הסרת האנטנות בצורן - סיפורו של מאבק סביבתי

שבע שנים חלפו מאז הוכתר בהצלחה מאבק סביבתי שהיה לי הכבוד להימנות עם משתתפיו. המאבק לסילוק חוות האנטנות "הלל" מסביבות הישוב צורן. זו אחת הדוגמאות הבודדות בהן הצליח גוף של תושבים, במאמץ רצוף ועקשני, לנהל מאבק סביבתי, נקי מאלימות – ולהצליח. שורות אלו נכתבות כדי שגופים אחרים יוכלו להיעזר בניסיון שלנו, וכתמרור אזהרה לכל מי שחי במדינה הזו – שום דבר לא מובן מאליו, בפרט כשמדובר בהבטחות של גורמים ממשלתיים.

תחילת התחנה – לפני 50 שנה, בלב שטח חולות ופרדסים בשרון, בין המושבים עין ורד, עין שריד ופורת, לבין המושבה הקטנה קדימה. מערכת הביטחון הקימה תחנת שידור שנועדה לצרכים ביטחוניים, ומאוחר יותר גם שירתה את קול ישראל בערבית. עצם קיום התחנה היה סודי-למחצה, היא היתה מגודרת היטב, ולא אפשרה כניסה חופשית אליה.

במרוצת השנים, התגברה עוצמת התחנה, כדי לשדר מפקיסטן ועד לאלג’יריה. החקלאים שגרו באיזור החלו להרגיש מדי פעם תופעות מוזרות. לפעמים הם היו חוטפים זרם חשמלי מהקרקע; מחשבי השקיה, שנכנסו לשוק לפני כ-15 שנה – החלו "לזייף". תחושה סובייקטיבית, של ריבוי מקרי סרטן בלתי-מוסברים, כאבי ראש ובעיות רפואיות אחרות היו מנת חלקם של התושבים.

בשנת 1992 הוחלט לבנות ממזרח לתחנה ישוב חדש, כחלק מ"תכנית הכוכבים" של אריק שרון – צורן. ראשוני התושבים נכנסו לגור ב-1994, רובם אנשים צעירים, עובדי חברות היי-טק, בעלי מקצועות חופשיים, וגם עולים חדשים ובני המושבים מהאזור. אף אחד לא סיפר דבר על תפקיד האנטנה. כולם חשבו שמדובר באנטנת קליטה, ולא במשדר ענקי. לאחר זמן מה, החלו התושבים לחוש את מה שהרגישו החקלאים במושבים הסמוכים – כאבי ראש, ומוזיקה בערבית כל פעם שמרימים את השפופרת. בקרב המשפחות הצעירות שגרו במקום, היה שיעור שנראה גבוה מהרגיל של הפלות "טבעיות".

כאשר החלו התושבים לחקור בעניין, התברר שמדובר באחד ממוקדי השידור הגדולים ביותר בארץ. גרוע מכל, היה מיקומו של בית הספר של צורן – 250 מטר בלבד מהאנטנה הקיצונית. מדובר במוסד חינוך גדול, ובו 900 ילדים.

כדי לסבר את האוזן, אין מדובר באנטנה כמו האנטנות הסלולאריות, אלא במשדר שעוצמתו גדולה אלפי מונים יותר מכל אנטנה סלולארית.

תחושה של פחד
בשלב זה, הוקם מטה מאבק של תושבי צורן. תחילה, ניסינו לראות מה אומר התקן – האם בכלל מותר לבנות במרחק כזה מהתחנה? ומה העוצמה של הקרינה ואיך מודדים אותה? כמה מהתושבים חקרו ומצאו שהתקן הישראלי מתיר מגורים במקום בו יש עוצמת קרינה של 87 וולט למטר, דבר הגבוה פי עשרה מהמקובל באירופה ובארצות הברית. המחאה הביאה בשנת 2000 את תושבי צורן להשבתת בית הספר, ולתכנון העתקתו למקום אחר.

הלחץ הציבורי נשא פרי. באוגוסט 2000 הסכימה ממשלת ישראל להגביל את הקרינה ל-10 אחוזים מהתקן בשעות הלימודים, ול-25 אחוזים בשעות האחרות. בבית הספר הותקן מכשיר לניטור הקרינה, ונדמה שהכל בא על מקומו בשלום.

מסתבר, שהקרינה שנמדדה חרגה בהרבה מההסכם. חברת "בזק", מפעילת האתר, טענה שאין באפשרותה לשדר שידור אפקטיבי בעוצמה נמוכה, ובמקביל החלה לחשוש מגל של תביעות נזיקין, וניסתה למצוא מוצא מהמשך השידור. בתקופה זו החלו להתגלות בישוב צורן מקרים מפחידים של אנשים צעירים ושל ילדים שחלו בסרטן. תחושה של פחד השתלטה על רבים מהתושבים, ששלחו את ילדיהם ללמוד 250 מטר מהאנטנות, כשאין לדעת האם יחליטו היום לשדר בעוצמה שמעבר למוסכם.

מטה המאבק החליט לפנות לגורמים רבים כדי לצאת מהמצב הלא נעים – חברי כנסת, ערוצי תקשורת שונים, מאבקים משפטיים והפגנות. במקביל, נמשכו המאמצים של גורמים שונים במדינה, להמעיט בחשיבות הנושא, בגלל החשיבות הביטחונית כביכול של האנטנה.

מומחים שונים ניסו להראות שאין קשר בין התחלואה בסרטן שהיא "סבירה סטטיסטית" לבין האנטנות. למרבה ההפתעה, התברר שמעבדות שונות גם מראות תוצאות בדיקה שונות, ועלה החשש שיש תוצאות בדיקה "מוטות", כמובן לרעת התושבים.

המתח בין התושבים לשלטונות גאה – היו אף כאלו שרצו לצאת לדרך של אלימות. היו גם כאלה שרצו לנטוש את הישוב, אם המצב לא ישתנה. יש גם כאלו שהעדיפו להאמין לגופים הממשלתיים ששידרו "אין סכנה", ואף האמינו שהמאבק מיותר ופוגע בערך הנדל"ני של הבתים. תמוהה במיוחד היתה התנהגותה של המועצה האזורית לב השרון, שבשטחה נמצאו האנטנות שאיימו לא רק על תושבי צורן (שהפכה לישוב עצמאי בשנת 2000), אלא גם על יתר המושבים שבתחום המועצה האזורית. המועצה פשוט לא עשתה דבר, ואף נהנתה מתשלומי הארנונה ששילמה "בזק" למועצה. 

מצפצפים על החוק

בתחילת שנת 2003 נקלענו, התושבים, למעין מצב של "אין מוצא". כל הגורמים הממשלתיים דחו אותנו בלך ושוב. לעזרתנו יצאו מבקר המדינה, וכמה חברי כנסת אכפתיים כמו יוסי שריד, מוסי רז, איתן כבל, משה גפני (וסליחה אם שכחתי ח"כים נוספים). ערוצי התקשורת, בעיקר הממלכתיים, נטו להתעלם, אולי בהוראה מגבוה. העיתונות הכתובה וערוץ 10 הראו יותר נכונות לסקר בעין אוהדת.

לכל אלו שפיקפקו בקשר שבין קרינה ותחלואה, שלא הוכח דיו, ענה מבקר המדינה, אליעזר גולדברג – "אם יש ספק, אין ספק", כלומר, עקרון הזהירות המונעת מחייב קודם כל להסיר את המפגע.

ב-25.3.2003 הורתה הוועדה לביקורת המדינה, שראתה את הממצאים, לחברת בזק, להפסיק את השידורים תוך שבועיים, ולמצוא אתר שידורים חלופי. כמובן שאף אחד לא עמד ברצינות בתנאים של הוועדה לביקורת המדינה, אלא המשיכו לצפצף עליהם.

ב-27.4.2003 יצאו תושבי צורן להפגנה גדולה מול הכנסת, בה נכחו גם ח"כים. מטה המאבק החל לעבוד במתכונת חירום, לכל פעיל במטה נקבע תפקיד: קשר עם הממשלה, קשר עם העיתונות, בניית אתר אינטרנט, ארגון הפגנות, איסוף מידע רפואי מהתושבים, הכנת שלטים, הפעלת ארגונים ירוקים.

במקביל, פנתה מועצת צורן, ומטה המאבק, לדרך המשפטית, שחייבה את המדינה לעמוד בהתחייבויותיה ולסלק את התחנה. על רקע זה, החלו התושבים במבצע מחאה חסר תקדים, נטישת הישוב בסוף חודש יוני 2003, והעברת התושבים למחנה אוהלים בצומת בני דרור.

כל הלוגיסטיקה וההכנות נעשו, התקשורת גויסה, ואז הגיע המכתב המיוחל מאהוד אולמרט, שר התקשורת דאז – שהאנטנות יוסרו עד סוף 2003. מה גרם לכך, המחאה, האיום המשפטי או כספי הנדל"ן הקורצים באופק? אינני יודע. תושבי צורן יכלו להתחיל לנשום לרווחה.


אפס קרינה
בחודש נובמבר 2003 ראינו את המחזה שחיכינו לו שנים, מנוף נכנס לשדה האנטנות ומפרק אנטנה ראשונה. שאר האנטנות פורקו בהמשך, ובאחד בינואר 2004 הראו מכשירי המדידה בבית הספר שבצורן את הספרה המיוחלת – אפס. היום משמש שטח האנטנות לגידול תפוחי אדמה (בקרוב אולי יהפך לנדל"ן, אבל זה נושא למאבק אחר).

ניצחנו בקרב, אך לא במערכה כולה. אסור להתייחס רק למה שבחצר האחורית שלנו, אלא לעקוב אחר כל מפגע, בכל מקום. מאבקנו היה רק צעד אחד בדרך. בעקבותינו חייבים ללכת כל אותם יישובים שענן גדול של קרינה עוטף אותם, וכל מי שיש מפגע סביבתי לידו, ולא יודע כיצד להסיר אותו. תושבים שייפגעו מכביש חוצה ישראל (טבעון, יקנעם), מבניה בשטחים פתוחים ללא צורך וללא תכנון סביבתי (יקנעם, מערב ירושלים, מתחם תע"ש), מענני דיוקסין (גליל מערבי, איזור אשקלון), זיהום אוויר כבד (מפרץ חיפה, גוש דן), רעלים מסוכנים (רמת חובב, מפרץ חיפה), ושריפות (בכל הארץ) - חייבים לקחת את גורלם בידיהם ולהיאבק. לפעמים זה עובד.