יום חמישי, 29 בינואר 2015

שרון אדום - סודות, שדות של אירוסים (וגם כלניות ופסלים)

בשבתות חורפיות נראה כאילו כל עם ישראל יוצא לצפות בפריחה ברחבי הארץ. לא נדיר לשמוע על פקקי ענק בנגב המערבי (עם פריחת הכלניות ופסטיבל דרום אדום) בגבעת הרקפות או ביער אודם המושלג. למי שבוחר לא להרחיק ולעמוד בפקקים: ממש קרוב לבית, על הדרך שבה עוברים אלפי אנשים מדי יום, מצאנו בשבת שמשית אחת, אוסף של אתרי טבע מקסימים.
השדות ממזרח וממערב לשפיים, עם כל הכבישים, האיומים הסביבתיים ולחץ האוכלוסיה, מאפשרים לנו לגלות עולם שלם של חי וצומח, עשר דקות מהבית (שלי, לפחות).

צילום:דודי הולצמן



צילום:דודי הולצמן

שרון אדום
כביש עוקף בני ציון יוצא ממחלף הדרים שעל כביש 4. הכביש עובר ליד מזבלה (תזהו לפי השחפים שעפים מלמעלה), ממשיך מערבה עד פסי הרכבת, ומתעקל משם דרומה. לאחר פרקי גשם ארוכים, נוצרות במקום שלוליות ענק, שמושכות אליהן עופות מים רבים, בעיקר סיקסקים ולבניות. בסוף אוגוסט מתמלאים שולי הכביש בחצבים.
נמשיך דרומה, נפנה ימינה לכיוון מחסום הרכבת, ולפני הפסים נפנה בזהירות שמאלה לדרך עפר, מקבילה לפסי הרכבת. מייד נראה משטחים של כלניות אדומות, ממש פסטיבל "שרון אדום". כה יפה, כה קרוב, כה מפתיע.
נחזור לכיוון הדרך הראשית, נחצה את פסי הרכבת לכיוון שפיים. משמאלנו הרפת של חוף השרון, ובצומת נפנה שמאלה לכיוון שפיים (דרך המנהרה מתחת לכביש החוף, קחו בחשבון שבימים אלה מתבצעות עבודות לבניית מחלף חדש וייתכנו שינויים בתנועה). נעקוב אחרי השלטים לשפיים ול"ארסוף קדם". הכביש הצר נמתח במקביל לכביש החוף. בתוך השדות נראה כמה פסלים - אך זוהי רק ההקדמה למה שנראה בהמשך. הכביש פונה ימינה (ליד מקבץ בתים) ושמאלה, שם כדאי לחנות ולשוטט בגלריה הפתוחה. הגלריה הוקמה לזכר האמנית דינה מנהיים ז"ל, שנפטרה ב-2006, על ידי בעלה דני וקבוצת "green Gallery", ובה עשרות פסלים שיצרו אומנים מהארץ ומהעולם. הם פזורים בשטח של עשרות דונמים, בלב שדות ירוקים ופורחים, כשברקע מנצנץ הים הכחול.


צילום:פועה עדן-הולצמן 
 
צילום:דודי הולצמן

צילום:אבישי טייכר

 לצד הפארק יש גן עצי פרי אורגניים, ואף אפשר לערוך שם אירועים.

צילום:אבישי טייכר

הבתים והשטחים שייכים לישוב לא-מוכר בשם "ארסוף קדם", קבוצת בתים שהוקמה בשנות השלושים, היתה בעבר חלק מרשפון (לא לבלבל עם הישוב ארסוף).
בשדות אפשר לראות מדי פעם צבאים רצים ומקפצים, אפילו לעיני הנוסעים בכביש החוף.

סודות, שדות של אירוסים
השדות הנרחבים משתרעים עד חוף הים, חלקם חלק משמורת הטבע של חוף השרון. אם נלך מעט מערבה מהגלריה הפתוחה נגיע לשביל-דרך עפר שכיוונה צפון-דרום. ממערב לה לכיוון הים, שדה ענק, שהחל בסוף ינואר פורח בו מקבץ ענקי של אירוסי ארגמן. קרוב ולא מוכר. האירוסים, בצבעי סגול-ארגמן, (עם מעט צהוב) בולטים ביופיים ובגודל פרחיהם על רקע השדות הירוקים.
 
צילום:דודי הולצמן

צילום:דודי הולצמן

אירוס הארגמן הוא אחד המינים הנדירים מבין "אירוסי ההיכל". היות שבית הגידול שלו הוא לאורך מישור החוף, מאשדוד ועד עתלית, הוא נפגע במאה האחרונה במידה רבה מכל ההפרעות הסביבתיות של איזור כה צפוף ועתיר כבישים ובניה. למרות זאת, הוא נשמר במספר שמורות טבע ואיזורים מוגנים, הידועים ביותר הם בנתניה, בית חנן ושמורת פולג. 
לשמחתי יצא לי לקחת חלק באימוץ שמורת אלוני קדימה הקטנטנה, שגם בה מקבץ מרשים של אירוסי ארגמן, עם ילדי בית הספר יובלים בצורן.
מקומות אחרים בהם פורחים האירוסים - יער אילנות, ואפילו בעתלית ובאפקה.



מצוק חוף השרון
שמורה יפה ומתאימה לכל עונה: בתוך שטח מגודר, שבילים שהולכים על המצוק, עם הרבה פריחה מסוף הקיץ (חצבים, נר הלילה), בחורף ועד לאביב. גם כאן יש צבאים (בדרך כלל נחבאים), ויש אפילו דיונות חול קטנות להתגלגל בהן. לשמורה יש שתי כניסות: משפיים (מאחורי הקיבוץ) ומגעש (דרך שמוליכה ממרכז הקניות, מהכיכר של "צומת ספרים"). בשבתות עמוס למדי, מטיולי גן וימי הולדת, ועד להצעות נישואים רומנטיות.
 
צילום:דודי הולצמן
 
צילום:יובל מנדלסון

מדרום לשמורה הישוב היוקרתי ארסוף, ומצפון לו פרוייקט של בנים ממשיכים של קיבוץ געש שהתגלה באופן מפתיע כפרוייקט יוקרה למיליונרים... המאבק נגד הבניה במקום - נחל כשלון. 
למרות זאת, גם כאן, ליד המרכז המסחרי אפשר לראות מדי פעם ציפרים (מגלנים, במקרה זה)...

 
צילום:דודי הולצמן

געש
קיבוץ געש, מצפון לשפיים קם בשנות החמישים על ידי עולים מדרום אמריקה, על אדמות שרכשה משפחת ליטווינסקי בשנות ה-30 (מהפרדסים האלה נותרה "הטירה" שבנתה המשפחה, והיום היא חלק מגן אירועים).
צילום:אבישי טייכר

בין איזור המסחר של געש לכביש החוף נמצאת שמורת שלולית געש, בית גידול לצמחים ודו-חיים נדירים (הלואה בין כביש השירות לכביש החוף) . בנוסף, יש מצפון לקיבוץ (בשדות הגולף הנרחבים) שמורה נוספת, בריכת געש, גם היא בית גידול לצמחי מים, דו חיים וגם עופות מים. 
קידוח מים "תמים" העלה מים מינרליים חמים עם תכונות מרפא והרגעה. הקיבוץ בנה במקום אתר מרחצאות מצליח, בשם חמי געש, נעים ובעיקר קרוב לבית.

אם אתם בסביבה:

 
צילום:דודי הולצמן 

עוד טיולי פריחה מעניינים שיתאימו לתקופה זו:
צילום:אבישי טייכר




יום שישי, 16 בינואר 2015

קתרים באים: מסע בדרום צרפת בין טירות ומסתורין

הפעם, הבלוג נודד למחוזות רחוקים, ממש לא In My Back Yard, וליתר דיוק: לצרפת

 
צילום: ספיר ואופיר הולצמן

בשנות התשעים עבדתי על עבודת התזה שלי לתואר שני, על מיתוס מצדה. בין שאר הנושאים שבדקתי, עלתה השאלה - האם גם לעמים או קבוצות אחרות יש זיכרון היסטורי ואירוע של התאבדות המונית? גיליתי שיש (לא רבים) כאלה, ואת עיני צד המקרה הנורא של הר אחד בדרום צרפת בשם מונסגיר (Montsegur), שגם בו אירע סיפור התאבדות ייחודי וכואב, של קבוצה דתית לא מוכרת בשם הקתרים.
באותה תקופה נהגתי לקרוא את הסיפורים שפרסם אמנון דנקנר ז"ל במקומות שונים, וביניהם סיפור ארוך ויפה (וגם מצחיק) שבו הוא מתאר הרפתקה שהיתה לו בעת ביקור בצרפת:
הוא שכח ספר במלון בצרפת, ספר שעוסק בהטמנת כלי המקדש (בעקבות מגילת הנחושת). אחד העובדים במלון חשב שאמנון הוא גנרל ישראלי שמחפש את אוצרות בית המקדש שהסתירו הקתרים. אותו עובד הפעיל אנשים שרדפו אחריו וניסו להניא אותו מהעיסוק בתכנית, או - לשאוב ממנו את המידע שיש לו. בסופו של דבר הוא נחטף למונסגיר, אתר ההתאבדות ההמונית של הקתרים, ולכפר רן-לה-שאטו שבו מסתתרים (אולי..) אוצרות המקדש. הסיפור המותח והמצחיק כולל גופות, סוחר אומנות יהודי קשיש, שוטרים צרפתיים, הרבה תאוריות קונספירציה ואוכל טוב - והכל מאוד משעשע.

הסיפור פתח לי צוהר לחבל הארץ הייחודי Languedoc שבדרום צרפת, ולסיפור המעניין שלא היה מוכר לי עד אז.

במהלך טיול שערכתי בצרפת עם חברי רפי אמינוב, לפני שנים, שכנעתי אותו לנסוע ליום-יומיים בעקבות הקתרים, בעקבות ההר מונסגיר, ובעקבות הכפר הנידח והמסתורי.

גם השנה, בטיול שערכתי עם משפחתי בברצלונה ובקטלוניה, שכרנו רכב וחצינו את הגבול לצרפת, כדי לבקר בבירת החבל, העיר קרקסון המיוחדת והמקסימה. תוך כדי נסיעה באוטוסטרדות המשובחות גם סיפרתי להם על הקתרים וגורלם הנורא, ואת תקציר הסיפור המצויין של דנקנר. בכלל היה זה בעצם סוג של "שעה היסטורית" תוצרת בית, להנאת (?) המשפחה המטיילת.
פועה, ספיר, אופיר ויהלי - תודה על ההקשבה! מקווה שנהניתם.

צילום: ספיר ואופיר הולצמן

צרפת מחולקת למחוזות, הנקראים בדרך כלל על שם נהר חשוב או עיר חשובה. אחד המחוזות נקרא בשם "אוׁד", ובירתו היא העיר קרקסון. באופן רשמי למחצה (כולל על שלטי דרך) היא נקראת גם "ארץ הקתרים", והלוגו שמופיע במקומות רבים הוא "צלב טולוז", צלב ששימש גם כסמלה של הדת הקתרית, ושל רוזנות טולוז. גם שדה התעופה של קרקסון נקרא על שם הקתרים.


אז מי הם הקתרים?
הכנסיה הקתולית, שסיימה להטיל את מרותה ולהשליט את אמונתה על מרכז ומערב אירופה עד סוף המאה ה-11, הלכה והתעשרה, וכתוצאה מכך - הסתאבה והפכה מושחתת. זה היה כר פורה לקבוצות שניסו למצוא אמונות שונות וחדשות, לשאול שאלות ואף לצאת נגד הכנסיה. אחת הקבוצות האלה היו הקתרים שהאמינו בכך שיש שני כוחות על - אלוהים והשטן. השטן הוא זה ששולט בעולמנו, וכל העניינים ה"גופניים" שייכים אליו. מולו ניצב אלוהים הטהור והקדוש. האדם נמצא בין שניהם - גופו בעולם השטן, ונפשו בתוך הגוף. בתוך הנפש נמצאת הרוח הטהורה. על האדם להתבונן פנימה לתוך עצמו ולהפוך טהור, כדי שבבוא יומו יוכל להיות חלק מהאלוהות הטהורה. השם "קתרים" נובע מהמילה היוונות "קתרוס" ("טוהר", באמת מזכיר לנו את הביטוי "קתרזיס").
האנשים ה"טהורים" חיו בצניעות ובפרישות, והאמינו בחיי עבודה קשה.
זה כמובן לא הסתדר עם רוח הכנסיה. יתרה מזאת, הקתרים הלכו והתרבו, וחלק ניכר מתושבי השטח הגדול והעשיר סביב טולוז, קרקסון, פרפיניאן ומורדות הפירנאים - עברו לתמוך באמונה הזו.
מה עושים? מה שהכנסיה ידעה ואהבה ליזום בימי הביניים: מסע צלב אכזרי. זה היה מסע צלב "קרוב לבית" - לא צריך לנסוע אל ארצות המוסלמים הרחוקות והמסוכנות, אלא כמה עשרות או מאות קילומטרים - לדרום צרפת.

מסע הצלב של הקתרים
בתואנה של הרג איש כנסיה, יזם האפיפיור מסע של אצילים ואבירים מצפון צרפת אל רוזנות טולוז שבה חיו הקתרים ה"סוררים". כמובן שהעילה לא היתה רק דתית, אלא כסף ושלל. המסע נקרא גם "מסע הצלב האלביגנזי", על שם העיר אלבי.
המסע החל בשנת 1208, והצלבנים עברו מעיר לעיר, טובחים קתרים ו"על הדרך" גם קתולים תמימים. כך היה בבֶּזיֶה, טולוז וערים עתיקות ויפות רבות, עד שהגיעו לעיר המבוצרת קרקסון.
עוד על מסע הצלב - כאן.

צילום: דודי הולצמן


קרקסון
בשנת 1209 צרו הצלבנים על העיר קרקסון. העיר היתה מבוצרת ומוגנת בחומה גבוהה, חפיר עמוק ומגדלים חזקים. היה כמעט בלתי אפשרי לכבוש אותה. אך היה לעיר חסרון אחד: מים. מקור המים היה הנהר שזרם למרגלות הטירה, והצלבנים לא נתנו לאנשי העיר להגיע אליו. התושבים החלו לגווע בצמא, וראש העיר, רימון רוג'ר דה טרנקוואל (Raymond Roger Trencavel)  החליט לנהל משא ומתן עם הצלבנים. במהלך המשא ומתן הוא נכלא בטירה שלו-עצמו ועבר עינויים קשים. בסופו של דבר הוא מת באופן מסתורי. תושבי העיר גורשו ממנה, והעיר נותרה שלמה וריקה במשך שנים. במשך השנים התפתחה עיר חדשה לצד העיר העתיקה.
כתוצאה מכך, נותרו רחובות העיר כפי שהיו בימי הביניים: חומות, טירה, חפיר, רחובות צרים ומתעקלים.
העיר העתיקה הוכרה כאתר מורשת עולמית, והיא מוקד תיירותי מהיפים בצרפת.

 
צילום: דודי הולצמן

למגיעים לעיר: מגרש חניה גדול נמצא בכניסה ל "שער נרבון" של העיר העתיקה. מכאן תוכלו להיכנס ברגל ישר לתוך ארץ האגדות (כאן צולם הסרט רובין הוד). אם נתעלם מהשלטים החדשים והחנויות המצועצעות, נחשוב שחזרנו 800 שנה אחורה.
בטירה נוכל לראות את האולמות השונים ולצפות החוצה מחרכי הירי. יש בעיר גם כנסיה גותית יפה (סגורה חלק מהזמן) ושפע חנויות, בתי קפה ומסעדות מצוינות.

טירות בהרים
לאחר נפילת הערים קרקסון ואלבי, ברחו הקתרים לכפרים הקטנים ולהרים, שם התבצרו במבצרים קטנים ומבודדים כמו קריבוס (Quéribus) ופרפטוז (Peyrepertuse). הצלבנים עברו ממבצר למבצר וכבשו את רובם. קתרים אחרים שמרו על אמונתם בסתר, וסבלו מנחת ידה של האינקוויזיציה שניסתה לגלות (במיטב טכנולוגיית העינויים) מי קתולי אמיתי ומי מתחזה.

כיום, אפשר לבקר בעשרות מבצרים, רובם חרבים, ולהתרשם מהנחישות, הן של הקתרים - לשמור על דתם, והן של הקתולים - לנצח גם במאבק על מקומות נידחים.
צילום: רפי אמינוב

מונסגיר (Montsegur)
אחרוני הקתרים ברחו למקומות נידחים עוד יותר בין ההרים.
במעלה הפירנאים, בין עמקים וכפרים, מתנשא לו הר תלול ובולט, ועליו מבצר. קל להתגונן בו, קשה לכבוש אותו, אך אפשר בהחלט לצור עליו. מאות קתרים, גברים נשים וילדים, התאספו על ההר. הקתולים צרו על ההר, ניסו לפגוע בו בכלי ניגוח ובליסטראות, וכשלא הצליחו - המתינו. הם קראו למנהיגי הקתרים להיכנע, ובינתיים הכינו מדורת ענק, מוקד שבו התכוונו לשרוף את הכופרים. הקתרים החליטו שכולם יעלו על המוקד, ירדו מההר, וצעדו אל האש, פרט לבודדים שברחו מהמבצר. סיפורם ההרואי מזכיר, בוודאי ליהודים וישראלים, את אנשי מצדה שהעדיפו להתאבד ולא ליפול בשבי הרומאים.
צילום: Belgian Man

היום מונסגיר היא אתר תיירות. מעט נידח, אך מרשים ומיוחד. נסיעה של עשרות קילומטרים בכפרים הקטנטנים של חבל Aude, בין פרות רועות באחו, נהרות והרים, תוביל אותנו למגרש החניה הקטן למרגלות האתר. שביל תלול (מאוד) להולכי רגל יוליך אותנו אל הפסגה, קצרי נשימה (תאמינו לי, טיפסתי). קשה שלא להרהר, בין ההרים המוקפים ערפילים וקולות פעמוני הפרות מרחוק, על הגורל האכזר של מגיני המקום, וקשה שלא להשוות למצדה שלנו (גם אם הנוף מסביב כה שונה).
ומה קרה לאלו שברחו ממונסגיר?
 
צילום: LameCast

 צילום: דודי הולצמן
צילום: דודי הולצמן                                                                                                                                                                 צילום: רפי אמינוב

הסודות של רן לה שאטו
בין כל האגדות שמספרים בהרים, יש אחת מיוחדת. לפי האגדה, כמה מהכמרים הקתרים ברחו ממונסגיר ואיתם אוצרות שלא יסולאו בפז.
הם הגיעו לכפר הנידח רן-לה-שאטו, נושאים איתם סוד בעל ערך. חלפו מאות שנים.
במאה ה-17 צייר האומן ניקולא פוסן את הציור הנודע "האיכרים מארקדיה", הידוע גם כ "Et in Arcadia ego", שמשמעות שמו הוא "אני נמצא גם בארקדיה" (המילה "אני" מתייחסת למוות, ובתמונה יש שלושה איכרים ולידם עלמה בוחנים קבר). ברקע - הרים (מזכירים את הנוף המקומי של ארץ הקתרים?). אבל את המשפט הלטיני "Et in Arcadia ego", אפשר לקרוא בשיכול אותיות כ:  "I, Tego arcana dei!" שמשמעותו היא "הסתלק, אני מחזיק בסודות האלוהים". האם הצייר ידע משהו שאנחנו לא יודעים?


200 שנה מאוחר יותר, כומר כפרי בשם ברנז'ה סונייר הגיע לכפר ב-1885, וכנראה גילה משהו (וייתכן שהוא בדה מליבו או המציא משהו), מידע מסתורי שאין יודעים מהו. באופן מוזר, מכומר כפרי הוא הפך לאדם עשיר, שיקם את הכנסיה והציב בה פסלים מפחידים בדמות השטן. הוא לא סיפר את סודו לאיש מעולם, פרט לעוזרת הבית שלו, ולא ידוע מה מקור הכסף. משהו ממעשיו המסתוריים הגיע לידי הבישוף מקרקסון, שרצה לנדות אותו, אך הוא עמד בקשר עם גורמים בעלי עוצמה בפריז שהגנו עליו, עד מותו.

 
צילום: Zewan

התעלומה גברה והתעצמה, ושמועות התפשטו במהירות: ייתכן ששם נמצאות מגילות עתיקות ה"מוכיחות" שלישו היו ילדים ממרים המגדלית, הם אבותיהם של השושלת המרובינגית ששלטה בצרפת בראשית ימי הביניים? אולי בסביבה זו הסתירו הקתרים הנמלטים את הגביע הקדוש? אולי אוצרות אחרים, אפילו אוצרות בית המקדש (שהובאו על ידי הטמפלרים מארץ הקודש)? אולי שם פתח הגהינום או מקום בו נחתו חייזרים? איש לא יודע, אך הכפר הקטן התמלא בחופרים ומגלי עתיקות, ידעונים ומחפשי אוצרות בכל פינה (ראיתי כמה מהם בביקורי במקום).
הספר (ובעיקר הסרט) "צופן דה וינצ'י" שעוסק גם הוא בגביע הקדוש הגדיל עוד את ההתעניינות בכפר הנידח.
צריח המגדל התלוי על פי תהום, ופסלי השטן המעוררים פחד וחלחלה רק עוזרים להפצת הסיפור ולמסתורין. 

צילום: Hawobo

רן לה שאטו נמצא כמה עשרות קילומטרים מזרחה למונסגיר ודרומה לקרקסון, וגם לשם נגיע אחרי מעבר בין כפרים נידחים, עמקים ונהרות.

האם יש פתרון לתעלומה?
כפי שראיתם, בצרפת, מתחת לפני השטח המתויירים והשלווים, יש היסטוריה עתיקה ורווית יצרים, סודות ומסתורין. אין לי תשובה לכל זה. אולי הכל בסך הכל יוזמה של משרד התיירות למשוך מטיילים לאיזור, ואולי, מי יודע...

איך מגיעים לארץ הקתרים?
בעונת הקיץ מופעלות טיסות ישירות לשדה התעופה בטולוז. לאורך כל השנה יש טיסות לברצלונה ולמרסיי, שתיהן רחוקות מעט מהאיזור, אך בהחלט אפשר להיעזר בהן כבסיס לטיול בארץ הקתרים, ולשלב את הפירנאים, פרובנס או קטלוניה בטיול נפלא בחבל ארץ שפחות מוכר לתייר הישראלי.
אמנם אפשר להגיע לקרקסון ברכבת, אך לכל הטירות והכפרים יש צורך ברכב פרטי.
הנהיגה נוחה, האוטוסטרדות מצויינות (ויקרות) ואפשר לעצור גם סתם בכפר בצדי הדרך ולאכול גבינות מקומיות ושאר מעדנים.

צילום: ספיר הולצמן

 ועוד דברים מעניינים:





"בַּשָּׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן נְטָלוֹ וְהֶחֱזִירוֹ עַל כָּל אִילָנֵי גַּן עֵדֶן,וְאָמַר לוֹ: רְאֵה, מַעֲשַׁי כַּמָּה נָאִים וּמְשׁוּבָּחִין הֵם, וְכָל מַה שֶּׁבָּרָאתִי-בִּשְׁבִילְךָ בָּרָאתִי. תֵן דַעַתךָ שֶׁלֹּא תְּקַלְקֵל וְתַחֲרִיב אֶת עוֹלָמִי שֶׁאִם קִלְקַלְתָּ אֵין מִי שֶׁיְּתַקֵּן אַחֲרֶיךָ"
מדרש קהלת רבה, ז