישה למקום נמצאו שני ארונות קבורה רומיים גדולים ויפים. לא עבר זמן רב והם זוהו כקברי דבורה הנביאה וברק בן אבינועם, גיבורי ספר שופטים בתנ״ך, כולל שילוט מתאים (שהוסר בינתיים). העובדה שברק ודבורה קדמו ב-1000 שנה לקבר הרומי לא הפריעה לאיש, כנראה.
צילום: דודי הולצמן 

קבר מרדכי ואסתר
נמשיך בכביש 899 מערבה, העובר בנופי הגליל היפים ונופתע לראות את השלט המכוון לקבריהם של מרדכי היהודי ואסתר המלכה, ביער ברעם. ככל הידוע ממגילת אסתר, כל הסיפור התרחש בפרס. בעיר המדאן מראים עד היום קברים של אסתר ומרדכי, ובמשך שנים יהודים התפללו שם. איך הגיעו גיבורי המגילה לארץ? יש אמונה שבנה של אסתר, כורש (לא כורש הידוע כמלך פרס) העלה את עצמותיהם לארץ. החל מהמאה ה-13 יהודים זיהו את קבר אסתר ומרדכי בגליל, במקומות שונים, אך מה שהתקבע - האתר ביער ברעם, בתוך סבך של אלונים. 
צילום: Ori

זה קבר יהודי או קבר שייח׳, ובעצם מה זה חשוב?
רבים מהקברים היהודיים, שמושכים אליהם עוד ועוד מתפללים, זוהו בעבר כקברים מוסלמיים. חלקם ״גויירו״ לפני זמן רב, חלקם - רק בדורות האחרונים. יש מי שרואה בכך טעם לפגם. אני חושב, שאם יש אנשים שזה עוזר להם, שהתפילה במקום מרוממת את נפשם, ושהם (בכוח האמונה?) מקבלים מזור לצרותיהם - מי אני שאפגום בשמחתם. זה קיים בכל הדתות ובכל המקומות בעולם, ולא כל אחד יכול להיות ״יהודי שכלתני״ שמקיים מצוות ולומד תורה בלבד, ללא ״משהו לנשמה״ (פרופ׳ ישעיהו לייבוביץ׳ התנגד לכל הפולחן סביב קברים ואמר : ״אלוהים אינו קופת חולים!״)

המקרה הבולט הוא המקרה של קבר דן בשפלה - קבר שייח׳ שזוהה על ידי המוסלמים כקבר שמשון, ובעקבות סיפור שסיפר נהג הסעות שהמקום הוא למעשה קבר דן אבינו - הפך למוקד עליה לרגל, ואף נפתח בו כולל אברכים

קישורים נוספים:

יום שלישי, 25 באפריל 2017

בשדות פלשת - מלחמת העצמאות בחזית הדרום

לקראת יום הזכרון נבקר בכמה מאתרי הקרבות הקשים והאכזריים בדרום, ונחזור ל״שדות פלשת״ בהם הקריבו בנים ובנות את חייהם, בלמו את הצבא המצרי, לחמו על הגנת ישוביהם ופרצו את הדרך אל הנגב

ההתיישבות היהודית בימי המנדט לא התמקדה בתחילה בדרום הארץ. לאורך זמן רב, הישוב הדרומי ביותר היה באר טוביה. רק ב-1939 נוספה נגבה לרשימה כישוב חומה ומגדל, ובשנות הארבעים נוספו לא מעט ישובים קטנים - גם בנגב המערבי וגם בשפלת החוף. ישובים מעטים בין הרבה כפרים ערבים וערים ערביות.

בשדות באר טוביה
בהחלטת החלוקה ב-1947 ניתן הנגב למדינת ישראל, לא מעט בזכות הישובים האלה. מיד לאחר ההכרזה פרצו קרבות בין הערבים ליהודים, וישובי הנגב המערבי הפכו להיות נצורים. גם באיזור הצפוני יותר היו היתקלויות בין יהודים לערבים, וכאשר התקרב מועד יציאת הבריטים מהארץ, יצאה חטיבת גבעתי, שהופקדה על האיזור, למבצע ״ברק״ לטיהור המרחב שבין באר טוביה ואיסדוד (היום אשדוד). בין השאר נתפס שדה תעופה בריטי בשם ״בית דאראס״ ששימש להנחתת מטוסי תובלה מצ׳כוסלובקיה, שנשאו בבטנם את מטוסי חיל האויר לעתיד, מטוסי המסרשמידט במבצע חסידה. בבאר טוביה יש כמה אתרי מורשת מעניינים, ואם נוסעים בכביש מבאר טוביה לכיוון אשדוד בין המושבים הפורחים, אפשר לראות את שרידי המסלולים של בית דאראס. בצידי הכביש אנדרטה צנועה לזכר המבצע.

צילום:ד״ר אבישי טייכר


עד הלום
מאיזור באר טוביה נמשיך לכיוון הכניסה הדרומית לאשדוד
עם הכרזת העצמאות פלש צבא מצרים לארץ. הוא התקדם בשתי זרועות - זרוע מזרחית מניצנה לבאר שבע, חברון וירושלים, וזרוע מערבית לכיוון עזה, אשקלון, אשדוד - כשהיעד היה תל אביב. בשלב מסוים היה חשש שהמצרים יגיעו לתל אביב ובכך יקיץ הקץ על המדינה הצעירה. כדי לחסום אותם פוצץ הגשר על נחל לכיש ליד אסדוד (אשדוד של היום), ואותם מטוסים שהורכבו קודם בבית דאראס הפציצו את המצרים. המצרים לא התקדמו עוד לתל אביב והתמקדו בניתוק הנגב ובקרבות מול הישובים היהודיים במרחב שאותו כבשו.
כיום אתר ״עד הלום״ הוא אתר הנצחה ויש בו אנדרטה לעצירת הצבא המצרי, וגם אנדרטה לזכר החיילים המצריים בדמות אובליסק. כדי להגיע, פנו צפונה מצומת רכבת אשדוד לפי השילוט


צילום:ד״ר אבישי טייכר

צילום:ד״ר אבישי טייכר


ניצנים 
הישוב הקרוב ביותר לראש הטור המצרי היה הקיבוץ הצעיר ניצנים. הקיבוץ שהיה שייך לתנועת ״העובד הציוני״ ולא היה מקושר לזרמים המרכזיים של תנועות הפועלים, קופח (לדברי חבריו, וסביר שהם צדקו) בכל הקשור לכוחות לוחמים וכלי נשק. מיד לאחר הפלישה המצרית פונו התינוקות, הילדים והאמהות מהקיבוץ לבאר טוביה הבטוחה יותר במה שכונה ״מבצע תינוק״. ב-7 ביוני תקפו המצרים בכוח רב, תוך שימוש בנשק כבד. רבים נהרגו, ולאור המצב הקשה החליט מפקד המקום להיכנע. חלק מהלוחמים נהרג במהלך הכניעה, ארבעה הצליחו להימלט לבאר טוביה והשאר הלכו לשבי.
במפקדת גבעתי (בדף שכתב אבא קובנר, קצין התרבות של החטיבה) זעמו על אנשי הקיבוץ וגינו את כניעתם. להשקפתם, היה עליהם להלחם עד הכדור האחרון, ומוות עדיף מהליכה לשבי. 
בהמשך המלחמה, שוחררה ניצנים, ושמם של המגינים הנכנעים טוהר רשמית בידי הרמטכ״ל. אבל, היחס העוין לקיבוץ נמשך לאורך שנים. הקיבוץ החדש קם במקום מעט שונה, ממזרח לכביש 4. כדי להגיע לאתר ״ניצנים הישנה״ סעו בכיש 4 דרומה, עד לשילוט שיפנה אל אתר  ההנצחה
צילום:ד״ר אבישי טייכר


מירה בן ארי - יד לאישה הלוחמת
בין הלוחמות בניצנים היתה אלחוטנית בשם מירה בן ארי, שלא יצאה עם הילדים והנשים לבאר טוביה, ואף נפרדה מילדה הקטן. יחד איתה היו עוד כמה לוחמות בניצנים. הן לקחו חלק פעיל בקרבות , וכשהגיעה שעת הכניעה, יצא חייל עם דגל לבן אל המצרים המצרים ירו בו והרגו אותו. מירה ומפקד ניצנים שוורצשטיין יצאו אף הם עם דגל לבן. המפקד נורה, מירה ירתה כתגובה בראשו של הקצין המצרי והרגה אותו, אך צרור יריות מצד המצרים קטע את חייה הקצרים.

במקום נפילתה בניצנים הוצב סלע, ולידו נבנה ״יד לאישה הלוחמת״ לזכר מירה ושתי לוחמות נוספות: שלומית דורצ׳ין ולאה אפשטיין 

צילום:YuvalR


לאחר כיבוש ניצנים ניסתה חטיבת גבעתי לכבוש את הישוב מחדש. הלוחמים נעצרו על ידי המצרים, שהמשיכו לעבר גבעת מיכלי מים שמכונה (בגלל גובהה מעל פני הים) בשם גבעה 69, ובה התמקמה פלוגה מחטיבת גבעתי. הקרב היה מר וקשה, ובסופו של דבר נפלו 20 מלוחמי גבעתי, ועוד כמה נפלו בשבי. המצרים ניסו לנצל את ההצלחה ולהמשיך לכיוון בית דאראס ובאר טוביה, אך נבלמו. מפקד חטיבת גבעתי, שמעון אבידן, הדיח חלק מהמפקדים והכניס את הפלוגה למשטר אימונים מחודש. 4 חודשים מאוחר יותר, במבצע יואב, אותה פלוגה  שהפסידה בקרב, כבשה את הגבעה שוב.
הגבעה נמצאת על כביש 232, קרוב לנקודה בה הכביש יוצא מכביש 4. יש באתר עצים, ספסלים, יער קטן ואנדרטה לזכר הנופלים 

צילום:ד״ר אבישי טייכר


נגבה 
נמשיך בכביש 232 דרומה. נעבור ליד אנדרטה לחללי שיירת ניצנים, נמשיך עד לכביש 3 ונפנה שמאלה, ולאחר כשני קילומטר ימינה לקיבוץ נגבה. משמאלנו גבעה ועליה ״משלט עיבדיס״, נקודה ממנה הפגיז הצבא המצרי את נגבה. נגיע לקיבוץ ונחנה ליד אתר חומה ומגדל.

קיבוץ נגבה הוקם ב-1939 על ידי תנועת ״השומר הצעיר״ והיה הדרומי מבין הישובים היהודיים (אפשר גם להבין לפי שמו של הקיבוץ). במלחמת העצמאות הוא היה על הציר בין מג׳דל (אשקלון) לחברון, אותו תפס הצבא המצרי וניתק את הנגב. מסיבה זו, הקיבוץ ״הפריע״ למצרים בעצם קיומו, ולכן הם תקפו אותו בשצף קצף. הקיבוץ מוקם במקום נחות טופוגרפית ונשלט על ידי גבעות סמוכות. כדי להתגונן, חפרו מגיני הקיבוץ תעלות מבוטנות, פיזרו מוקשים והתכוננו למאבק עיקש. פרט לנסיונות המצריים לכבוש את הקיבוץ ביוני וביולי 1948, הקיבוץ היה נתון להתקפות ארטילריה כמעט יומיומיות, שפגעו וחוררו את מגדל המים (שהפך לסמל של עמידה בקרבות), וגבו מחיר אישי כבד של הרוגים רבים, גם מבין חברי הקיבוץ וגם מחטיבת גבעתי.

כיום מונצחת עמידתה ההרואית של נגבה במוזיאון פתוח שכולל טנק מצרי, פסל מרשים של נתן רפפורט, מגדל מים הרוס ובסמוך גם שחזור של אתר חומה ומגדל. נגבה גם הופיעה על אחד מבולי הזכרון הראשונים של המדינה.
צילום:ד״ר אבישי טייכר

צילום:ד״ר אבישי טייכר
 
צילום:ד״ר אבישי טייכר

ליד נגבה נמצא אתר זכרון שיקח אותנו מ-1948 ל-1997 - גבעת תום ותומר, על שם תומר קידר ותום כיתאין, מחללי אסון המסוקים. האתר כולל גן בוטני, סלעים עם פסוקי תנ״ך ומוזיקה של שירי ארץ ישראל שנשמעת מהרמקולים.

יד מרדכי
במקביל לקרבות אלה, נערך קרב קשה גם ביד מרדכי, קיבוץ ששכן על הדרך בין מג׳דל (אשקלון) לעזה, וגם הוא היה ״תקוע כעצם בגרון״ לצבא המצרי. קרבות קשים נערכו במקום, והמגינים ראו שלא יוכלו לעמוד בהתקפות, והחליטו לסגת ולפנות את הקיבוץ. הם לא נפלו בשבי, ולכך נמנעו מהם ההשמצות שהיו מנת חלקם של מגיני ניצנים

גם קיבוץ יד מרדכי זכה להנצחת הקרב, יש בו את סמל הקרבות - מגדל מים הרוס, פסלים שמדמים את שחזור הקרב - כל זה בסמוך למוזיאון השואה על שם מרדכי אנילביץ׳ שעל שמו נקרא הקיבוץ עצמו. הקיבוץ נמצא מדרום לאשקלון ויש בו אתרי תיירות רבים נוספים 
צילום:גיא ברוך

בין הפוגה לקרב
כאמור, המצרים נכשלו במשימתם להגיע לתל אביב (סיפור ניצנים והקרבות מתואר בספרו של רם אורן ״המטרה: תל אביב״) . הם הצליחו לכבוש כמה ישובים, ולנתק את הנגב משטחי מדינת ישראל. ב-10 ביוני הוכרזה הפוגה, ובמסגרתה הועברו מספר שיירות לנגב. ביולי פרצו שוב קרבות, וצה״ל נכשל בנסיונו לפרוץ דרך לנגב הנצור. רק באוקטובר 1948, לאחרר הפוגה ארוכה למדי, פרצו שוב קרבות, וצה״ל שהיה כבר מצויד יותר, חזק וגדול יותר, הצליח לפרוץ את הדרך לנגב במבצע יואב

לאורך כביש 232
חלק מהקרבות במבצע יואב נערכו בגבעה 113, ממערב לנגבה, ושם נמצאות אנדרטאות לזכר הלוחמים. אנדרטאות נוספות נמצאות עוד דרומה לאורך הכביש, כל אחת לגדוד אחר של חטיבת גבעתי. בפברואר מוליך הכביש לאתרי פריחת הכלניות המרהיבים

צילום:ד״ר אבישי טייכר
 
מצודת יואב
לאחר מבצע יואב, ״התהפכו היוצרות״ - המצרים היו נצורים ב״כיס״ גדול שנקרא ״כיס פלוג׳ה״, היום סביב קרית גת, והחזיקו במצודת-משטרה ששלטה על כביש אשקלון-חברון - משטרת עיראק סוידאן. שבע פעמים ניסה צה״ל לכבוש את המצודה, ושבע פעמים נכשל. רק בנובמבר 1848 במבצע ״שמונה״, הצליחה חטיבה 8 בפיקוד יצחק שדה, לכבוש את המבצר המאיים (שכונה על ידי אנשי נגבה בשם ״המפלצת על הגבעה״). המבצר הורעש בארטילריה כבדה, ובחסות ההרעשה (שהפילה את הדגל המצרי) פרצו חבלנים פתח בקיר, חדרו פנימה וכבשו את המבצר.

המבצר נמצע על כביש 35, סמוך לכביש הכניסה הדרומי לנגבה. במשך שנים עמד המבצר נטוש ומוזנח, ורק לאחר הקמת חטיבת גבעתי מחדש ב-1983, שוקם המקום והפך לאתר הנצחה ומורשת קרב של החטיבה, ואף מתקיימים בו טקסים. המצודה נקראת ״מצודת יואב״ על שם יצחק דובנו (שכינויו היה ״יואב״), מפקד נגבה שנפל בקרב.

צילום:ד״ר אבישי טייכר

עוד דברים מעניינים
  • בין הישובים שעמדו בגבורה מול הצבא המצרי, קרוב לעזה, היו הישובים הדתיים בארות יצחק וכפר דרום. הם נלחמו בקרבות נואשים ורבי נפגעים, וכשלא יכלו עוד, פינו את הישובים והצבא המצרי כבש אותם. יש האומרים שבגלל השתייכותם לקיבוץ הדתי, סיפורם נשכח מעט מלב, בניגוד לנגבה ויד מרדכי
  • ליד גשר עד הלום ועל חורבות הכפר איסדוד קמה העיר אשדוד שגדלה והפכה לעיר גדולה מלאה אתרים לטיול ולביקור 
  • בחודשי פברואר הנגב המערבי הופך אתר עליה לרגל לחובבי כלניות
  • מסלול בין אתרי מורשת בדרום באתר קק״ל
  • לחטיבת גבעתי היתה סיירת על ג׳יפים שנקראה בשם ״שועלי שמשון״, על שם שמשון הגיבור שפעל באיזור זה. בין לוחמי החטיבה היה אורי אבנרי שאף כתב את שיר החטיבה, וגם ספר על חוויותיו כלוחם בחזית הדרום בשם ״בשדות פלשת״





יום שלישי, 28 במרץ 2017

בין שוויץ למנחמיה: טיול מעל הכינרת

הפוסט מוקדש לחוה ונרי קרמר מיבנאל

היחס בין הישראלים לכינרת כבר מזמן חרג מהיחס לסתם אגם קטן בצפון. מתרגשים ומתעדכנים מעליית וירידת המפלס (למרות שהכינרת כבר מזמן לא חשובה לצריכת המים של האזרחים). כולנו מקטרים על הלכלוך והצפיפות (אבל נוסעים בכל זאת לחופי הכינרת).
הפעם נצא לטיול שיצפה על הכינרת מלמעל, מצידה המערבי והדרומי, ונראה עד כמה היא באמת יפה.
נתחיל את הנסיעה בטבריה. ב״חצי הגובה״ בין טבריה עילית תחתית, לכיוון דרום, ניטע ״יער שוויץ״, בתרומת ידידי קק״ל בשוויץ. הדרך אולי לא מזכירה את שוויץ (פרט לימים מסוימים בחורף, כשהכל ירוק והחרמון הלבן נשקף מכל עבר), אך יפה במיוחד, כמעט בכל עונה.

יער שוויץ התחיל בעצם כמבצע הצלה. כאשר יש גשמים חזקים על רכס פוריה, המים גורמים לסחיפת קרקע חזקה ואף לעקירת סלעים ממקומם, לתוך טבריה. ב-1934 הפתיע שטפון אביבי את העיר וגרם למותם של עשרות ופציעת מאות. נטיעת עצים חיזקה את הקרקע, מיתנה את הזרימות ואף יכולה לעצור סלעים. העצים ניטעו בראש ובראשונה להגן על העיר, אך בהמשך קיבל היער משמעות נופית והוא אתר מקסים לפיקניקים, תצפיות על הכנרת (גם בזריחה וגם בשקיעה, כשהרי הגולן נצבעים בוורוד ואורותיה של טבריה נדלקים בזה אחר זה) ודרך יפה לאופניים ולהליכה רגלית.

מתחנת הדלק ״פז״ בטבריה (על הכביש הראשי לעפולה ונצרת) פנו דרומה לשדרות ספיר, ומיד שמאלה לרחוב השקד, שהופך ל״מעלה קק״ל״ עד לפתח הכניסה ליער שוויץ, שבו עוברת דרך נוחה לכל כלי רכב, עד לפוריה


 צילום:מג׳יד אמארה

המצפור הראשון הוא המצפור התלת-כיווני - 3 סככות (מונגשות גם לכסאות גלגלים) צופות למרחבי הגליל והגולן, לחרמון, לצפת וכמובן לכינרת. מכאן יורדת דרך תלולה, לרכבי 4*4 והולכי רגל, לאתר הארכאולוגי של הר ברניקי בה נמצ 99thאו שרידי כנסיה ביזנטית ומסגד.

מעל המצפור התלת-כיווני נפתח לאחרונה מצפור נוסף, ובו גם משטחים ללינת לילה, לטובת ההולכים בשביל ישראל שעובר במקום. המצפה נתרם על ידי יהודי שוויץ לזכר חסיד אומות העולם, הדיפלומט השוויצרי קרל לוץ, שהיה הנציג השוויצרי בבודפשט הכבושה בידי הנאצים. הוא שכר עשרות בתים וריכז בהם יהודים, עם ניירת וחסות שוויצרית (שוויץ היתה נייטרלית במלחמה ושמרה על קשרים עם השלטון הנאצי) וכך הציל 60,000 (!) יהודים. ממשלת שוויץ הסתייגה ממעשיו וראתה בהם חריגה מסמכות, אך ישראל הוקירה את פעולתו והוא היה מהראשונים שזכו לתואר ״חסיד אומות העולם״. 


קילומטר דרומה, נגיע למצפה נוסף, עם נוף מדהים לכינרת ולחרמון - המצפה הדו-מפלסי, עם שתי קומות תצפית.
 
צילום:דודי הולצמן

לאורך הדרך נראה עוד ספסלים ופינות לפיקניק, עד שנגיע למצפה יער שוויץ, ובו פסלי בזלת, צופים לחלק הדרומי של הגולן ולכינרת.
צילום:דודי הולצמן

נסיעה של עוד קילומטר תביא אותנו לאכסניית הנוער ״פוריה״ (מקום מומלץ עם נוף נהדר) ולקצה דרך הנוף של יער שוויץ. ממש ליד האכסניה נמצאת אנדרטה חדשה, לזכרו של אורון שאול ז״ל, חייל גולני תושב פוריה שנהרג בהתקפה על הנגמ״ש בו נסע בתחילת מבצע צוק איתן. גופתו, נכון לעכשיו, עדיין נמצאת בידי החמאס ולא הוחזרה
בקצה דרך הנוף אפשר לפנות שמאלה - כדי לרדת בסדרת פיתולים בכביש לכינרת, או ימינה לכיוון המושבה פוריה. נפנה ימינה, ולאחר כמה מאות מטרים שמאלה, לדרך עפר סבירה (פרט לימים שאחרי גשם), לצד תוואי שביל ישראל, לכיוון עין פוריה, כ-3 ק״מ.

עין פוריה הוא מעיין קטן עם נוף גדול. המים נובעים וממלאים שתי בריכות קטנות (לעתים בשלהי הקיץ הנביעה פוסקת) ולצידם עצי דקל יפים. מכאן צופים על עמק הירדן, דרום הכינרת וגולן.
 
צילום:דודי הולצמן

ליד המעיין יש מצפור לזכר נעמי שמר, בת כינרת שכתבה לא מעט על האיזור, וקבורה בבית הקברות כינרת. גם עין פוריה נמצא על שביל ישראל, ואפשר ללון בו. בעבר כתבתי פוסט על טיול בעמק הירדן בעקבות נעמי שמר 


                                     צילום:alpha 12                                                                                                  צילום:דודי הולצמן

נשוב באותה הדרך לכביש, נפנה שמאלה לפוריה, ושוב שמאלה לכיוון אלומות. בכיכר נמשיך מעט דרומה למצפה על שמו של מוטי הוד, מפקד חיל האויר במלחמת ששת הימים, שהיתה נצחון סוחף ומרשים של החיל. מוטי הוד היה בן דגניה, והמצפור צופה על נוף ילדותו, וכמובן - על כל עמק הירדן ודרום הכינרת. יש עמדות להסברים קוליים על ההיסטוריה של המקום.

בסמוך, נראה מבנה דמוי-אוהל, במקום בו ישבה הקבוצה הראשונה של השומר הצעיר בארץ, ושמו ״ביתניה עילית״. כאן גרו במחנות אוהלים, עבדו קשה, אהבו, חלמו והתווכחו. רובם התיישבו מאוחר יותר בקיבוץ בית אלפא, וחיברו את קובץ הכתובים ״קהלייתנו״. עליהם כתב יהודה יערי את הספר ״כאור יהל״, ויהושוע סובול את המחזה המפורסם ״ליל העשרים״. בשנות השישים הוקם במקום המבנה דמוי-האוהל ובו חקוקים שמות כל קיבוצי השומר הצעיר.

 
צילום:ד״ר אבישי טייכר

מהכיכר ניסע קילומטרים ספורים מערבה ליבנאל.
המושבה הותיקה יבנאל מציינת 116 שנים להקמתה, והוקמה בשלהי תקופת העליה הראשונה, ובין מיסדיה היו אנשי מושבות ותיקות יותר. 

בעשרים השנים האחרונות ״גילו״ את יבנאל חסידי ברסלב, שהתיישבו בה במספרים ניכרים והפכו אותה למוקד פעילות, כולל סכסוכים פנימיים שהגיעו לתקשורת

ותיקי המושבה וצאצאיהם עוד חיים במקום, חלקם עוסקים עדיין בחקלאות, והם לא שכחו את ההיסטוריה של המושבה. ברחוב הראשי שוקם בית מייסדים - ״הבית של סבתא צילה״ והפך למרכז מבקרים, ובו ממצאים מחפירות ארכאולוגיות ועד כלי עבודה מראשית המאה ה-200. מומלץ ביותר!


צילום:דודי הולצמן

ביבנאל פועל גם ארכיון המושבה שהקימה משפחת שרפמן. הארכיון מתוחזק כיום בעיקר באינטרנט

הדרך מיבנאל למנחמיה
ביבנאל נפנה בכיכר הכניסה הדרומית לישוב (כיכר המייסדים) - דרומה, לעבר דרך סלולה בחלקה (אך עבירה לכלי רכב פרטיים) עד למנחמיה. הדרך עוברת בשולי רמת סירין, שהיא חלק מהגליל התחתון, ולאחר כשני קילומטר נגיע לעץ אלון גדול. כאן ניכנס למחלוקת גדולה: האם זהו העץ של גולני? יש בגליל כמה עצים שטוענים לכתר "העץ של חטיבה מס׳ 1". זה אחד מהם, והוא בהחלט מרשים. 
הדרך ממשיכה ומתפתלת בין מצפורים מקסימים, שמשקיפים על הכינרת מדרום, והיא נפרשת מולנו במלוא הדרה וצורתה הדומה לכינור. מגדלים כאן הרבה בקר, ופה ושם נראה בוקרים, שומרי שדות מטעם ארגון ״השומר החדש״, וסוכות שמירה ותצפית.

 צילום:אורן פלס

ב״חניון האלות״ יש שולחנות פיקניק ודרך של כ-300 מטר שמוליכה למעיין קטן.
הדרך ממשיכה דרך עוד כמה מצפורים ונכנסת ליער לוי אשכול, על שם ראש ממשלת ישראל שהיה בין מייסדי דגניה ב' שמתחתינו בעמק. מכאן ממשיכה הדרך עד למושבה מנחמיה, גם היא מושבה מהעליה הראשונה עם אתרי שימור ומוזיאון ״בית הרופא״.


צילום:אודי הילמן

צילום: Adiel Io

קישורים למסלולים נוספים באיזור מהבלוג שלי



  • בעקבות נעמי שמר בעמק הירדן 
  • מלחמה על המים 
  • אתרים נוצריים סביב הכינרת 
  • הזמן הכחול: בעקבות תורמוס ההרים 
  • קצר פה כל כך האביב - טיול בנהריים ועמק הירדן 


  • עוד בסביבה: מעיין החמישה במושב שדמות דבורה, לזכר חמישה חברים שנפלו לוחמי ביה"ס למ"כים,  שנפלו במבצע צוק איתן 

    יבנאל היא המקום בו נכתב והולחן השיר ״על הגורן בליל לבנה״ (על ידי ירמיהו רוזנצוויג) שהיה להיט במושבות הגליל ובישוב העברי בכללו בשנות העשרים והשלושים





    צילום:ד״ר אבישי טייכר


    "בַּשָּׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן נְטָלוֹ וְהֶחֱזִירוֹ עַל כָּל אִילָנֵי גַּן עֵדֶן,וְאָמַר לוֹ: רְאֵה, מַעֲשַׁי כַּמָּה נָאִים וּמְשׁוּבָּחִין הֵם, וְכָל מַה שֶּׁבָּרָאתִי-בִּשְׁבִילְךָ בָּרָאתִי. תֵן דַעַתךָ שֶׁלֹּא תְּקַלְקֵל וְתַחֲרִיב אֶת עוֹלָמִי שֶׁאִם קִלְקַלְתָּ אֵין מִי שֶׁיְּתַקֵּן אַחֲרֶיךָ"
    מדרש קהלת רבה, ז