בשדות פלשת - מלחמת העצמאות בחזית הדרום

לקראת יום הזכרון נבקר בכמה מאתרי הקרבות הקשים והאכזריים בדרום, ונחזור ל״שדות פלשת״ בהם הקריבו בנים ובנות את חייהם, בלמו את הצבא המצרי, לחמו על הגנת ישוביהם ופרצו את הדרך אל הנגב

ההתיישבות היהודית בימי המנדט לא התמקדה בתחילה בדרום הארץ. לאורך זמן רב, הישוב הדרומי ביותר היה באר טוביה. רק ב-1939 נוספה נגבה לרשימה כישוב חומה ומגדל, ובשנות הארבעים נוספו לא מעט ישובים קטנים - גם בנגב המערבי וגם בשפלת החוף. ישובים מעטים בין הרבה כפרים ערבים וערים ערביות.

בשדות באר טוביה

בהחלטת החלוקה ב-1947 ניתן הנגב למדינת ישראל, לא מעט בזכות הישובים האלה. מיד לאחר ההכרזה פרצו קרבות בין הערבים ליהודים, וישובי הנגב המערבי הפכו להיות נצורים. גם באיזור הצפוני יותר היו היתקלויות בין יהודים לערבים, וכאשר התקרב מועד יציאת הבריטים מהארץ, יצאה חטיבת גבעתי, שהופקדה על האיזור, למבצע ״ברק״ לטיהור המרחב שבין באר טוביה ואיסדוד (היום אשדוד). בין השאר נתפס שדה תעופה בריטי בשם ״בית דאראס״ ששימש להנחתת מטוסי תובלה מצ׳כוסלובקיה, שנשאו בבטנם את מטוסי חיל האויר לעתיד, מטוסי המסרשמידט במבצע חסידה. בבאר טוביה יש כמה אתרי מורשת מעניינים, ואם נוסעים בכביש מבאר טוביה לכיוון אשדוד בין המושבים הפורחים, אפשר לראות את שרידי המסלולים של בית דאראס. בצידי הכביש אנדרטה צנועה לזכר המבצע.

צילום:ד״ר אבישי טייכר

עד הלום

מאיזור באר טוביה נמשיך לכיוון הכניסה הדרומית לאשדוד

עם הכרזת העצמאות פלש צבא מצרים לארץ. הוא התקדם בשתי זרועות - זרוע מזרחית מניצנה לבאר שבע, חברון וירושלים, וזרוע מערבית לכיוון עזה, אשקלון, אשדוד - כשהיעד היה ככל הנראה תל אביב. בשלב מסוים היה חשש שהמצרים יגיעו לתל אביב ובכך יקיץ הקץ על המדינה הצעירה. כדי לחסום אותם פוצץ הגשר על נחל לכיש ליד אסדוד (אשדוד של היום), ואותם מטוסים שהורכבו קודם בבית דאראס הפציצו את המצרים. המצרים לא התקדמו עוד לתל אביב והתמקדו בניתוק הנגב ובקרבות מול הישובים היהודיים במרחב שאותו כבשו.

כיום אתר ״עד הלום״ הוא אתר הנצחה ויש בו אנדרטה לעצירת הצבא המצרי, וגם אנדרטה לזכר החיילים המצריים בדמות אובליסק. כדי להגיע, פנו צפונה מצומת רכבת אשדוד לפי השילוט

צילום:ד״ר אבישי טייכר

צילום:ד״ר אבישי טייכר

ניצנים 

הישוב הקרוב ביותר לראש הטור המצרי היה הקיבוץ הצעיר ניצנים. הקיבוץ שהיה שייך לתנועת ״העובד הציוני״ ולא היה מקושר לזרמים המרכזיים של תנועות הפועלים, קופח (לדברי חבריו, וסביר שהם צדקו) בכל הקשור לכוחות לוחמים וכלי נשק. מיד לאחר הפלישה המצרית פונו התינוקות, הילדים והאמהות מהקיבוץ לבאר טוביה הבטוחה יותר במה שכונה ״מבצע תינוק״. ב-7 ביוני תקפו המצרים בכוח רב, תוך שימוש בנשק כבד. רבים נהרגו, ולאור המצב הקשה החליט מפקד המקום להיכנע. חלק מהלוחמים נהרג במהלך הכניעה, ארבעה הצליחו להימלט לבאר טוביה והשאר הלכו לשבי.

במפקדת גבעתי (בדף שכתב אבא קובנר, קצין התרבות של החטיבה) זעמו על אנשי הקיבוץ וגינו את כניעתם. להשקפתם, היה עליהם להלחם עד הכדור האחרון, ומוות עדיף מהליכה לשבי. 

בהמשך המלחמה, שוחררה ניצנים, ושמם של המגינים הנכנעים טוהר רשמית בידי הרמטכ״ל. אבל, היחס העוין לקיבוץ נמשך לאורך שנים. הקיבוץ החדש קם במקום מעט שונה, ממזרח לכביש 4. כדי להגיע לאתר ״ניצנים הישנה״ סעו בכיש 4 דרומה, עד לשילוט שיפנה אל אתר ההנצחה.

צילום:ד״ר אבישי טייכר

מירה בן ארי - יד לאישה הלוחמת

בין הלוחמות בניצנים היתה אלחוטנית בשם מירה בן ארי, שלא יצאה עם הילדים והנשים לבאר טוביה, ואף נפרדה מילדה הקטן. יחד איתה היו עוד כמה לוחמות בניצנים. הן לקחו חלק פעיל בקרבות , וכשהגיעה שעת הכניעה, יצא חייל עם דגל לבן אל המצרים המצרים ירו בו והרגו אותו. מירה ומפקד ניצנים שוורצשטיין יצאו אף הם עם דגל לבן. המפקד נורה, מירה ירתה כתגובה בראשו של הקצין המצרי והרגה אותו, אך צרור יריות מצד המצרים קטע את חייה הקצרים.

לאחר שנים נחשפו מכתבים מרגשים שכתבה מירה בן-ארי.

במקום נפילתה בניצנים הוצב סלע, ולידו נבנה ״יד לאישה הלוחמת״ לזכר מירה ושתי לוחמות נוספות: שלומית דורצ׳ין ולאה אפשטיין 

צילום:YuvalR

גבעה 69

לאחר כיבוש ניצנים ניסתה חטיבת גבעתי לכבוש את הישוב מחדש. הלוחמים נעצרו על ידי המצרים, שהמשיכו לעבר גבעת מיכלי מים שמכונה (בגלל גובהה מעל פני הים) בשם גבעה 69, ובה התמקמה פלוגה מחטיבת גבעתי. הקרב היה מר וקשה, ובסופו של דבר נפלו 20 מלוחמי גבעתי, ועוד כמה נפלו בשבי. המצרים ניסו לנצל את ההצלחה ולהמשיך לכיוון בית דאראס ובאר טוביה, אך נבלמו. מפקד חטיבת גבעתי, שמעון אבידן, הדיח חלק מהמפקדים והכניס את הפלוגה למשטר אימונים מחודש. 4 חודשים מאוחר יותר, במבצע יואב, אותה פלוגה  שהפסידה בקרב, כבשה את הגבעה שוב.

הגבעה נמצאת על כביש 232, קרוב לנקודה בה הכביש יוצא מכביש 4. יש באתר עצים, ספסלים, יער קטן ואנדרטה לזכר הנופלים 

צילום:ד״ר אבישי טייכר

נגבה 

נמשיך בכביש 232 דרומה. נעבור ליד אנדרטה לחללי שיירת ניצנים, נמשיך עד לכביש 3 ונפנה שמאלה, ולאחר כשני קילומטר ימינה לקיבוץ נגבה. משמאלנו גבעה ועליה ״משלט עיבדיס״, נקודה ממנה הפגיז הצבא המצרי את נגבה. נגיע לקיבוץ ונחנה ליד אתר חומה ומגדל.

קיבוץ נגבה הוקם ב-1939 על ידי תנועת ״השומר הצעיר״ והיה הדרומי מבין הישובים היהודיים (אפשר גם להבין לפי שמו של הקיבוץ). במלחמת העצמאות הוא היה על הציר בין מג׳דל (אשקלון) לחברון, אותו תפס הצבא המצרי וניתק את הנגב. מסיבה זו, הקיבוץ ״הפריע״ למצרים בעצם קיומו, ולכן הם תקפו אותו בשצף קצף. הקיבוץ מוקם במקום נחות טופוגרפית ונשלט על ידי גבעות סמוכות. כדי להתגונן, חפרו מגיני הקיבוץ תעלות מבוטנות, פיזרו מוקשים והתכוננו למאבק עיקש. פרט לנסיונות המצריים לכבוש את הקיבוץ ביוני וביולי 1948, הקיבוץ היה נתון להתקפות ארטילריה כמעט יומיומיות, שפגעו וחוררו את מגדל המים (שהפך לסמל של עמידה בקרבות), וגבו מחיר אישי כבד של הרוגים רבים, גם מבין חברי הקיבוץ וגם מחטיבת גבעתי.

כיום מונצחת עמידתה ההרואית של נגבה במוזיאון פתוח שכולל טנק מצרי, פסל מרשים של נתן רפפורט, מגדל מים הרוס ובסמוך גם שחזור של אתר חומה ומגדל. נגבה גם הופיעה על אחד מבולי הזכרון הראשונים של המדינה.

צילום:ד״ר אבישי טייכר

צילום:ד״ר אבישי טייכר

 

צילום:ד״ר אבישי טייכר

ליד נגבה נמצא אתר זכרון שיקח אותנו מ-1948 ל-1997 - גבעת תום ותומר, על שם תומר קידר ותום כיתאין, מחללי אסון המסוקים. האתר כולל גן בוטני, סלעים עם פסוקי תנ״ך ומוזיקה של שירי ארץ ישראל שנשמעת מהרמקולים.

יד מרדכי

במקביל לקרבות אלה, נערך קרב קשה גם ביד מרדכי, קיבוץ ששכן על הדרך בין מג׳דל (אשקלון) לעזה, וגם הוא היה ״תקוע כעצם בגרון״ לצבא המצרי. קרבות קשים נערכו במקום, והמגינים ראו שלא יוכלו לעמוד בהתקפות, והחליטו לסגת ולפנות את הקיבוץ. הם לא נפלו בשבי, ולכך נמנעו מהם ההשמצות שהיו מנת חלקם של מגיני ניצנים

גם קיבוץ יד מרדכי זכה להנצחת הקרב, יש בו את סמל הקרבות - מגדל מים הרוס, פסלים שמדמים את שחזור הקרב - כל זה בסמוך למוזיאון השואה על שם מרדכי אנילביץ׳ שעל שמו נקרא הקיבוץ עצמו. הקיבוץ נמצא מדרום לאשקלון ויש בו אתרי תיירות רבים נוספים  

צילום:גיא ברוך

בין הפוגה לקרב

כאמור, המצרים נכשלו במשימתם להגיע לתל אביב (סיפור ניצנים והקרבות מתואר בספרו של רם אורן ״המטרה: תל אביב״) . הם הצליחו לכבוש כמה ישובים, ולנתק את הנגב משטחי מדינת ישראל. ב-10 ביוני הוכרזה הפוגה, ובמסגרתה הועברו מספר שיירות לנגב. ביולי פרצו שוב קרבות, וצה״ל נכשל בנסיונו לפרוץ דרך לנגב הנצור. רק באוקטובר 1948, לאחרר הפוגה ארוכה למדי, פרצו שוב קרבות, וצה״ל שהיה כבר מצויד יותר, חזק וגדול יותר, הצליח לפרוץ את הדרך לנגב במבצע יואב. 

לאורך כביש 232

חלק מהקרבות במבצע יואב נערכו בגבעה 113, ממערב לנגבה, ושם נמצאות אנדרטאות לזכר הלוחמים. אנדרטאות נוספות נמצאות עוד דרומה לאורך הכביש, כל אחת לגדוד אחר של חטיבת גבעתי. בפברואר מוליך הכביש לאתרי פריחת הכלניות המרהיבים

צילום:ד״ר אבישי טייכר

 

מצודת יואב

לאחר מבצע יואב, ״התהפכו היוצרות״ - המצרים היו נצורים ב״כיס״ גדול שנקרא ״כיס פלוג׳ה״, היום סביב קרית גת, והחזיקו במצודת-משטרה ששלטה על כביש אשקלון-חברון - משטרת עיראק סוידאן. שבע פעמים ניסה צה״ל לכבוש את המצודה, ושבע פעמים נכשל. רק בנובמבר 1848 במבצע ״שמונה״, הצליחה חטיבה 8 בפיקוד יצחק שדה, לכבוש את המבצר המאיים (שכונה על ידי אנשי נגבה בשם ״המפלצת על הגבעה״). המבצר הורעש בארטילריה כבדה, ובחסות ההרעשה (שהפילה את הדגל המצרי) פרצו חבלנים פתח בקיר, חדרו פנימה וכבשו את המבצר.

המבצר נמצא על כביש 35, סמוך לכביש הכניסה הדרומי לנגבה. במשך שנים עמד המבצר נטוש ומוזנח, ורק לאחר הקמת חטיבת גבעתי מחדש ב-1983, שוקם המקום והפך לאתר הנצחה ומורשת קרב של החטיבה, ואף מתקיימים בו טקסים. המצודה נקראת ״מצודת יואב״ על שם יצחק דובנו (שכינויו היה ״יואב״), מפקד נגבה שנפל בקרב.

צילום:ד״ר אבישי טייכר

עוד דברים מעניינים

• בין הישובים שעמדו בגבורה מול הצבא המצרי, קרוב לעזה, היו הישובים הדתיים בארות יצחק וכפר דרום. הם נלחמו בקרבות נואשים ורבי נפגעים, וכשלא יכלו עוד, פינו את הישובים והצבא המצרי כבש אותם. יש האומרים שבגלל השתייכותם לקיבוץ הדתי, סיפורם נשכח מעט מלב, בניגוד לנגבה ויד מרדכי
• ליד גשר עד הלום ועל חורבות הכפר איסדוד קמה העיר אשדוד שגדלה והפכה לעיר גדולה מלאה אתרים לטיול ולביקור 
• בחודשי פברואר הנגב המערבי הופך אתר עליה לרגל לחובבי כלניות
• מסלול בין אתרי מורשת בדרום באתר קק״ל
• לחטיבת גבעתי היתה סיירת על ג׳יפים שנקראה בשם ״שועלי שמשון״, על שם שמשון הגיבור שפעל באיזור זה. בין לוחמי החטיבה היה אורי אבנרי שאף כתב את שיר החטיבה, וגם ספר על חוויותיו כלוחם בחזית הדרום בשם ״בשדות פלשת״
• סיור ארכיטקטוני בנגבה
• על המחסום שיצרו תושבי כפר ורבורג לעצירת המצרים