יום שישי, 7 במרץ 2014

היי דרומה לאילת - מסע בעקבות חטיבת הנגב

הפוסט של היום מחבר את האתרים שבדרך עם שחרורה של אילת, ממש בימים אלה לפני 65 שנים. נסיעה כזו מוסיפה משהו מעבר לאטרקציות המוכרות לאורך הדרך המתישה.

כמעט כולם מכירים את התמונה המפורסמת של "דגל הדיו" שהונף ב-10 במרץ 1949 ובכך הסתיימה למעשה מלחמת העצמאות. אך סיפורה של חטיבת הנגב שעשתה מסע מופלא עד מפרץ אילת - פחות מוכר.

סיפור מבצע עובדה
בחודש ינואר 1949 פסקו הקרבות ברוב איזורי הארץ. ישראל התכוננה לקליטת עליה רבה, ומדינות ערב איבדו את החשק (זמנית...) להמשיך במלחמה בה הפסידו. ישראל חתמה על הסכם שביתת נשק עם מצרים, והחלה לדון גם עם שאר שכנותיה.
נותר שטח גדול שהובטח ברובו למדינה היהודית בהחלטת החלוקה של האו"ם, שישראל לא מימשה את ריבונותה בו: הנגב.
כדי ליצור עובדות בשטח, החלה ישראל במבצע האחרון של מלחמת העצמאות: מבצע עובדה. חטיבת אלכסנדרוני השתלטה על דרום הר חברון, ועל חוף ים המלח בין סדום לעין גדי; חטיבת גולני ירדה מאיזור דימונה של היום במעלה העקרבים, והמשיכה לאורך הערבה לאילת. חטיבת הנגב הצטוותה למצוא מעבר בנגב ההררי, הקשה והלא-מוכר, עד אילת. נוצרה "תחרות סמויה" בין החטיבות, מי תגיע ראשונה לאילת. לכאורה משימתה של חטיבת גולני, בשטח ישר ומישורי ברובו, נראתה קלה יותר. אך חטיבת הנגב היא זו שהגיעה ראשונה.


שבוע לפני המבצע, נשלח כוח סיור שעקף את מכתש רמון, ירד דרומה ואיתר שדה מתאים לנחיתת מטוסים: שדה אברהם, היום ליד בקעת סיירים.
החטיבה יצאה לדרכה ב-5 במרץ, עקפה את מכתש רמון ממערב (אחד מכלי הרכב קפא בקור העז של הר רמון!), המשיכה דרומה לבאר עדה (היום ליד כביש 40) והגיעה עד לשדה אברהם. בשדה נערכו פעולות להכשרתו לנחיתת מטוסים.
חטיבת הנגב בדרכה לאילת. אוצר תמונות הפלמ"ח

כשהשדה הוכשר, נחתו בו שאר חיילי החטיבה, וניסו למצוא דרך שתרד מהרי אילת אל חופי ים סוף. לפי הנחיית צה"ל, היה על הכוחות להמנע ממגע עם כוחות הלגיון הירדני. כשגילו שהכוחות הירדניים נעלמו, המשיך כוח החוד בדרכו - אך לא מצא דרך רכב ראויה. ממערה להרים השתרעה בקעה שטוחה שזכתה לכינוי "בקעת הירח" (הם חשבו שכך נראה הירח...) - אך הבקעה היתה חלק משטח מצרים... כוח חטיבת הנגב "עקף" את מעבר הגבול המצרי, נכנס לבקעת הירח ומשם מצא דרך לרדת למפרץ אילת.
ב-10 במרץ הגיעו ראשוני החטיבה למבנה הנטוש של משטרת אום-רשרש, על חוף הים. חיילת בשם פועה ציירה בדיו על סדין את דגל המדינה, ואברהם אדן ("ברן", לימים אלוף בצה"ל) הניף את הדגל. זמן קצר לאחר מכן הגיעה חטיבת גולני (שנסעה בדרך הערבה) גם היא לאילת.
הנפת דגל הדיו. אוצר תמונות הפלמ"ח

לאחר שירת ההמנון נשלח מברק למטכ"ל בזו הלשון:
"ליום ההגנה,י"א באדר, מגישות חטיבות הנגב פלמ"ח וגולני את מפרץ אילת למדינת ישראל" (למעשה, זה היה ב-ט' באדר, אבל החטיבות רצו לחבר את האירוע החשוב בהווה לאירוע חשוב בעבר).
בכך הסתיימה מלחמת העצמאות.

בדרכנו מהצפון לאילת, נוכל להתעכב בכמה מהמקומות בהם עברה חטיבת הנגב, ולתת ערך נוסף לעצירות ולנקודות המנוחה שבדרך.

אנדרטת חטיבת הנגב
נתחיל את דרכנו באנדרטת חטיבת הנגב, מצפון-מזרח לבאר שבע. האנדרטה המפורסמת, פרי יצירתו של האמן דני קרוון, נבנתה הרחק מהעיר, על גבעה הצופה עליה. בינתיים, העיר התקרבה אל האנדרטה, ולצערנו היו בה מקרים של ונדליזם. כיום האנדרטה מגודרת, סגורה בלילה, ויפה במיוחד לעת שקיעה.
האנדרטה, העשויה בטון חשוף, כוללת תבליטים, מרשמי קרב, קווים מעוגלים וגם ישרים, ומשחקי אור וצל שכולם יחד יוצרים מבנה מרשים ביותר. יש בה אלמנטים שמדמים את אוהלי הפלמ"ח, מגדל מים הרוס וצינור מים.

אם אתם מתכוונים לבלות זמן נוסף בסביבות באר שבע, יש עוד הרבה מה לראות - אתרי פריחה, טבע, נוף והיסטוריה.
ההגעה לאנדרטה משדרות בנ"צ כרמל, המחברות את מחלף חטיבת הנגב (כביש 40 וכביש 60) עם שכונת רמות.

חטיבת הנגב יצאה מבאר-שבע דרומה-מערבה, לכיוון ניצנה, ומשם בין ההרים, להר רמון. מהר רמון הגיעה החטיבה בדרך-לא-דרך לבארות עדה.
הדרך הזו עוברת כיום, ברובה, בשטחי אש ובדרכים קשות לרכב פרטי, לכן נשאיר אותה לטיולים מיוחדים (ראו בהמשך).
אפשר בהחלט להחליף את הדרך הזו בהר הנגב - רביבים, שדה בוקר, מצפה רמון - ולזכור את האיש שבזכות התעקשותו הנגב הפך כה חשוב.
ממצפה רמון נוכל לצפות אל מרחבי המכתש, ואף לראות יעלים.
צילום:דודי הולצמן


מהר הנגב לקניון עדה
ממצפה רמון נמשיך בדרכנו דרך מכתש רמון (כמעט תמיד יש יעלים בתחילת הירידה!), נחצה את המישור הגדול הקרוי "המישר", ונתקרב לערוץ הגדול של נחל פארן. נחל פארן הוא ואדי ענק, שמנקז את מרכז סיני, נכנס לתוך הנגב ומגיע עד לנחל הערבה. כאשר יש שיטפון בנחל, הוא יכול להגיע לרוחב של מאות מטרים ואף יותר!
סיירי חטיבת הנגב הגיעו לכאן, וחנו בבארות עדה.
צילום:דודי הולצמן


מהכביש יוצאת דרך בת כמה קילומטרים מערבה לכיוון בארות עדה ולמסלול קצר ויפהפה של קניון עדה. סעו עד לחניון (יש בו שירותים, ובחגים גם תחנת מידע), והיכנסו לתוך ערוץ הנחל. הנחל נעשה צר יותר ויותר, עד לרוחב של כמה עשרות סנטימטרים, כשהשמיים הם רק פס צר מעלינו. הקניון נוצר ממי שיטפונות שחתרו בתוך האבן הרכה-יחסית. ההליכה מסתיימת מסולמות וחבל שיעלו אותנו אל רמה קצרה, ממנה יש תצפית לנחל פארן הרחב. אפשר לחזור בדרך בה באנו, אפשר גם להמשיך ולרדת לנחל פארן בנקודה אחרת (יש שביל מסומן, דורש הקפצת רכבים). חשוב לציין שנחל פארן מותר לטיול רק בסופי שבוע ובחגים כי הוא חלק משטח אש.
 
צילום:דודי הולצמן


צילום:דודי הולצמן

חניון שי גרין
ובתוך המסלול גם משהו אישי:
לפני 13 שנה נהרג שי גרין, לוחם שריון במילואים מחטיבה 401, בתאונת אימונים בבסיס צאלים. הוריו, צילה ושלמה גרין, יזמו, יחד עם רשות הטבע והגנים, חניון לילה למטיילים, לזכרו. החניון נמצא בצד המזרחי של הכביש, ליד נחל פארן, ועל הגבעה שמעליו - שלט הנצחה.
שי, שאהב לטייל בשבילי הדרום, הוא בן דוד שלי. יהי זכרו ברוך.




צילום: פיטר רבין. באדיבות משפחת גרין

צילום: פיטר רבין. באדיבות משפחת גרין

תצפית נחל פארן
נחזור לכביש 40, ניסע דרומה. לאחר כ-2 ק"מ הכביש מתעקל שמאלה, ובעיקול הבא ימינה, יוצאת דרך לתצפית על נחל פארן. כאן אפשר לראות את הנחל הופך צר ("רק" 200 מטר) לפני שהוא מתרחב שוב. זו נקודה מצויינת לצפות בשטפונות (פעם בשנה-שנתיים...).




חולות כסוי וכביש 12
המשיכו דרומה על כביש 40 עד לצומת שיזפון. בצומת פנו לכביש 12 בעקבות השילוט "אילת דרך עובדה" (יש קיוסק עם גלידה טעימה בצומת, וסמוך לצומת כדאי לבקר בקיבוץ נאות סמדר, עם המבנה הצבעוני והמיוחד שבו).

*** הנסיעה בכביש 12 מותרת בשעות היום בלבד ***
לאחר כ- 10 ק"מ פנו שמאלה למנחת עבדה ולשחרות. המשיכו בכביש הצר והמאובק לכיוון דרום, עד שלאחר כמעט ארבעה קילומטרים, תגיעו לגשר קטן בכביש ועליו סימון שביל ישראל הפונה שמאלה (מזרחה). נמשיך עוד כקילומטר עד שנראה לשמאלנו, לצד הכביש שלט ברזל קטן עם סימון שבילים ירוק.
חנו כאן ולכו לכיוון הדיונה המדהימה, העשויה מחול שהוסע על ידי הרוח (שונה מהחול בחוף הים). מקום מופלא לתת לילדים להתגלגל. עוד על המסלול - בקישור הזה (לא קשור לחטיבת הנגב, אבל בהחלט שווה) 
נחזור לכביש 12, ונמשיך בדרכנו הארוכה לאילת... עוד מעט (נו, טוב, עוד 60 ק"מ) מגיעים!
הכביש עובר ליד בקעת עובדה ובקעת סיירים, בה הוכשר "שדה אברהם" ששירת את חטיבת הנגב. (מעט מסובך להגיע לשם).
מכאן ניסו לוחמי החטיבה לרדת למפרץ אילת דרך ההרים. הכביש מתקרב להרי אילת האדומים, מאבן חול וגרניט.

הקניון האדום

מול הר שני נראה שלט שיוליך אותנו שמאלה לקניון האדום. ערוץ נחל שני התחתר באבן החול האדומה ויצר קניון מרהיב, צר ועמוק, שבסופו אפשר לעלות בסולמות ולשוב אל הרכב. המסלול משולט היטב, קל ונוח, מתאים כעצירה לפני אילת. ההליכה היא בשביל עם סימון שבילים ירוק, שיורד במפלונים עם יתדות לתוך הנחל. כאשר ערוץ הנחל נפתח, שביל שחור יעלה אותנו אל הגדה הדרומית ומשם בחזרה לחניון הרכב.
צילום:אודי שטינוול

צילום:איילת לב-ארי

תצפיות בדרך לאילת
נחזור לכביש 12, ולאחר כמה קילומטרים נראה נקודת תצפית מרשימה - הר חזקיה. ההר צופה אל הרי אילת - אבל - גם לתוך סיני, אל "בקעת הירח" הענקית, שאותה "ניצלו" חיילי חטיבת הנגב למעבר. מעט מדרום לנו, מעבר הגבול המנומנם עם מצרים הוא מעבר נטפים. מכאן יורד הכביש לכיוון העיר אילת.
כ-2 ק"מ לאחר מעבר נטפים, נראה שלט שיפנה אותנו להר יואש. בהר ישבה עד 1949 עמדת משמר של הלגיון הערבי, וחטיבת הנגב התלבטה מה לעשות בנקודה זו. הירדנים פתרו את הבעיה בכך שהם פשוט הסתלקו לכיוון עקבה. כשנעלה על ההר (הליכה קלה מאוד) נבין מדוע המקום כה חשוב: הרי אילת, מפרץ אילת, חלקים מירדן ומסעודיה - כולם נפרשים כעל כף יד. למי שיש עוד זמן וכוח: טיול קצר בנחל יואש 

*** בגלל המצב הבטחוני הרגיש באיזור, יש מקרים בהם צה"ל סוגר את הר חזקיה, הר יואש ו/או המסלולים שלידו - נחל יואש ונחל גשרון. אנא, הישמעו להוראות אנשי הבטחון ***

נמשיך בכביש 12 עד לחוף הים. ליד קניון "מול הים" עמדה תחנת המשטרה של אום-רשרש, וכאן הונף דגל הדיו המיתולוגי. לפני מספר שנים נבנה פסל שמשחזר את הנפת הדגל.
מכאן שלחו החטיבות את המברק המפורסם.
אכן, אילת השנתה לבלי הכר מאז...
צילום:ד"ר אבישי טייכר

טיולים מיוחדים שנעשו ושחזרו את דרכה של חטיבת הנגב במבצע עובדה:

עוד קישורים מעניינים:

סרט נדיר שצולם בזמן כיבוש אילת ומייד לאחריו:




אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

"בַּשָּׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן נְטָלוֹ וְהֶחֱזִירוֹ עַל כָּל אִילָנֵי גַּן עֵדֶן,וְאָמַר לוֹ: רְאֵה, מַעֲשַׁי כַּמָּה נָאִים וּמְשׁוּבָּחִין הֵם, וְכָל מַה שֶּׁבָּרָאתִי-בִּשְׁבִילְךָ בָּרָאתִי. תֵן דַעַתךָ שֶׁלֹּא תְּקַלְקֵל וְתַחֲרִיב אֶת עוֹלָמִי שֶׁאִם קִלְקַלְתָּ אֵין מִי שֶׁיְּתַקֵּן אַחֲרֶיךָ"
מדרש קהלת רבה, ז