יום שני, 31 באוקטובר 2011

הפסגות של מחוז גוש דן

 לזכר הימים בהם ״חרשתי״ באופניים, בהליכה ובריצה את הפסגות של מחוז גוש דן

האסוציאציה הראשונה שעולה כשחושבים על גוש דן היא איזור שטוח מלא בניינים ואורבניות בלי טיפת טבע, אולם תתפלאו לגלות באזור שלל גבעות ירוקות ונקודות תצפית. הימים הבהירים שאחרי הגשם מתאימים לטיולים על ''הפסגות של גוש דן'": נקודות התצפית שעל רכס הכורכר המקביל לחוף, שמגיעות עד לגובה של 90 מטר. מן הגבעות האלו אפשר לגלות נקודת מבט חדשה על העיר הגדולה.
כדאי מאוד לטייל ברגל כדי לא להסתבך יתר על המידה בחיפוש חניה!

בני ברק: הר העצמאות
בלב העיר החרדית, מצפון לרחוב רבי עקיבא הסואן, מתנוססת גבעה שזכתה לכינוי ''הר העצמאות''. כדי להגיע אליה צריך לעלות ברחוב ירושלים צפונה מרחוב רבי עקיבא, ומשם דרך הרחובות רמב"ם, אבן גבירול והרב מימון. הגן וסביבתו שעל ראש הגבעה עברו לאחרונה שיקום, והאנדרטה הצנועה לזכר הנופלים בני העיר בני ברק שופצה אף היא. מהגבעה אפשר לראות קודם כל – את בני ברק, העיר הצפופה ביותר בארץ. לכיוון צפון – איזור קניון איילון, האצטדיון ופארק הירקון, וברקע שכונות עבר הירקון של תל אביב. אם נביט דרומה, נוכל לראות את ה"פסגות" הבאות, שבולטות בנוף האורבני הצפוף של רמת גן וגבעתיים. וכדי למנוע אי נעימויות: אין גישה ברכב אל הגבעה בשבתות! כ"בונוס" למטיילים באיזור, אפשר להתרשם מהווי החיים של העיר החרדית התוססת.
צילום:ד״ר אבישי טייכר

ארבע גבעות ברמת גן
מבני ברק נפנה אל שכנתה ה"חילונית" רמת גן, דרך רחוב ירושלים, עד רחוב הרא"ה. הגבעה הראשונה היא "גבעת הארנבות", שבין הרחובות הרא"ה וחיבת ציון. זו הגבעה עליה נמצא סניף מד"א, ומקור הכינוי לגבעה – אינו ידוע. על הגבעה היה בימי מלחמת העצמאות המטה הכללי של צה"ל.
מערבה ממנה, בין הרחובות הרא"ה, קריניצי והרצל, נמצאת הגבעה של "גן אברהם", על שם אברהם קריניצי, ראש העירייה המיתולוגי של רמת גן. הגבעה הייתה חלק מרמת גן כבר בראשיתה, והמשורר הלאומי ביאליק נהג לבקר בה ולצפות על הנוף, שכלל אז יותר פרדסים ופחות בתים. ליד הספסל האהוב על ביאליק תוכלו לראות כתובת לזכרו.
מעברו השני של מרכז רמת גן יש גבעה נוספת, ממערב לרחוב ביאליק, היא "גן הקופים" (גן שאול), ממנו תוכלו לצפות לעבר רבי הקומות של איזור הבורסה ברמת גן. גישה נוחה לגן מרחוב מעלה הצופים שיוצא מרחוב ארלוזורוב.
 צילום:ד״ר אבישי טייכר

הגבעה הגבוהה ביותר ברמת גן (כמעט 80 מטרים מעל פני הים) היא "הר הבנים", ממזרח לרחוב בן גוריון ומצפון לשדרות ירושלים. על הגבעה נמצאת אנדרטת זיכרון לשואה, שבט צופים פעיל ובית יד לבנים בו מתקיימים טקסים מדי שנה.כדאי להגיע אל הגבעה מהרחוב בעל השם היפה "צל הגבעה", ולטפס דרומה. מכאן נצפה צפונה לעבר בני ברק, מערבה לכיוון תל אביב וגבעתיים. ברחוב צל הגבעה תכנן הארכיטקט צבי הקר שני בתים ייחודיים – בית שכולו "משושים" ובית שזכה לכינוי "בית הספירלה"
צילום:דודי הו

צילום:ד״ר אבישי טייכר


רחוב המרי וגן העליה השניה – גבעתיים
מכאן נמשיך דרומה אל הפסגה הגבוהה ביותר בגוש דן, כמעט 90 מטר מעל פני הים, בגבעתיים. הגבעה ידועה לותיקי העיר כ"גבעת קוזלובסקי". כדי להגיע אליה סעו ברחוב המרי דרומה מרחוב שינקין (עליה מפותלת), או התחברו אליו מרחוב ז'בוטינסקי או מרחוב גולומב. קטע מרחוב המרי הוכשר כטיילת עם נוף "כמעט חיפאי": תל אביב כולה נפרשת מהמגדלים הגבוהים ועד השכונות הצפופות, ועל האופק סוגר הים התיכון. המקום יפה אף יותר בשקיעה, ולעת ערב רואים את אורות העיר נדלקים. מדרום לטיילת שוכן "גן העלייה השנייה" ובו מצפה כוכבים פעיל, וכן גבעה ועליה אנטנה לא פעילה. מרחוב המרי יש כמה "מסלולי מדרגות" (בימי בית הספר התיכון הם שימשו אותנו כמסלול ריצה ב"מסלול המדרגות" המפרך), ומדרגות אלו יורידו אותנו לכיוון מרכז גבעתיים. 
צילום:דודי הולצמן

צילום:דודי הולצמן

פארק וולפסון
מגבעתיים נרד דרומה, לגבעה בשולי תל-אביב, עליה הוקם אחד הפארקים היפים ביותר – פארק וולפסון, השוכן בין דרך השלום לדרך הטייסים. הגבעה איננה כה גבוהה (60 מטרים), אך בגלל קרבתה לשטחים הנמוכים של יד אליהו ונחל האיילון, רואים ממנה היטב לכיוון מערב – לתוך מרכז תל אביב, וגם לדרום – עד ה"הר" של חיריה ושפלת לוד. בראש הגבעה ניצבת האנדרטה "עיר לבנה" שיצר האמן דני קרוון לזכר מייסדי תל אביב. 

מצפה עזריאלי
נסיים בנקודת התצפית המשודרגת ביותר בעיר – המצפה בראש מגדלי עזריאלי. כדי להגיע, ניכנס לתוך הקניון, ומהקומה שלישית נמשיך במעלית (בתשלום; חינם למי שבא לאכול במסעדה שעל הגג) לקומה ה-49 של המגדל, ומשם נוכל לראות את כל סביבת תל אביב מגובה של כמעט 200 מטרים. משום כיוון אין דבר שיפריע לתצפית, וביום בהיר נראה את אשדוד, נצפה על הרי ירושלים ועל תנועת המטוסים הממריאים ונוחתים בנתב"ג, על כל גוש דן, על איזור השרון, ולעיתים נוכל להבחין גם באוניברסיטת חיפה על הכרמל !!! בקומה השלישית, לפני העלייה במעלית, תוכלו לראות את הסרט התלת-מימדי "החויה הטוטל-אביבית" על העיר תל אביב והתפתחותה.
ממגדל עזריאלי לצפון מזרח צילום:דודי הולצמן

ממגדל עזריאלי לכיוון צפון-מערב צילום:דודי הולצמן




יום רביעי, 26 באוקטובר 2011

תופעת החַגֶגֶת

הסטטיסטיקה אומרת שבישראל לומדים לא פחות ימים ושעות מאשר בעולם. כשמסתכלים בנתונים היבשים זה באמת נכון. בארץ לומדים כ-220 ימים בשנה, לעומת כ-180 באירופה ובארצות הברית.

אבל מה קורה במציאות? האם כל הימים מוקדשים באמת ללימודים?
כל מי שהוא הורה לילד במערכת החינוך, בעיקר היסודית, בוודאי שם לב, שכמעט כל שבוע מוקדש פרק זמן ארוך במיוחד לחגיגה כלשהיא.

לוח השנה היהודי התברך בחגים רבים, ואליהם התווספו החגים הלאומיים, ימי העצמאות והשואה, יום הזיכרון ליצחק רבין ויום ירושלים.

בין לבין, בימים שאין בהם חגים "מן המוכן", נוספו לבית הספר גם חגיגות אחרות: יום הלימוד המאה, יום הסביבה, יום המשפחה, יום אומנות ויום קישוט, יום ההורה המעשיר, ימי ספורט בית-ספריים וישוביים, ועוד כיד הדמיון הטובה של מערכת החינוך. מעל כל אלה יש להוסיף את השעות המוקדשות ל"קרן קרב" ו"סל תרבות", ושאר הפעלות ושיעורים שאינן חלק ממערכת החינוך הרגילה.

חינוך משלים ולא-פורמלי הוא חשוב. ראוי שבית הספר יקדיש זמן ומחשבה גם למה שמעבר לחומר ה"קלאסי" – אנגלית וחשבון, תנ"ך ומדעים. בית הספר אמור להקנות ערכים חברתיים, אנושיים ולאומיים מעבר למקצועות הלימוד. אך נראה לי שבמידה מסויימת, אבדו קצת הפרופורציות, ומערכת החינוך נכנסה למין תהליך שאני קורא לו "חַגֶגֶת". לעיתים נדמה למתבונן מהצד שהלימודים נערכים בהפסקות שבין חגיגה לחגיגה.

כל "חגיגה" כזו איננה רק שעה בודדת שבה נפסקים הלימודים. בדרך-כלל היא כוללת טקס של שעה-שעתיים, שכיתה מסויימת עובדת עליו כמה שבועות (על חשבון זמן הלימודים). משאבי בית הספר דלים בדרך-כלל, ולכן נקראים ההורים (ואלו כמעט תמיד אותן 3-4 אמהות מסכנות שהתיק "נופל" עליהן) לעזור: בתלבושות, באפיית עוגות, בקישוט, בצילום ומה לא...
אם מדובר בחגיגה מעט יותר ארוכה, מייד מופעלים, ברוח היזמות העסקית, דוכנים שבהם ילדים נמרצים מנסים למכור עוגות וחטיפים (שערכם הבריאותי מפוקפק, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר...), שהכינו ההורים (שוב, אותן 3-4 אמהות).

כדי להכין את כל המסכות והמצגות, המורות עובדות קשה, קשה מאוד.
על מעמדם ומשכורתם של המורים בישראל כבר נכתב רבות, ולא נותר לי אלא לקוות ששכרם יוכפל ושמעמדם יהיה בראש הסולם, כפי שמגיע וראוי. עם כל הקושי והתנאים הקשים, נאלצות המורות לעבוד ולהכין עוד בבית, להישאר לחזרות מעבר לשעות הרגילות, לעסוק בעוד בעיות משמעת מעבר לאלו שכבר קיימות – והכל לטובת אותה חגיגה. 



החגיגות עצמן יכללו תמיד מסכת של ברכות ותודות, נאום של ראש העיריה/מועצה, המנהלים, המפקחים, ועד ההורים ומי לא... הם יתקיימו בחום או בקור, בחוץ או באולם בעל אקוסטיקה גרועה במיוחד. המסרים החיוביים הולכים לאיבוד בתוך כל החגיגה, שנוטה להימשך זמן רב מדי. 

בניגוד למה שאולי חושבים, רבים מהילדים אינם אוהבים את כל החגיגות, גם אם הן באות על חשבון לימודים "רגילים". שמיעת ברכות, נאומים, תודות  לאנשים שאינם מכירים, ועבודה על טקסים שלעיתים משעממים אותם – זו לא בדיוק כוס השוקו של ילדי בית הספר היסודי. אני חושב שגם המורות וההורים מתחילים לראות בכך סוג של עונש, במקום אתנחתא חינוכית הכרחית בתוך שנת הלימודים הארוכה.

אינני יודע אם כל האירועים האלה הם יוזמה של משרד החינוך או של גורם מקומי.

אז, אנא, מנהלות, מורות וחברי ועד ההורים הנכבדים, אתם עובדים קשה מדי, שלא לצורך. נאהב ונעריך אותכם עוד יותר אם תתאמצו פחות ותעבדו פחות קשה בכל ה"חַגֶגֶת" הזו.

"בַּשָּׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן נְטָלוֹ וְהֶחֱזִירוֹ עַל כָּל אִילָנֵי גַּן עֵדֶן,וְאָמַר לוֹ: רְאֵה, מַעֲשַׁי כַּמָּה נָאִים וּמְשׁוּבָּחִין הֵם, וְכָל מַה שֶּׁבָּרָאתִי-בִּשְׁבִילְךָ בָּרָאתִי. תֵן דַעַתךָ שֶׁלֹּא תְּקַלְקֵל וְתַחֲרִיב אֶת עוֹלָמִי שֶׁאִם קִלְקַלְתָּ אֵין מִי שֶׁיְּתַקֵּן אַחֲרֶיךָ"
מדרש קהלת רבה, ז