יום ראשון, 20 במאי 2018

טיול לשבועות בעמק חרוד - התיישבות ומעיינות

מוקדש למשפחת רפאלי
כל שנה, חג השבועות המתקרב מעורר בי את הקשר להתיישבות של פעם, לטקסים, ולשדות החיטה הקצורה.
הפעם נבקר בעמק חרוד, ממוקדי ההתיישבות הציונית, שיש בו גם אתרי היסטוריה, מורשת, תנ"ך ומקורות מים.
עמק חרוד מחבר בין עמק יזרעאל לעמק בית שאן, ולארכו זורם נחל חרוד. האקלים בעמק חם, ובקיץ לוהט, אך מספר מעיינות מצננים את האוירה, ואפשרו לאורך ההיסטוריה התיישבות במקום. כאשר לא היתה תחזוקה נאותה, הפך העמק לביצה מיושבת בדלילות, וזה אפשר לתנועה הציונית לרכוש את הקרקעות בזול יחסית, ולהקים התיישבות מפוארת במקום.

מעיין חרוד
המעיין העיקרי בעמק הוא מעיין חרוד, שיש לו חשיבות היסטורית רבה.
על פי המסופר בספר שופטים, השופט גדעון שנלחם במדיינים אסף את הלוחמים ו"סינן" אותם על פי הדרך בה שתו מים - רק אלו ששתו כמו כלב, נבחרו. ההסבר - מי ששותה כך ומחזיק נשק בידו השניה - יותר "מוכן" לקרב.
"וַיּוֹרֶד אֶת-הָעָם אֶל-הַמָּיִם וַיֹּאמֶר ה' אֶל-גִּדְעוֹן כֹּל אֲשֶׁר-יָלֹק בִּלְשׁוֹנוֹ מִן-הַמַּיִם כַּאֲשֶׁר יָלֹק הַכֶּלֶב תַּצִּיג אוֹתוֹ לְבָד וְכֹל אֲשֶׁר-יִכְרַע עַל-בִּרְכָּיו לִשְׁתּוֹת: וַיְהִי מִסְפַּר הַמְלַקְקִים בְּיָדָם אֶל-פִּיהֶם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ וְכֹל יֶתֶר הָעָם כָּרְעוּ עַל-בִּרְכֵיהֶם לִשְׁתּוֹת מָיִם: וַיֹּאמֶר ה' אֶל-גִּדְעוֹן בִּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ הַמְלַקְקִים אוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם וְנָתַתִּי אֶת-מִדְיָן בְּיָדֶךָ וְכָל-הָעָם יֵלְכוּ אִישׁ לִמְקֹמוֹ" (שופטים ז 5-7)


צילום:אלמוג


2000 שנה מאוחר יותר נערך בו קרב מכריע בין הממלוכים למונגולים בימי הביניים. כאן נעצרה תנופת המונגולים והם ויתרו על כיבוש הארץ ומצריים (הקרב נקרא ״עין ג׳אלות״ על שם שמו הערבי של המעיין.

נדלג לראשית המאה ה-20: לאחר קניית האדמות, הגיעו לאיזור חלוצים מגדוד העבודה ומגרעינים אחרים, והתיישבו ליד המעיין. זהו מקום הווצרותם של הקיבוצים עין חרוד ותל יוסף. רק לאחר כמה שנים עברו למקום הישוב הקבוע מצפון לכביש 71. בית הקברות הישן של הקיבוצים עדיין קיים, סמוך למעיין. מעניין לשוטט בין שביליו ולראות את המצבות הישנות ואת הכיתוב שמשקף את המצוקה שבה חיו האנשים, כולל אלו ששלחו יד בנפשם בגלל קשיים, מתים מקדחת ושאר מחלות, ומתאונות שונות ומשונות.


ראשוני הקיבוצים ראו בתקופת ישיבתם ליד המעיין כתקופה המכוננת שלהם בה חיו חיי עוני ושוויון מוחלט.

גאולת אדמת העמק קשורה לדמותו של יהושע חנקין, גואל האדמות. הוא תכנן לגור כאן עם אשתו אולגה, אך הדבר לא עלה בידם. הם קבורים בתוך הבית (החצוב במערה ושביל מוליך לשם מן המעיין), ויש שם מוזיאון קטן לזכרם.
צילום:עופר קמחי


בסמוך, נמצאת גם אנדרטה לזכר הנופלים בני העמק.
בתחילת שנות החמישים נוסד כאן כפר עבודה בשם גדעונה, על שמו של השופט גדעון (כיום המקום הוא ישוב קהילתי).
המעיין הוא גן לאומי היום, כולל חניון קמפינג (בתאום מראש), תעלות ובריכות שכשוך. הגישה היא מכביש 71. 

בהמשך אפשר להגיע לתל יוסף הישנה בה נותרו מעט שרידים ממבני הקיבוץ.


כפר יחזקאל
נחסור לכביש 71. מול מעיין חרוד, מצפון לכביש, שוכן המושב הותיק כפר יחזקאל.
כפר יחזקאל נוסד ב-1921 כמושב עובדים על אדמות שנקנו בידי משפחת ששון בעיראק, לזכר ילד מבני המשפחה שטבע, ונקרא בתחיחלה בשם ״עין טבעון״ על שם השטח הערבי שעליו נבנוה המושב. רוב המתיישבים הראשונים היו עולי העליה השניה שישבו בארץ זמן רב יחסית, חלקם ממגיני תל-חי. המושב טיפח בעיקר את ענף הרפת, ורבים מהמשקים בו עוסקים בכך עד היום. 


במושב קיימת רפת רובוטית תיירותית בשם ״פרובוט״, וכדאי לבקר שם, בעיקר עם ילדים.


גם קיבוץ גבע נוסד באותה שנה בסה נוסד כפר יחזקאל, וגם מייסדיו הם עולי העליה השניה. הקיבוץ ידוע בעיקר בזכות להקת הזמר שלו, הגבעטרון, שהוקמה ב-1948 ופעילה עד היום. בין זמריה חברי הקיבוץ וקיבוצים שכנים. הלהקה הפכה למייגת את שירי ההתיישבות ו״ארץ ישראל הישנה והטובה״, הופיעה בעולם ופופולרית מאוד עד היום. ליום ההולדת השישים של הקיבוץ, כתב לה דידי מוסי את השיר המפורסם ״בת שישים״ 




נמשיך מזרחה בכביש 71 עד לתל יוסף.
הקיבוץ הוקם על ידי גדוד העבודה ב-1921, ונקרא על שמו של יוסף טרומפלדור. בקיבוץ יש מוזיאון קטן (וסגור נכון לעכשיו) לתולדות גדוד העבודה ובו נשמרת גם הפרוטזה של טרומפלדור! חדר האוכל שנבנה בשנות השלושים ושדרת הדקלים המובילה אליו נחשבים לפנינה ארכיטקטונית של הסגנון הבינלאומי (ואף הונצחו על בול של דואר ישראל). הקיבוץ מתאושש לאחרונה ממשבר כלכלי קשה שעבר עליו.
צילום:ד"ר אבישי טייכר 

עין חרוד
עין חרוד הוא למעשה, הקיבוץ הראשון בארץ (לא לבלבל עם הקבוצה הראשונה, דגניה), ונוסד ב-1921, ובין מייסדיו ראשי תנועת העבודה, אנשי "השומר" וגדוד העבודה. הקיבוץ הגדול נפרד לשניים (איחוד ומאוחד) בשנות החמישים. בשטח הקיבוץ נמצא בית שטורמן, המוזיאון לטבע ולתולדות האיזור, לזכר חיים שטורמן שנהרג במאורעות 36-39 (גם בנו ושני נכדיו נפלו במלחמות ישראל) והמשכן לאומנות בעמק, שמאכלס יצירות אומנות ותערוכות מתחלפות.
בבית הקברות של עין חרוד קבורים מייסדי הקיבוץ, ובו נמצא קבר בולט של יצחק טבנקין, "האב המייסד" של הקיבוץ.


בית השיטה
נמשיך עוד מזרחה עד לבית השיטה.
בסוף שנות העשרים התארגנה קבוצה של בוגרי גימנסיה הרצליה ובית הספר הריאלי, יחד עם בוגרי תנועות נוער לגרעין התיישבותי. הם שהו בהכשרה בכפר יחזקאל ובמעיין חרוד, ועלו למקומם הקבוע ב 1935, על אדמות שאטה שבמזרח העמק, וקראו למקום בית השיטה.
הקיבוץ עבר משבר ופילוג ב-1952, חלק מתושביו עברו לאיילת השחר, ו״במקומם״ הכיעו אנשים מתל יוסף שתמכו באחדות העבודה.
בקיבוץ נבנה מפעל שימורים מפורסם.
במלחמת יום הכיפורים איבד הקיבוץ 11 מבניו, המספר הגבוה ביותר בארץ יחסית לגודל האוכלוסיה. האובדן הקשה הונצח בשיר ״החיטה צומחת שוב״.
 

מעל בית השיטה, במורדות רמות יששכר, עוברת דרך נופית מקסימה שמתחילה בשלוחת צבאים שמצפון לבית שאן, עוברת מעל שדה נחום, בית השיטה ועין חרוד עד לכביש רמת צבי. לאורך הדרך מצפורים ואתרי פיקניק, עם אנדרטאות וציטוטים מדברי האנשים שמונצחים במקום, ולמלוא כל העין - נוף העמק ושדות חיטה. אפשר להתחבר אל הדרך מבית השיטה, באיזור ״מצפור יוס ודוד״ הצופה גם אל התבור וגבעת המורה. עזריה אלון, איש בית השיטה וממיסדי החברה להגנת הטבע כתב על השביל 
במקומות שונים לאורך הדרך יש שיחי סברס, שמעידים על ישובים ערביים שהיו כאן וננטשו.


צילום:מיכאלי
תצפית מהגלבוע
מול הישובים מתנשא רכס הגלבוע, וממנו נראה העמק, במיוחד בעונה זו, כתשבץ של שדות. סיום נפלא לטיול


צילום:יהודית גרעין כל 
צילום:כפיר פתחי

עוד מסלולים מהבלוג שלי באיזור:
עוד דברים מעניינים:


תודה לברק ונועה רפאלי




יום שבת, 5 במאי 2018

אל פריחת השושן הצחור ושוויצריה הקטנה בכרמל

ברוב חלקי הארץ, חודש מאי הוא כבר אחרי הפריחה. הארץ מצהיבה ומתכוננת לקיץ היבש, הארוך והקשה. אחד מיוצאי הדופן מבין פרחי הארץ הוא השושן הצחור, שפורח דווקא בחודש זה, בנישות קרירות, לחות ומסויימות, בנחל כזיב ובכרמל הגבוה.
על נחל כזיב כתבתי לפני שנתיים, והפעם יעדנו הוא נחל כלח שבכרמל.
השושן הצחור הוא פרח לבן, גדול וריחני, שפורח במספר פינות נסתרות בחורש על מדרונות סלעיים. יופיו של הפרח גרם לכך שהוא הפך לסמל יהודי, רומאי וגם של בית המלוכה הצרפתי. מכאן הוא התגלגל לסמל של תנועת הצופים והנוער העובד, ובנצרות הוא מסמל את השילוש הקדוש.


צילום: Penguan

לאתר הפריחה של השושן אפשר להגיע בשתי דרכים:

דרך בית אורן
ניסע בכביש 721 עד לכניסה לקיבוץ בית אורן שבכרמל. לא ניכנס לקיבוץ, אלא נמשיך ישר בדרך עפר מסומנת באדום, כקילומטר, עד לרחבת חניה. מכאן אי אפשר להמשיך ברכב, אלא ברגל או באופניים. נלך בשביל האדום. מולנו נראה את מגדל האוניברסיטה בולט בנוף, ואולי שרידי פריחת אביב. נגיע לצומת טי, נפנה ימינה, ונמשיך בשביל האדום. לאחר כמה מאות מטרים, משני צדדיו המצוקיים של השביל, נוכל לטפס ולראות את פרחי השושן המרהיבים. בין הסלעים חיים גם שפני סלע, ואם נהיה בשקט נוכל לראות אותם.


  
צילום: דודי הולצמן

צילום: דודי הולצמן

נוסעים בכביש 672 מחיפה לכיוון דרום. אחרי כיכר הכניסה לאוניברסיטת חיפה פונים ימינה לכיוון החי בר. לחי-בר.  פונים שמאלה, נוסעים כקילומטר ופונים ימינה, בעקבות השילוט לחניון הצוק.
מחניון הצוק נפנה ונרד רגלית בשביל הכחול, בנוף אופייני לכרמל, וממנו נפנה בשביל ״שקוף״ (לבן-שקוף-לבן) למצפור הצוק, ממנו נצפה לכיוון הנחל שמתחתינו שזכה לכינוי ״שוויצריה הקטנה״, לשכונת דניה, לאוניברסיטה ועד לים.
 
צילום: צביקה

נחזור לשביל הכחול ונמשיך לחניון מבוא נחל כלח, בו נפגשים ארבעה שבילים - אפשר לרדת בשביל האדום (הליכה קלה יחסית) או בשביל הירוק (דילוג בין סלעים וירידה קשה יותר). הדרך הטובה ביותר היא לעשות מסלול מעגלי שמשלב את שניהם. בדרך עוברים בנוף הסלעי והמצוקי של הכרמל, ובשביל הירוק - ב״צניר״ מצוק קעור שנראה כמו צינור. בחיבור הדרכים נהיה כבר קרובים מאוד לנקודת הפריחה של השושן הצחור, אותה הזכרנו למעלה.
 
צילום: צביקה

חלק מהשבילים כאן נפרצו עוד בשנות הארבעים כחלק מתכנית ״מצדה על הכרמל״ שמטרתה היתה התבצרות ולחימה על הכרמל אם וכאשר הצבא הנאצי יכבוש את הארץ.

עוד מסלולים 
למי שרוצה לעשות מסלול ארוך, יכול לשלב את שתי הדרכים - להתחיל בשוויצריה הקטנה ולסיים בבית אורן. זה דורש הקפצת רכבים
לחילופין, אפשר גם להמשיך בשביל האדום במורד נחל כלח, עד להתחברותו לנחל גלים שיורד לעבר טירת הכרמל ולים. מסלול ארוך וקשה, אך בהמשכו נוכל לבקר במעיין הנפלא עין קדם שליד נחל גלים. כאמור, מסלול קשה וארוך של יום שלם.

בדצמבר 2010, אחרי סתיו שחון וארוך, פרצה שריפה בכרמל, שהתפשטה, כילתה יערות רבים, והנורא מכל: גבתה מחיר דמים כבד של 44 בני אדם. זו השריפה הקשה ביותר שקרתה בארץ.
צילום: מרכז להבה טירת כרמל מאלבום משפחת אורי גונן, מתוך אתר פיקיויקי

לזכר הנספים הוקמה על כביש 721 אנדרטה מרשימה ביותר, צופה על שטחי השריפה ועל מרחבי הכרמל. כדאי לבקר בה, בעיקר אם עושים את המסלול שמתחיל בנחל אורן. האנדרטה נחנכה במלאת שנה לאסון ומספרת את סיפורה הקשה של שריפה.
 צילום: דודי הולצמן

מאנדרטת השריפה בכרמל יוצא שביל דרומה לחוות משמר הכרמל, הוא שביל החלוצים לזכר אסף רמון

עוד מידע:
  • למעוניינים באוכל דרוזי - שפע מסעדות בעוספיה הסמוכה. במספר פינות יש גם דוכנים למכירת פיתה דרוזית עם שלל תוספות
  • כדאי לשלב ביקור בחי בר הסמוך, בעיקר עם ילדים
  • מסלול בשויצריה הקטנה בסרט



יום שני, 23 באפריל 2018

גבעתיים: טיול במחוזות ילדות

dudihol.blogspot.co.il/2018/04/blog-post.html
צילום: ד״ר אבישי טייכר 
גבעתיים, עיר ילדותי ונעורי האהובה, קמה מאיחוד של כמה שכונות שהוקמו החל בשנות העשרים, ונקראה כך כי היא על שתי גבעות. למעשה, בזמן איחודה אפשר להגיד שהיו בה 3-4 גבעות, וכיום אני סופר 5 לפחות... אבל לא אהיה קטנוני...
ראשונים היו הפועלים: בשנת 1922 יצאו מתל אביב, רכשו קרקע והקימו שכונת פועלים בשם שכונת בורוכוב. כאן קמה הצרכניה הקואופרטיבית הראשונה, חיו חיי קהילה תוססים ומשותפים בחלקם, ובהמשך הצטרפו אליהם שכונות נוספות: שינקין, פועלי הרכבת, גבעת רמב״ם ועוד. הן התאחדו ב 1942 לישוב גבעתיים, שהפך לעיר ב-1959.
לגבעתיים שטח עירוני קטן וצפוף, לחוץ בין תל אביב ורמת גן, ללא עתודות קרקע של ממש, ולכן מספר תושביה נשאר די קבוע בעשורים האחרונים. היא נחשבה תמיד לעיר איכותית, מעט מנומנמת ומרובעת ומצביעה קבועה למרכז-שמאל.

מצפה שלום - על שם שלום קופטש
נתחיל את סיורנו בעיר בפסגה הגבוהה ביותר בגוש דן, כמעט 90 מטר מעל פני הים. הגבעה ידועה לותיקי העיר כ"גבעת קוזלובסקי".
כדי להגיע אליה סעו ברחוב המרי דרומה מרחוב שינקין (עליה מפותלת), או התחברו אליו מרחוב ז'בוטינסקי או מרחוב גולומב. קטע מרחוב המרי הוכשר כטיילת עם נוף "כמעט חיפאי": תל אביב כולה נפרשת מהמגדלים הגבוהים ועד השכונות הצפופות, ועל האופק סוגר הים התיכון. המקום יפה אף יותר בשקיעה, ולעת ערב רואים את אורות העיר נדלקים. מדרום לטיילת שוכן "גן העלייה השנייה" ובו מצפה כוכבים פעיל, וכן גבעה ועליה אנטנה לא פעילה. מרחוב המרי יש כמה "מסלולי מדרגות" (בימי בית הספר התיכון הם שימשו אותנו כמסלול ריצה ב"מסלול המדרגות" המפרך), ומדרגות אלו יורידו אותנו לכיוון מרכז גבעתיים.
צילום:דודי הולצמן

 צילום:דודי הולצמן

צילום:דודי הולצמן

מדרום לטיילת, בפינת רחוב גולומב שוכן ״גן העליה השניה״, גם ממנו תצפית יפה למערב, ועליו ממוקם מצפה הכוכבים של גבעתיים, שמקיים פעילות ענפה בתחום האסטרונומיה.
 
צילום: אוריון אבידן 

שכונת בורוכוב
מכאן ניסע לשכונת בורוכוב, וננסה למצוא חניה באחד הרחובות (לא פשוט...).
רוב בתיה המקוריים של השכונה כבר הפכו לבנינים חדשים, ולכן העיריה הציבה שלטים לציון הבתים ההיסטוריים. מה שנשאר הם העצים העבותים שהפכו את השכונה ירוקה ומוצלת.
בבורוכוב 8 היתה מאפיית מייברג, שהיתה שייכת למשפחתו של העיתונאי רון מייברג. בבורוכוב 12 היה בית מרקחת של יצחק ממלוק, אחד מראשוני הרוקחים בארץ. עץ האקליפטוס הענק שנשתל אז עדיין קיים. בבורוכוב 14 פעל גן הילדים הראשון.
נפנה דרומה לרחוב אחדות העבודה. אחד הבתים שנותרו מאז הוא בית שניידרמן. מולו, היה בית אלדמע, ובו היה סליק של ההגנה. משפחת אלדמע המוזיקלית היתה מהחשובות והפעילות בשכונה, בכל תחומי החיים.
צילום: avi1111 

בכיכר בורוכוב ניצבה הצרכניה הראשונה (אין שלט, אך יש בנין ישן).
הבאר הראשונה ומכון המים, ברחוב השומר, הפכה לגלריה עירונית.

אם נתקדם עוד בשנות ההיסטוריה, נגיע לשנות החמישים והשישים. אלו שנות הזוהר של קבוצת הפועל רמת גן-גבעתיים ושל איצטדיונה המפורסם - ״המכתש״. מגרש זה (בשטח שיושר על מורד תלול) ראה ימי אליפות וזוהר, אך בשנים האחרונות הפך לנדל״ן מניב - בתי מגורים רבי קומות שמקבלים כ״בונוס״ את הנוף המרהיב לכיוון מערב והים, מאחת הגבעות הגבוהות בגבעתיים.

רחוב כצנלסון
משכונת בורכוב נרד לרחוב כצנלסון. מרחוב מאובק עם חנויות של פעם הוא הפך למרכז מסעדות וקולינריה. יוקר הדיור התל אביב הביא בשנים האחרונות צעירים רבים לגבעתיים. יחד איתם הגיעו גם מסעדות ובתי קפה, שנפתחו בחלק המערבי של רחוב כצנלסון. זה עוד לא תל אביב, אבל בהחלט זריקת מרץ לגבעתיים המנומנמת.

גבעת רמב״ם
השכונה נוסדה כשכונה עצמאית ביזמת ישראל טייבר ב-1935, וגם היא צופה מערבה לכיוון תל אביב. האופי שלה היה יותר בורגני ופחות סוציאליסטי משכנתה, שכונת בורכוב. גם כאן, כמעט כל הבתים הישנים הוחלפו בחדשים, אך השתמר מגדל המים בראש הגבעה,
צילום: דודי הולצמן
 
וביתו של ישראל טייבר המייסד. ביתו היה מוקד חברתי ותרבותי של השכונה (בה גדלה הזמרת יפה ירקוני), וכיום הוא משרת את החברה להגנת הטבע.
צילום: ד״ר אבישי טייכר
 
בסמוך נמצאת ״בריכת רמב״ם״ המיתולוגית בה למדו ילדי גבעתיים לשחות. 
מצפון לשכונה, נמצא בית הקברות נחלת יצחק, ששימש מקום הקבורה המרכזי לגוש דן משנות שלושים עד לשנות החמישים.

דרום גבעתיים
כאמור, שכונות גבעתיים הצפוניות התאחדו למועצה המקומית גבעתיים בשנות ה-40. לאחר קום במדינה התפשטה העיר דרומה, לשטחים הגובלים באדמות הכפר סלמה. בין מרכז לדרום גבעתיים הפריד ״שטח 9״ או ״המחנה״ בפי הילדים, ומדרום לו נבנו מספר שכונות. ליד מרכז המלאכה בדרום גבעתיים נמצא בית ווהלין, לזכר יהדות ווהלין (שבין פולין לאוקראינה), והוא מרכז הדרכה של יד ושם.
 
 צילום: ori
 
לא הרחק נמצא גן יפה (גן רבקה) סביב בתי הספר יגאל אלון ושב״ץ ובו מספר אנדרטאות (כניסה מרחוב משמר הירדן, הרצוג וההסתדרות).
ממערב לשם, על גבעה לא גבוהה נמצא ״גן חיל האויר״, ליד קולנוע שביט המיתולוגי. בגן ממוקם מרכז דיור מוגן גדול של ״משען״ ומטוס פוגה מגיסטר ישן של חיל האויר.
צילום: ד״ר אבישי טייכר 

שטח 9
בשטח זה הקימו הבריטים מחנה צבאי על כרמים שהיו שייכים לטמפלרים משרונה, ואחר כך הפך הבסיס למחסני תחמושת של צה״ל. גם המחנה הזה ניטש, והפך לשטח האחרון בגבעתיים שלא נבנה. כילדים יכולנו לראות שם עדיין פרחי בר רבים, לערוך משחקים של הצופים וקומזיצים בל״ג בעומר.
היות שהשטח היה פיסת הקרקע היחידה שלא נבנתה, הגיע גם זמנה, החל בשנות ה-90, להיבנות...
כיום כולה מלאה במגדלים יוקרתיים, קניון גבעתיים ופארק גבעתיים היפה, עם מזרקות מים ומתקני שעשועים.
צילום: אביב יהונתן ביטון 

הסביח של עובד
אי אפשר לכתוב על גבעתיים ללא הסביח של עובד. מוסד מיתולוגי בן עשרות שנים ששוכן ברחוב סירקין. הפופולריות והסגנון המיוחד שלו מושכים סועדים מכל רחבי הארץ כדי לאכול את ״המנה הטובה ביקום״, כהגדרת הבעלים. ברבות השנים נוצר סלנג מיוחד עם ביטויים כמו ״לחצל״, ״לחמס״, ״כמה כמה בדרבי״ ועד כדי לציין את התוספות למנה.

עוד על גבעתיים:



"בַּשָּׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן נְטָלוֹ וְהֶחֱזִירוֹ עַל כָּל אִילָנֵי גַּן עֵדֶן,וְאָמַר לוֹ: רְאֵה, מַעֲשַׁי כַּמָּה נָאִים וּמְשׁוּבָּחִין הֵם, וְכָל מַה שֶּׁבָּרָאתִי-בִּשְׁבִילְךָ בָּרָאתִי. תֵן דַעַתךָ שֶׁלֹּא תְּקַלְקֵל וְתַחֲרִיב אֶת עוֹלָמִי שֶׁאִם קִלְקַלְתָּ אֵין מִי שֶׁיְּתַקֵּן אַחֲרֶיךָ"
מדרש קהלת רבה, ז